בלוגים קרובים  בר קבועים  הוסף לקבועים שלי   שלח המלצה לחבר   הפורום
משלוח תמונות לסלולר   קישור ישיר לכאן   דף כניסה


אריזה משפחתית

5 נפשות (בלי החתולה) עוברים 9747 ק"מ (בדיוק!) ממזרח למערב.
12/2017

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

בום, טראח, מה קרה?
לתורים יש חיים משלהם.
אם מסתכלים על התור ל-school bus "שלנו", בנקודה שסביבה מרוכזות רוב המשפחות הישראליות בקומפלקס, אפשר לראות את הישראליות מבצבצת מתוך כללי הנימוס וההתחשבות האמריקאים שהילדים עטו על עצמם. הם משתדלים, בחיי. הם עומדים בשורה ישרה ומחכים לאוטובוס. אבל הילדות והישראליות כבירות מהם. אם האוטובוס לא מגיע תוך כמה דקות מעת ההתכנסות, הם נפוצים לכל עבר בתנועה בראונית. רצים, מתנגשים, משחקים תופסת, בודקים מה חדש בהמשך המדשאה. ילדים. האוטובוס מגיע, האמריקאיות משתלטת עליהם בחזרה והם נעמדים בשורה מסודרת, מנפנפים לשלום ונעלמים אל האופק.
 
במרחק של מאה מטר מאיתנו יש עוד תור. רובו מורכב מילדים סינים, יפניים או קוריאניים, נדמה לי שיש שם גם כמה "אמריקאים" אורגינל. התור שלהם אחר, מסודר. הם עומדים ומשוחחים בקבוצות קטנות ומדוגמות, לא סוטים מהשורה, בטח לא מתערבבים בתופסת של הישראלים שיכולה להגיע עד אליהם בימים מסוימים.
 
גם הבוקר זה היה ככה. תור מסודר ותור פרוע. אוטובוס מגיע ואוטובוס יוצא. בסופו של דבר כל אחד יודע מה התפקיד שלו.
ככה זה היה בדקה לתשע.
 




בתשע ורבע היה בום. על-קולי כנראה. אף אחד לא טרח לצאת החוצה.
בתשע וחצי כבר היה רחש של מסוקים באויר. קר מדי מכדי לצאת החוצה, מטורף מי שיוצא לראות מה קורה.
ברבע לעשר כשהמיניאטורה דרשה את "אֶ(ל)מו!" שלה, נפתחה הטלויזיה על החדשות. הי! זו השכונה שלנו! והיא נשרפת!
 
מסתבר שאחת המתגוררות במורד הרחוב נסעה ברכב בזמן שחטפה התקף מסוג כלשהוא. לב, אפילפסיה, מה זה משנה. היא עלתה על תמרור והמשיכה לתוך צובר גז. ופתאום, בום, טראח, מה קרה? הבניין התפוצץ. הבניין נקרע.
הבניין עלה בלהבות.
6 בתים, העתק מדויק של הבית שלנו, נהרסו. חלק מהם נעלמו לגמרי. החלק הזה של הקומפלקס נסגר - הבניין נראה כאילו הוא עומד להתמוטט בכל רגע.
 







אנחנו לא מכירים את מי שגר שם, הם לא חלק מהחבורה הישראלית. אני מניחה שאם היה מדובר בישראלים כבר היתה מתארגנת משלחת סיוע מסודרת, כולל חלוקת לינה, אוכל וציוד חירום. במצב הנוכחי זה עובר כמעט לידינו.

 
כמעט - כי כשהילדים חזרו מבית הספר, ליד אותה תחנה הסמוכה לבתים שנעלמו, הם דרשו לראות את מה שנשאר.
זה לא היה פיגוע, זה לא פגע בנו או במישהו שאנחנו מכירים.
אבל בגלל שהבתים האלה זהים לשלנו עד לצבע השטיח הכעור, ומשאנחנו יודעים בדיוק איפה ניצב המקרר, איפה חדר השינה הגדול ואיפה יש ארון לכלי מיטה, משהו בכל זאת זז בלב.  
מעניין איך יראה התור מחר.

עדכון - מסתבר שאנחנו (במובן המשפחתי של המילה) מכירים (במובן המאד רחב של המילה) שתיים מבין המשפחות שנפגעו. ילדה אחת מהם לומדת עם השאטני בכיתה. הקטע הכי מוזר, ואולי דווקא לא, הוא שבמקביל למחשבות ולמעשים שהמבוגרים נוקטים - איסוף כספים, ציוד, עזרה בהתארגנות של הימים הראשונים - הילדים חווים את הכל כסוג של הרפתקאה מופלאה.

כשהשאטני חזר היום הביתה הוא סיפר בהתרגשות שהבית של זאת מהכיתה נשרף, אז עכשיו הם בבית מלון ונורא כייף להם. הוא בטוח שכשאתה בבית מלון החיים ורודים ונפלאים ומישהו נעלם דואג לכל צרכיך. איזו ראיה ילדותית, נקיה ותמימה זו. אני תוהה מתי היא תתקלקל.

 

נכתב על ידי אורזת, 5/12/2006 04:12, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של ינאי ב-2/2/2007 12:49


תודה, באמת תודה.... (פעם אחרונה, בחיי)

 

כמה עניינים פעוטים על סדר היום:  

1. תרנגול הודו הוא חיה לא טעימה בעליל. רגל, חזה, עם רוטב, בלי רוטב, כזה שהושקה כל רבע שעה בזמן הבישול שלו וכנראה גם כזה שלא. כמה מכוער, ככה לא טעים.

 

2. מאכלי חג ההודיה המסורתיים הם שמנים, שומניים, ולא טעימים. סוף סוף נמצא המתחרה הראוי לאוכל היהודי במובן הרע של המילה. כל זה, כמובן, לא הפריע לכולנו לפתוח את כפתור המכנסיים באנחה בסוף הארוחה.

 

3. מון דייה, כמה שהאמריקאים אוהבים כסף, ויותר מזה - לחסוך כסף. יום שישי השחור חל היום, חג גדול לסוחרים. מסורת עתיקה וקמאית קובעת שהיום הוא יום הקניות הכי מסיבי בשנה, מאחר ובליץ הרכישות לקראת חג המולד הבא עלינו לטובה מתחילה דווקא היום, היום הזה ממש. למה היום ולא, נניח, ביום שני? ככה. אולי כי היום יש חופש לרוב העובדים (חוץ מהאומללים שעובדים בחנויות, כמובן, ולכן מנועים מסיילים בעצמם).

המשמעות באמריקאית מדוברת היא סיילים היסטריים, בעיקר של מתנות ומוצרי אלקטרוניקה, שמביאים את העם להקים סוכות, אוהלים ושאר אמצעי דיור זמני בדומה למעלה פלייסטיישן הזכור לטוב.

כבר שלושה ימים אנשים חונים מחוץ לבסט ביי (רק אני זוכה אוטומטית באסוציאציה של הפרסומת האלמותית לבסט ביי משנות השמונים?) בתקווה להשיג את הטלויזיה השטוחה הנחשקת במחיר נחשק עוד יותר. החנויות נפתחו היום בחמש בבוקר לכבוד העליה לרגל של ההמונים. הדיווחים מוירג'יניה (המדינה השכנה אלינו, שכן במדינתנו האומללה תמו שידורינו להיום וכל הטלויזיות נעלמו מעל המדפים) מדברים על תורים של שעתיים ומעלה רק כדי להכנס לחנות.  

 

ועכשיו מבזק - אין טלויזיה בעולם ששווה השכמה בחמש בבוקר או התנחלות בת יומיים מחוץ לחנות. אין. מצד שני, אם כבר ממילא קמים לילדה בארבע וחצי בבוקר, ושומעים את כל השכנים מחממים מנועים לקראת ההמראה, אפשר תמיד לבקש מהשכנה שתביא איזה דיוידי נייד במחיר מזערי. וכך קמים בשמונה בבוקר (נניח...) ומוצאים על סף הדלת את האריזה, מינוס הצורך לעמוד בתור. כמה טוב שיש שכנים ישראלים.

 

4. חוק מרפי מספר 93041, ס"ק ג' התשל"ח - 1978 קובע:

"אדם אשר היה במעשיו כדי לעזוב את משפחתו לצרכי שעשועים, בילוי או עבודה, הרי שמשפחתו תפגע באופן מיידי ובלתי ניתן למניעה מאחד או יותר מהמקרים הבאים:

(1) תקלות ביתיות, לרבות קלקול מכשירים, הצפות, אש או פריצה;

(2) מחלות, לרבות מחלות ילדים המלוות בחום העולה על 38 מעלות;

(3) ביטול מוחלט ולא הדיר של שנת לילה רציפה;

(4) כל מקרה אחר המשבש את שגרת החיים;

 העובר על סעיף זה עונשו 6 חודשי עבודות שירות בנקיון הבית".

 

מאחר ואנחנו עומדים בגאון במלוא תנאי הסף של הסעיף שכן אבי המשפחה שוגר אתמול לביקור בזק בישראל, זכינו בתמורה בס"ק (2) ובתוספת סעיף (3) לגיוון. אין קץ לשמחתי, אין קץ.

נכתב על ידי אורזת, 24/11/2006 16:25, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד, משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דפנה ב-1/12/2006 12:38


ובינתיים...
בעוד אני מתקשקשת לי בהרהורים פסאודו-פילוסופיים על עתידי המקצוע או הכללי, הגיע - שוב - סוף השבוע.
יחד איתו הגיע גם הגשם. מה שכאן מכונה "סתיו" הוא למעשה העונה המכונה בארץ "אמצע דצמבר שיא החורף, כוננות שלגים בירושלים". כבר יומיים הגשם לא מפסיק לרדת. מסכים-מסכים של גשם שמסתירים כמעט הכל וגורמים לתחושה עזה של שנאה כלפי כל העולם שנמצא מחוץ לפוך.
את יכולת ההתכרבלות שכללתי לכדי אמנות של ממש עד לבוא הילדים. אלה, גם היום, אין להם אלוהים. בשבע וחצי בבוקר בשיא הגשם, הם קמים ודורשים את ליטרת השעשוע השבועית שלהם. כך נפרדנו - אני והפוך - ממרבצנו ההדדי, תוך הפרחת קללות עזה זו לזה. מזל שבדיוק הגשם נרגע קצת.
 
לעזרתנו נחלצו פרנסי העיר בת'סדה, שהחליטו שדווקא השבוע יתקיים שם יריד בסגנון "טעם העיר" התל אביבי.
להלן מסקנות משלחת הרכש שנשלחה ליריד:
א. הרבה פחות אנשים או אנשים הרבה פחות מיוזעים, עושים את היריד מהנה יותר.
ב. אמריקאים, גם כשהם רואים טונות של אוכל, שומרים בקפדנות ייקית כמעט על הסדר והתור. גם שלוש המשפחות הישראליות שנצפו באיזור מפנימות את כללי ההתנהגות האלה. מעורר קנאה.
ג. אוכל הודי זה טעים. וחריף.
ד. לתת לתינוקת, שנישאת במנשא גב, לאכול אוכל הודי הוא מעשה משול להתאבדות. המפקפקים מוזמנים להביט בעורפו של אביה שצבוע כרגע צהוב-כורכום.
ה. כל ההכנסות מיריד כזה, ומשכמותו, מופנות כאן לצדקה (בעיקר לבתי חולים). זה הופך את הפרעס לנעים יותר, איכשהוא.
 
אגב, בזמן הקרוב מתוכננות להערך כאן הבחירות לסנאט (לקוראינו חובבי הבית הלבן - אלה הבחירות המכונות Mid-term elections ומביאות את ג'וש לכדי מחשבות אובדניות). היריד נמלא במועמדים מטעם כל אחת מהמפלגות וגם מטעם עצמם, שחשו צורך לאו בר כיבוש לנשק ולמשמש תינוקות וילדים. גם את שלנו. כל נסיונות ההמנעות שלנו, בתואנה שבכלל אין לנו זכות הצבעה, כשלו. העובדה שהמועמד הנשקן העיקרי היה דומה כשתי טיפות מים לרופא הילדים שעזבנו בארץ, לא סייעה גם היא - הילדים עטו עליו כאילו בעוד דקה יתן להם חיסון וסוכריה.
ועדיין, הכל היה אלגנטי ומכובד הרבה יותר מאשר מסורת שוק-הכרמל שלנו. קצת עגום.
 



את הערב ביליתי בלעשות בייביסיטר. משהו שלא עשיתי מאז גיל חמש עשרה.
עופרה, שכנה וחברה, נתקעה עם מרווח זמן מצער בין שעת היציאה המתוכננת לשעת הנחיתה של הבייביסיטר ואני הוזעקתי לעזרה.
להלן מסקנות הועדה הממונה:
א. לעשות בייביסיטר לילדים אינטיליגנטיים זה כייף.
ב. לעשות בייביסיטר לילדים אינטיליגנטיים שהם לא שלך, שאין צורך להעיק עליהם בשעת השכבה או לדאוג להם לארוחת ערב, אמבטיה או השכלה גבוהה - זה עוד יותר כייף.
ג. המילה "בייביסיטר" מכילה באופן אוטומטי רגרסיה טוטאלית לגיל העשרה. מיד עם כניסתי לבית שלהם תכננתי איך אני בולסת להם את המקרר ומחפשת דברים מעניינים במגירות. גם עופרה קיבלה את פני במשפט האלמותי "הם לא צריכים ללכת לישון בינתיים ויש עוגיות במטבח", במקום ה"טוב, אז מה אנחנו עושות מחר?" המקובל.
ד. הארי פוטר הראשון הוא חרא של סרט.
 
אני תוהה אם עכשיו הוא הזמן הנכון לשקול הסבה מקצועית לשמירטוף.
אחלה כסף, לא?

נכתב על ידי אורזת, 8/10/2006 04:52, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, הקיבוץ המאוחד
5 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/10/2006 08:32



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  
18,471
כינוי: אורזת
גיל: 53

ICQ:


מצב הרוח שלי:

מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS (הסבר)

 << דצמבר 2017 >> 
א ב ג ד ה ו ש
          1 2
3 4 5 6 7 8 9
10 11 12 13 14 15 16
17 18 19 20 21 22 23
24 25 26 27 28 29 30
31            

ארכיון:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש
חלון מסרים:
הוסף מסר

הבלוג חבר בטבעות:
« הלסבלוגריות » ±
« ישראלים בחו"ל » ±





מקומות בהם היינו ועוד נהיה
הפארקים של המערב
הקרולינות של הדרום
מקסיקו - בחודש הבא!
ניו יורק
עמק השנאנדואה
פלורידה ודיסניוורלד
צפון מערב
קנדה


קוראת
Mezzo Mom
אדווה לוטן
אופה קטנה
אזמרלדה
אמ"ט
אמלש
ג'וליאנה
גנצו
דרורית (וה-33)
הצדקת
הקודמת
חבצלת
חלי
יונת
לי
מאזינה ברקע
מומו
מיכליקה
מיק
נוריקו
נינה
עדי
פוסי
קיטי
קרי וביג
קתרינה הגדולה
רונן
שלומית
שמנת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאורזת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אורזת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2006 © נטוויז'ן (ע"ר)
עיצוב: איה