האם כחול הוא הוורוד החדש?
(28/9/2013)

לטובת (?) מי שהצליח בנס להתחמק מפרסומים קודמים שלו (ב"סלונה" ובפייסבוק שלי) ורק בגלל שהבנזוג אמר שהוא ממש, אבל ממש, משעמם, הנה פוסט הספרים האחרון שלי, שעוסק, כמה מרנין, בספרות בנות. 

 

אחרי שבוע של ספרים כבדים ומעוררי מחשבה לקחתי לידיים שני ספרים כחולים. הכחול הוא לא בדיוק אותו כחול; זה שמציג על כריכתו בחורה בלונדינית במשקפי שמש גדולים ובשמלה קצרצרה צבעו כחול ים ואילו השני, שמציג פני אישה ברונטית עם משקפי שמש גדולים וגם את ההודעה שמדובר בספר שזכה להמלצה מכותב רציני (ג'ונתן פראנזן מחבר "התקונים" ו"חירות"), הוא יותר כחול בריכה. ובכל זאת, למרות השוני בצבע (שמתגלה אגב רק שמניחים את הספרים אחד ליד השני) ולמרות שעל כריכתו של האחד נרשם "מצחיק ונוגע ללב" ועל כריכתו של השני "פרוזה" ידעתי ששניהם יעבירו לי את סוף השבוע בכיף. ספרי בנות, אמרתי לבנזוג, ובדיעבד לא טעיתי.

כלומר, לא לגמרי טעיתי. היה כיף לקרוא, כל ספר סיפק לי שעתיים נעימות, אבל לפחות לגבי אחד מהם התלבטתי ואני עדיין מתלבטת בנוגע להגדרה "ספר בנות", מה שהשאיר אותי עם התהייה, בהנחה שזה לא צבע הכריכה, מה הופך ספר לספר נשים?

"פגישה עם החיים" של ססליה אהרן הוא צ'יק ליט רומנטי קלאסי, כתוב היטב, דבר שאין לזלזל בו; יותר מדי כותבות/עורכים/מוציאים לאור חוטאים בהנחה שספרות רומנטית תמכור גם אם תהיה כתובה רע (ע"ע "חמישים גוונים של אפור") ולמרבה הצער הם צודקים. עלילת הספר, בקליפת אגוז, מספרת על לוסי ששני גברים (בנזוג ואב) קלקלו לה את החיים והיא נזקקת לכן לשני גברים אחרים (אחד מהם הוא החיים עצמם) כדי להחזיר את חייה, ובעיקר את חיי האהבה שלה, למסלול הנכון. אני יכולה להבין כיצד הצבת דמות של גבר כמייצג את חייה של הגיבורה משרתת הן את האלמנטים "המצחיקים" והן את אלו "הנוגעים ללב" שהובטחו על הכריכה (והחיים אכן מספקים את הרגעים היותר נוגעים ללב בספר), מצד שני יש משהו מעורר אי נוחות באמירה המשתמעת – כשאת, האישה, שולטת בחיים שלך הכל מתקלקל. רק כשהחיים, בדמות גבר, נוטלים שליטה, ובכן, אז הכל מסתדר. הייתי מעדיפה את החיים כאישה, ועדיין צ'יק ליט, רומנטי, כתוב היטב. אין יותר טוב מזה.

גם ב"איפה את ברנדט" של מריה סמפל יש אהבה רומנטית, אבל המקום שמוקדש לה בספר זהה בהיקפו לזה שמוקדש לאהבה רומנטית בחיים אמתיים של עבודה ומשפחה. כלומר, לא הרבה. "רומן שנון ומרגש על האופן שבו אנו חיים כיום", נכתב בתקציר על הכריכה האחורית של הספר ואכן הוא שנון כמו פרק (טוב) של "עקרות בית נואשות", מרגש כמו פרק (מהעונה הראשונה) של "פרברי הגיהינום" ומתאר במדויק את האופן שבו "אנו" חיים, אם ב"אנו" הכוונה לדמויות מתוך סדרות טלוויזיה אמריקאיות. מריה סמפל היתה תסריטאית מוכשרת והפכה לכותבת מוכשרת, אבל לא הצליחה להתרחק מהמציאות הטלוויזיונית, שהיא אכן שנונה ומשעשעת אבל גם מעמידה מראה מעוותת שמותחת את תמונת המציאות היומיומית ש"אנו" האמתיים חיים בה ומקצינה אותה כדי שהסיפור יהיה יותר מעניין.

אלא שהעמידה על מקורותיו של הספר עדיין לא מקרבת אותי להבנה למה מדובר בספר בנות, שהרי סדרות טלוויזיה נצפות על ידי בני שני המינים. מה יש בספר הזה, שמספר על מסעה של בת עשרה מתבגרת בין מסמכים ותכתובות בניסיון להבין למה ולאן נעלמה אימא שלה, שהופך אותו לצ'יק ליט? וויקי מגדירה צ'יק ליט כסוגה ספרותית שעוסקת בנושאים של נשיות מודרנית, על פי רוב בהומור ובקלילות. ב"איפה את ברנדט" הנשיות לכאורה אינה המרכז אלא המשפחתיות. הוא עוסק, בהומור ובקלילות, בנושאים הנוגעים למשפחה המודרנית – זוגיות, הורות, קהילתיות וקריירה. הדמות המספרת היא ילדה שעדיין רחוקה מאוד מנשיות. כל אלו מרחיקים אותו מהגדרת הצ'יק ליט ולמרות הכל הוא לגמרי כזה. בי, הילדה, מתחקה אחר מה שקרה לאם דרך מסמכים שכתבו אחרים, אנשים מבוגרים ממנה, בעיקר נשים מבוגרות ממנה והקול הנשי שעולה מן המסמכים הוא כל כך דומיננטי עד שהוא משתלט על הספר כולו והופך אותו מספר שעוסק באופן שבו אנו כולנו, גברים ונשים, חיים כיום לאופן שבו נשים חיות במציאות הטלוויזיונית של סמפל. הקהילתיות נוצרת על ידי נשים שמארגנות בראנץ' כדי לקדם את בית הספר ברשימת המוסדות החינוכיים הנחשקים, הקריירה היא של נשים שמתעניינות יותר בלבושו וגינוניו הרומנטיים של הבוס מאשר בעבודה עצמה, והמשפחתיות היא ברנדט שמתקשה להתמודד עם קהילתיות או קריירה ויוצאת מדעתה. הקול הגברי בספר כמעט ולא נשמע, וכשכבר נשמעת צעקה גברית היא בקולו של מר וולף, יועץ בית הספר ההומו ב"פרברי הגיהינום". הצבע הכחול הולם איפוא לגמרי את "איפה את, ברנדט" וכמו "פגישה עם החיים" הוא הסב לי הנאה גדולה.

 

שורה תחתונה: כן ירבו.

 

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

דברים שעשיתי מאז הפעם הקודמת
(3/9/2013)

לפני שבוע לקחתי את המתבגרת לביקורת אצל אורטופד. "לפני שנתיים כשהייתן פה..." הוא התחיל לומר ואני הפסקתי אותו והתעקשתי שיבדוק אם באמת עברו שנתיים, כי מבחינתי בקושי מצמצתי ומצמוץ, כידוע, לא נמשך יותר מכמה ימים. מסתבר שאני מרבה למצמץ. את הפוסט הקודם כתבתי שלשום, גג בשבוע שעבר ועכשיו כשבדקתי גיליתי שביקרתי פה כמעט לפני חודשיים. לאן נעלם כל הזמן הזה? איפה הייתי ומה עשיתי? אני מנסה להיזכר, מקמטת מצח ואז ממצמצת ושוכחת מכל העניין.

 

הפוסט הקודם נכתב ערב הפגישה השניה של קבוצת מועדון הקוראות הנוספת שפתחתי ביישוב שלי. למרות ההיסטריה (שלי) ואולי בגללה המפגש היה מוצלח וזה שבא אחריו אפילו יותר. כדי לבדוק אם אכן קיימת קורלציה בין היסטריה והצלחה פתחתי קבוצה שלישית, קבוצת בוקר בספריה המקומית. לפגישה הראשונה הגיעו שלוש נשים, שתיים מהן לא קראו את הספר. במפגש השני שעסק ב"שתיים דובים" הקבוצה הכפילה את נפחה והיה מוצלח למרות שחלק מהבנות חשבו שמדובר בכלל בהרצאה של מאיר שלו. כדי להבטיח שטעות כזו לא תחזור נבחר למפגש השלישי "סטונר" שמחברו טמון מתחת לאדמה מזה כעשרים שנה. כולם מהללים ומשבחים את הספר הזה, אבל אלוהים עדי שאני סובלת. אחת מבנות הספריה שפגשתי הבוקר בסופר הבטיחה שבהמשך זה משתפר. אני מקווה שהיא צודקת. מצד שני היא לא הצליחה להיזכר מאיפה אנחנו מכירות, גם אחרי שהזכרתי לה איפה ומתי כבר נפגשנו פעמיים, אז אולי לא כדאי לעצור את הנשימה בצפייה לשיפור.

 

בין מועדון אחד למשנהו הלכתי ונרשמתי לתואר שני בספרות. זו היתה החלטה אימפולסיבית וככזו לא נדרשתי להצדיק אותה בפני אף אחד ובפרט בפני עצמי. אמא שלי, כמובן, לא מבינה למה עשיתי את זה. היא חושבת שאני צריכה לשבת ולכתוב ספר. גישה מעניינת בהתחשב בזה שהיא לא קראה כמעט מעולם משהו שכתבתי, בוודאי לא את ניסיון הכתיבה הכושל הקודם שלי שעותק ממנו שכב אצלה חודשים. אני בטוחה שהיא רוצה שאהיה מאושרת. לרוע המזל נסיונות התמיכה שלה תמיד באים שלא במקום. לאמשנה. בניתי מערכת שעות עם דגש על מגדר, פמיניזם ושיח מיעוטים. הבנזוג שכבר סובל מגלי ההדף של התואר הראשון בודק מפעם לפעם בדאגה את קירות הממ"ד. הוא לא ישרוד עוד שנתיים של חפירות בעניינים ספרותים, מה שהופך אותו לתומך עוד יותר נלהב במועדוני הקוראות שלי. אין כמו אאוטסורסינג כדי לשמר את הזוגיות שלנו

 

ואם הזכרתי את מועדון הקוראות (אה, דיברתי על זה כבר קודם? רגע, אתם מנסים לרמוז שאני אובססיבית ביחס לנושא הזה? אובססיבית? אני? אין לי מושג על מה אתם מדברים) הרי שאתמול עשיתי את הצעד הראשון בהגשמת החזון המגלומני של רישות הארץ במועדוני קריאה נשיים, והכרזתי על פתיחת קבוצה רביעית, הפעם בהרצליה. כאן כבר לא מדובר בסתם היסטריה, אלא במשהו שמחייב טיפול תרופתי. זה הדבר האמיתי. לא עוד קבוצה "ליד הבית" שאפשר לחשוד שהיא מתקיימת רק בגללי. המטרה היא להקים, לתמוך ולשחרר ישות שמסוגלת לקיים את עצמה, כדי להמשיך אל הקבוצה הבאה ואחריה אל הבאה. טוב, בעוד חודש ומשהו נגלה האם זה אפשרי בכלל. בינתיים אם מישהי כאן רוצה לדגום פגישת מועדון בהרצליה אתן יודעות איפה ואיך אפשר למצוא אותי.

 

ועוד טיפה "מועדון קוראות" לפני סיום. יש גם דף פייסבוק ובו מידע על מפגשים שהיו ויהיו, ומעט ממה שחשבנו על כל ספר. אשמח אם תבקרו, אשמח אם תחלקו ובטח אם תמליצו, אולי מכך תצמח הקבוצה הבאה. 

 

 

שנה מצוינת לכולם. מקווה לחזור לכאן מהר.

 

מיצמוץ.

 

על מה דיברנו?

שמור   בטל

12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע