ארץ אוכלת
אין ספק שאחת החוויות המלבבות בחזרה הביתה לאחר 24 שעות טיסה והמתנה בשדות תעופה עבשים, הוא לחזור הביתה ולגלות שהשוכרים ששהו בבית בזמן העדרנו צחצחו אותו ממסד עד טפחות, המיטות עשויות בכלי מיטה רעננים, במקרר - הנקי - מחכה חלב לילדים, וה-Coke Zero הקדוש שלי מקורר היטב. אה, ובכניסה לבית ממתינה מקהלה ששרה שירי קבלה ומברכת ברכת "ברוכים השווים" בקולות ערבים.
מאידך, לחזור הביתה כדי לגלות שורה של צרצרים שעברו לחיות אצלנו בסלון, מדיח שלא נפתח שבועיים (ושלולית עבשה בתחתיתו), מקרר מטונף ומלא שאריות אוכל, מקלחת מזוהמת בטביעות רגליים שחורות וכיור מלא כלים ששאריות אוכל קרושות עליהם, הופך את החזרה למלבבת קצת פחות.
למעשה, זה הופך אותי לשונאת אדם מיידית, המאחלת לשוכרי המשנה שפע מיתות משונות, תאונות ביתיות מקריות, ושרשרת צרות אחרות שתענד על צווארם.
כשכל האירוע המקסים הזה קורה בשעות הערב המאוחרות מאד, ובמצב של חוסר שינה מתקדם ותשישות אוניברסלית, ולאחריו נדרשות שעתיים ומחצה של עבודה משותפת (כולל השתתפות בצערנו מטעם הילדים) כדי להחזיר את הבית למצב תקין יחסית, עצמת המארות שאני מטילה על ראשיהם של השוכרים גדלה שבעתיים.
בשתים עשרה וחצי בלילה (שמבחינת גופנו המג'וטלג כבר היה הבוקר שלאחריו) הסתיימה המהומה וכל מה שייחלתי אליו היתה כוס קרה של קולה.
סאמק.
גם את כל בקבוקי הקולה שהיו בבית הם שתו.
שתשרף להם הבטן בצרבת כרונית בכל פעם שישתו משקה שהוא לא מאלוקס. אמן.

---

 
מעל סלט בריא באופן מטריד, אני אומרת לש' ו-א' שיש משהו שונה בביקור בארץ השנה. בניגוד לשנה הקודמת, בה החברים היו נפלאים, המשפחה מצוינת, השהות בתל אביב נהדרת, והמדינה - על הפנים, השנה משהו השתנה, התמתן. נדמה לי שאפילו נוהגים קצת יותר טוב (אוקיי, לא במחלף השלום בתשע בבוקר. אבל אף אחד לא מושלם). א' מהרהרת בין גרגר קינואה אחד לשני, ואומרת שבטח, נכון, זה בגלל המרחק מהמלחמה.
המרחק מהמלחמה? אני שואלת.
והיא מהנהנת ביתר תוקף ואומרת - בטח, בשנה שעברה היינו בפוסט טראומה. זה היה הקיץ הראשון אחרי המלחמה וכולם עוד ליקקו את הפצעים.
והשנה? אני שואלת. אולמרט, שחיתויות, בחירות, וינוגרד שלא עשה כלום. זה פחות פוסט טראומה?
לא. היא פוסקת. פשוט חזרנו להדחיק את הכל, עד הפעם הבאה. את יודעת כמה אנחנו מצוינים בהדחקה.
אני מהנהנת ופולה עדש שחור מהסלט שלי. כשהאוכל טעים, והוא לא מורכב מפחמימות-שומנים מוקשים-סירופ תירס, קל יותר להדחיק.
אפילו לא צריך מאלוקס.

---

 
לפני שנסענו לארץ היו לי פנטזיות מרחיקות לכת. את הפנטזיות שלי אפשר לתחום בגבול שבין בורקס לגבינה לבנה. אחרי חודשיים של איומים מתמידים מצד הממשק של שומרי משקל און ליין, שרשראות שרשראות של לחמניות טריות וחמות עם צ'ופצ'יק בקצה חוללו מעל ראשי, מחשבות על לחם עם קראסט פציח וחם קטעו את חוט המחשבה שלי תדירות, ואם הייתם אומרים לי את צמד המילים "גבינה מלוחה", הייתי עוטה מראה של כוכבת פורנו גרמניה בזמן תפנית עלילתית מרגשת בסרט (רק שאצלי אנקות ההנאה היו אמיתיות).
הפנטזיה הסתכמה בנחיתה, אכילה, מנוחה, אכילה, חברים, אכילה, משפחה (כי חייבים), אכילה, שיטוטים, אכילה.
והאכילה היתה אמורה להיות דווקא מלאכת היום יום. לאו דווקא מסעדות פלצניות (אלוהים, מה חשב לעצמו אבי קונפורטי כשהגה את הדבר המופרך שנקרא צפרה?), אלא סתם בורקס חם בלוינסקי, לחם של ארז עם גבינה 5%, מלפפונים שאפשר לקנות בחנות מתחת לבית ולא לנסוע 7 מייל כדי לקבל אותם במצב מקשיש ומקליש, ומיץ אשכוליות אדומות. ככה, בשביל להוריד את הכל.
בפועל, חוץ ממיץ האשכוליות (וגם זה בארוחת בוקר בבית קפה ביום האחרון של הביקור) שום דבר לא מומש. נס לא קרה לנו, בורקס לא טעמנו. מצד שני, אין גם שום סיבה לרחם על קיבותינו המתכווצות. ללוינסקי הגענו אחרי קרואסון בוקר בפטיסרי חמוד להפליא בבזל, כך שבורקס לגמרי לא בא בחשבון, וארוחות תוצרת בית כמעט ולא יצא לנו לאכול, מאחר וכל מפגש חברים חייב דגימת בית קפה/מסעדה/מקום שכלל, מטבע הדברים, גם אוכל. הרבה אוכל. הרבה אוכל טוב.
(ביקום מקביל, אגב, הילדים שהזדכו עלינו מיד עם הנחיתה ועברו להשפיט את הסבים שלהם, בלסו לבבות, ברבוניה, קלאמרי ואיקרה, שגרמו לסבתא שלי לדמוע מאושר כשהבינה שהגנים שלה אכן דלגו שני דורות קדימה).
 
העניין הוא, ולקח לי זמן להבין אותו, שאחד הדברים החביבים עלי בטיולים מחוץ לארץ, הוא לשחק קצת ב"נדמה לי". לוותר על האתרים התיירותיים המתחייבים, ולשוטט ברחובות, לאתר שווקים וחנויות קטנים ולא "נחשבים", לעשות קניות כמו מקומית, או כמו מתחזה למקומית, להריח את הרחובות כאילו מבפנים. ואוכל הוא חלק בלתי נפרד מהעניין - להקפיד לאכול מחוץ למלכודות התיירים המקובלות, לנסות למצוא את בית הקפה "הזה", שיש לו את תחושת המקומיות, לנסות להתחפר בכסא או בכורסא ולהראות טבעית לגמרי  (בערך כמו שניסינו להראות טבעיים במחלקת עסקים. כלומר בכשלון מוחלט).
התעתוע בביקור בארץ נובע מכך שהוא מורכב מכל הרכיבים הטבעיים שאפשר למצוא במיץ אשכוליות סחוט - הרחובות אותם רחובות, הגולגלך של הפיקוסים שנדבקים לנעליים הם אותם גולגלך, הפקקים במקומות המועדים טבועים בנפשנו כאילו היינו קרייני גלגלצ, ולספר אפשר לתת הוראות מדויקות וחד משמעיות ולצפות שגם יבין אותן, כך שבסופו של תהליך לא תתנוסס תספורת פארה פוסט מפוספסת על הראש.
אבל זה רק לכאורה, כי אנחנו אורחים לרגע, כרגע.
גבינה 5% לא אכלתי. מלוחה, דווקא כן. פעם אחת, אצל אמא שלי. לא התחפרתי במחלקת הירקות של הסופר, למעשה לא ביקרתי כלל בסופר (אם לא לוקחים בחשבון את אמפמ), לחם טוב, פשוט, עם קראסט פציח, לא קניתי סתם כך בחנות. בקושי פיתות. סלטי קינואה, רשאד, עדשים שחורות, אורז מלא וקלאמרי דווקא כן נדגמו.
 
אלה לא חיי היומיום. זו ישראל של תיירים. ישראל של מסעדות ובתי קפה, חופים עם מים מופלאים, תחושה מתעתעת של שפע בחנויות, אוירה של התרחשות באויר. זו התחושה שמתקבלת כשנעים על הציר שבין רוטשילד-שינקין-חוף הים-שבזי, בואכה השוק (מקום בו עשרות צרפתים צרים על כל בסטה של חמסות, ויש כאלה לאלפים).
זו ישראל ייצוגית (יחסית. אם לא דורכים על קקי של כלב בדרך), מעניינת, מגניבה, מקום שלו הייתי קוראת עליו בלונלי פלאנט הייתי רוצה לבקר בו. אלה לא החיים האמיתיים, הפקקים, השחיתות, השחיקה במשכורת, האיום האיראני, או העליה במחירי הלחם עם הקראסט. אפילו לא האלרגנים של ארץ הקודש, שאחרי שנה של חיים בלעדיהם עשו בנו שמות.
 
ויש בזה מידה של נוחות. ללכת עם, להרגיש בלי. לקחת את הדברים הטובים שיש בארץ ולהתעלם מהרעים. להנות ממנה כמו תיירים, רק לרגע קט, לפני החזרה אל השגרה היומיומית של הדאגות האמיתיות.
כשמתנהלים כך, ההדחקה בהחלט קלה יותר.
 
 
 

וכשנוהגים בהיבריס של מקומיות מתפרצת ובולסים שווארמה בערב האחרון, משלמים על זה בקלקול בטן של תיירים למשך הרבה ימים אחר כך. קיבינימט, איפה המאלוקס?
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 22/8/2008 19:34, בקטגוריות אריזות, טיולים, יש לנו ארץ נהדרת
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-4/9/2008 15:38

ריאליטי תעופתי

פיל קיגן, האם שומע?
להלן פיילוט לאחד הפרקים הבאים בסדרת המופת שלך, המירוץ למליון. פיילוט עליו עבדו טובי המוחות ובכירי המפיקים:
אם ושלושת ילדיה מבקשים לנסוע לחו"ל, למדינה קטנה מוקפת אויבים. כדי לצאת מגבולות ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הילדים זקוקים לדרכונים. כדי לסבך את העלילה ולהכניס לה דמויות-משנה, התור לקבלת דרכון מעוטר נשר עומד על 4-5 חודשים בעת הסרטת הפרק. המתח בשיאו - האם יתקבלו הדרכונים? האם ישארו בבית? האם יידרשו להגיע לדלפקי חברת התעופה כדי לקבל את כרטיסי הטיסה למרות שאלה הובטחו להם באימייל כחודש לפני הנסיעה?
קאט לפרסומות (אודות שירותי הממשל האמריקאי לטובת האזרח).
בתמונה הבאה רואים את אב המשפחה תולש את שיערותיו, תוך שיחה עם נציגי מחלקת המדינה שלא מכירים את החוקים שמכוחם הם עצמם פועלים. המשפחה יושבת ביחד, מטכסת עצה וברק של גאונות מכה בה: פניה אל חבר הקונגרס המקומי, שמחד - דומה מאד לאוגר ג'ינג'י, מאידך - ידוע כמי שמסייע במקרים כאלה. עשרה ימים אחרי הפניה לאוגר, פחות משבוע לטיסה, הדרכונים מגיעים.
איתם מגיעים גם כרטיסי הטיסה. נשימה עמוקה. לאחר הפסקת פרסומות לרשת חנויות לחיות מחמד, שובו אלינו ליום הטיסה עצמו.

ביום הטיסה היציאה לשדה מתעכבת בשל ביקורי שירותים תכופים של ילדי הבית ומריחת זמן מוחלטת של אמא שלהם. לאחר שאגת "פיפי יש גם במטוס!" (שלב הסינרגיה בין המירוץ לבין סופרנני), יוצאת המשפחה אל הדרך.
משפחה על טפה מגיעה לשדה התעופה ועומדת בתור לצ'ק אין. אם לא יגיעו לטיסה, יפספסו את טיסת ההמשך, ואם יפספסו את טיסת ההמשך, מי ישורנו? הלך על מליון דולר, או בייביסיטר של סבתא, לבחירת הזוכה.
אחרי 40 דקות המתנה, דיילת קרקע לא חיננית בעליל פונה אל האשה, ובמתק שפתיים לואטת - "את יודעת שזה לא שדה התעופה הנכון?".
מבט בכרטיסים מאשר - זה באמת לא השדה הנכון. אולי היה רצוי להסתכל עליהם קודם לנקודת זמן זו.
על סף עלפון, לוחשת האשה - כשרק 15 דקות מפרידות בינה לבין המראת הטיסה שלה. זו שבשדה האחר, המרוחק 40 דקות נסיעה מהשדה בו הם נמצאים - "אולי תוכלי לעזור לי, בבקשה, אני לבד עם 3 ילדים וצריכה להגיע לקונקשן בניו יורק?", כשהיא מגייסת את כל קסמיהם ותכסיסיהם של team Guido, מירנה ושרלה, רוב ואמבר ושאר פרסונות מלבבות.
הפקידה מקמטת את האף המנותח, מקלידה בסדר אקראי כלשהו על מקשי המחשב ומהמהמת לעצמה, בעוד מחוגי השעון מתקדמים והולכים.
המתח בשיאו (הפסקת פרסומות לתרופות נגד חרדה?) והפקידה מחייכת חיוך מתוח ואומרת - "אין בעיה, תעלו למטוס, ובשער העליה למטוס כבר יתנו לכם  boarding passes לטיסת ההמשך, תהנו". האשה והילדים מתכנסים למועצת מלחמה. ההחלטה - טקטיקה אסרטיבית וחסרת מעצורים - הולכים על הבידוק הבטחוני בנחישות וברגישות, ואם זה לא יעבוד - התינוקת תבכה.
קצת קשה להעביר לה את המסר הקבוצתי, אבל כשהיא נאלצת להשיל את נעליה האהובות כדי לעבור בגלאי המתכות, היא משתפת פעולה ופורצת בבכי היסטרי.
שלב א' עבר. מגיעים לגייט.

כמקובל במדינות לטיניות בהן סיאסטה היא מנהג צהריים ידוע, ואף שהשעה 10:40 בבוקר, עומד בגייט אדם מנומנם דובר ספרדית שוטפת. אנגלית? לא ממש. כרטיסי עליה למטוס? אין. "תקבלו בניו יורק". ולטיסה עכשיו? תעלו ככה, הדייל כבר יסדר אתכם.
בני המשפחה המיוזעים עולים למטוס. נניח. אם אפשר לקרוא לגרוטאה המעופפת הזו מטוס. לצורך הסרטת הפרק אפשר בהחלט לשקול השאלת מוצג מוזיאוני ממוזיאון חיל האויר בחצרים, 5 דקות מכפר סבא. רצוי עם יעקב טרנר בתפקיד הדייל.
אחרי משחק טטריס-נוסעים, במסגרתו מוזזים נוסעים כטוב ליבו של הדייל השבוז עד שמתפנה מקום למשפחה, כולם מוכנים ליציאה לדרך. כולם, חוץ מהטייס שנעלם אי שם בטרמינל. כך יושבים כלום-מינוס-טייס במטוס, ללא אוורור, מיוזעים עד עמקי נשמתיהם, כשהאשה נזכרת בקונקשן. אללי. אין סיכוי להגיע אליו.

מזל ששינוי החוקים של "המירוץ" מאפשר שימוש בחבר טלפוני. האשה מרימה טלפון עצבני לבעל - "תברר מה עושים בניו יורק, כשאין כרטיסי עליה למטוס, אבל המזוודות כבר הלכו לעולם שכולו סָבָלים".
באיחור של שעה לערך, המטוס יוצא לדרך.
עם הנחיתה, טלפון חוזר לחבר הטלפוני, שבינתיים הרים את חברת התעופה הנוכחית, חברת התעופה של הטיסה הבאה ועוד כמה אנשים בדרך. מצלמה מפקסת על המבט השמח שמתפשט על הפנים כשהאשה שומעת שהולכים ישר לגייט. מקבלים מאתיים לירות. לא צריך צ'ק אין. ואם לא מסתדר, תתקשרי - יש הוראות חלופיות. הוריי.

<בעריכה אפשר להוריד את שלב הריצה בין הטרמינלים של שדה התעופה בניו יורק, את הטרולי שנופל ואת הילדים שרצים כאילו טרול או טרולי רודף אחריהם, או שהם סתם מבועתים מהמראה של אמא שלהם>

לאחר הפסקת פרסומות מרעננת (הפעם מומלץ לפרסם דיאודורנט) הפרק מתמקד בנעשה בשדה התעופה בניו יורק, עת מתבהר שדווקא כן צריך לעבור בצ'ק אין, ובעיקר בבידוק הבטחוני הישראלי, ושהגייט כבר ריק, העליה למטוס מסתיימת ומשפחתנו המוכרת (ופרועת השיער) מגיעה ברגע האחרון.
ואחריה עוד כמה עשרות משפחות ישראליות, על תיקיהן, טרוליהן, שופינגיהן ושאר המטלטלים. 
הרגע האחרון נמשך שעה וחצי של עיכוב בהמראה.
 
בשלב זה בפרק ברור שהקטע הנוכחי במירוץ הסתיים. אפשר לשבת, יש זמן. תשע שעות ושלושת רבעי. בהן אפשר להתרווח, להעסיק את הילדים, להגיע לעמוד 106 בהארי פוטר, להעסיק את הילדים, לתכנן את המשך המסע, להעסיק את הילדים, להרדים את הילדים, להעסיק את הילדים, לתת לילדים לראות סרטים ברצף, להעסיק את הילדים, לאכול אוכל מגומי, להעסיק את הילדים, לנסות לקרוא עוד עמוד בהארי פוטר ולהשבר. וכן, להעסיק את הילדים.
 
אפילוג לפרק והקדמה לפרק הבא - הגעה לשדה התעופה במדינה מזרח תיכונית המכונה "ארץ". קול נישא ברמה בכריזה - "משפחת אורזת, משפחת אורזת, לדלפק האבידות והמציאות, בבקשה".
 
ובפייד אאוט של מצלמה מסתבר כי למרות תחושת נצחון רגעית, לא תם המירוץ. אחת המזוודות החליטה לנפוש בניו יורק, שם היא מסתובבת בין דלפקי הבטחון עד לעצם הרגע הזה. אולי היא תגיע מחר, אולי מחרתיים, אולי עופר עיני יחליט ששביתה כללית במשק תמנע מהמזוודה להגיע כליל.
 
בפרק הבא של המירוץ - איך משפחה עם שלושה ילדים מסתדרת בלי המזוודה עם התחתונים, בארץ קטנה, מוקפת אויבים.
(הפסקת פרסומת לדלתא?)

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 23/7/2007 23:11, בקטגוריות אריזות, משפחתי וחיות אחרות, טיולים
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-5/8/2007 09:40

אורזת
היום הצדקתי את הכינוי שלי. הייתי אורזת בכל רמ"ח איברי ו-9 מזוודותי.
בפרקים הקודמים של הסאגה הזו, נסע הבעל* מערבה ונטש אותי לאנחות ולאריזות. הדרמה מגיעה לשיא חדש כששעון החול נוזל לו לאיטו ובעוד חמישה ימים ושעתיים לערך אנחנו נעלה על המטוס (תמיהה - האם ה"שרוול" הוא תחליף הולם מספיק לכבש המטוס? פעם זה נשמע טוב יותר).
 
כמו בעלילה מפותלת של דרמה מוזיקלית יומית, מינוס המוזיקה, או כמו בגאנט של פרויקט סבוך (אם להתלות בענפים גבוהים ו/או עסקיים) כשמביאים בחשבון את הסידורים השונים בתוספת המחויבויות השונות, הבאות על גבם של הצרכים השונים, שכולם צריכים להתממש בתוך פחות משישה ימים, מגיעים ליום בו אין ברירה, והמזוודות פעורות הפה שלוקטו מכל עבר צריכות להתמלא במשהו.
יום האין ברירה הגיע.
לכאורה הילדים נפוצו לכל רוח (ובעברית משמעות הדבר הוא - הושלכו שוב לחיקה האוהב של סבתא) ולי היה זמן לארוז, אבל איכשהוא - כמו בומרנג - בצהריים הם שבו לבסיסם בשלום ודרשו את תשומת הלב המתבקשת. נתתי להם דקה ורבע של תשומי, אחרת לא הייתי עומדת בזמנים.
 
12 וחצי שעות. 12 וחצי שעות של אריזה.
 
בזמן הזה אני פוסעת לי בבית שמשנה צורה ממקום שבו כל הושטת יד היא כבר אוטומטית כאילו היד כבר יודעת מה היא תפגוש כשתיגש לפינה הייעודה, למקום שבו יש חורים במדפים, סימנים של אבק על הקירות במקום בו נתלו התמונות. לאט, השינויים חושפים את הבית בעירומו והופכים אותו למקום זר לי.
תוך כדי הפסיעה אני משליכה את הדברים לארגזים, שבתורם ימוינו למזוודות, שבתורן ימוספרו ויסומנו כדי שבבוא רגע הפריקה נדע להבחין בין הקסילופון בצורת כלב, שהיה כה חשוב לקחת, לבין המגבות (הרבה פחות חשובות. הרבה יותר כבדות).
ארגז של מטבח.
ארגז של צעצועים.
ארגז של ניירת שחייבים, אבל ממש חייבים, לקחת.
ארגז של שטויות.
ארגז של פינוקים.
ארגז של בגדי חורף שנקנו במכירות החורף שעבר (כי זה נורא פרקטי).
אני מלקטת ומשליכה. יודעת שכשאמיין אשליך עוד.
 
מבעד לערימות הג'אנק, ערימות ה"בעד" וערימות ה"נגד", מבצבצת החנוכיה. מדובר באינסטרומנט מכובד למדי, עשוי מתכת כלשהיא וכבד כמו הגיהנום. אני מחזיקה את החנוכיה ביד - מסתכלת עליה לעומק, ומתלבטת. לקחת או לא לקחת? אל-על המרושעים הגבילו מאד את המשקל שניתן לסחוב, ואובר-וויט עולה הון. לקחת או לא לקחת? את החנוכיה קיבלנו מסבתא וסבא שלי כשעברנו לגור ביחד, עוד טרם החתונה. למעשה, היא היתה המתנה האחרונה שסבא שלי נתן לי. לקחת או לא לקחת? נוסטלגיה ואהבה או משקל ופרקטיקה? כמה צעצועים וכלי מיטה אפשר להכניס אם רק אוציא את המשקולת הזו מהמזוודה? אבל איך יראה הבית שלנו בלי החנוכיה (את החמסה שקיבלנו לחתונה היה הרבה יותר קל לדחוף למזוודה. היא שטוחה, היא דקה, והיא לא שוקלת כמו היפופוטם מצוי. את הפמוטים השארנו. הם כבדים נורא, וממילא אנחנו מחפפים בהדלקת נרות שבת, בניגוד לנרות החנוכה שמודלקים כל יום של החג בהקפדה יתירה מסיבה עלומה כלשהיא, ואנחנו בכלל לא מאמינים...)?
 
משהו בלתי מוסבר משך אותי לערימת הפצפצים הקרובה. לקחתי את החנוכיה ובדחף לאו בר כיבוש עטפתי אותה בשכבות של פצפצים ותחבתי אותה מיד למזוודה. מתחת למגבת וליד הקסילו-כלב. לא הסתכלתי שוב, לא העזתי לחשוב על המשקל.
האהבה והגעגוע ניצחו את הפרקטיקה.
 
 
 
<אחרי כתיבת הפוסט הגיעו חברים להפרד והביאו פמוטים קטנטנים אם כי כעורים להפליא. ברור שלקחתי אותם. כבר אמרתי שאני סאקרית של נוסטלגיה וגעגועים?>
 

---

* טרם נמצא שם הולם לכבודו, ולכן הוא ישאר בגדר "בעל" עד שיוכח אחרת.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 29/7/2006 21:28, בקטגוריות אריזות
11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-1/8/2006 22:36

18,471