בלוגים קרובים  בר קבועים  הוסף לקבועים שלי   שלח המלצה לחבר   הפורום
משלוח תמונות לסלולר   קישור ישיר לכאן   דף כניסה


אריזה משפחתית

5 נפשות (בלי החתולה) עוברים 9747 ק"מ (בדיוק!) ממזרח למערב.
12/2017

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

Killing me softly
זו ההודעה שנחתה בפלופ גדול בתיבת האימייל שלי לפני דקותיים:  


Subject: dieing to Israel

 More than 1330 of Islamist fighters had entered Palestine, and will be the abductions of
a number of prominent persons and killed a number of them if there is no lifting of the
blockade and open the crossings during the week of 5/1/2009
أكثر من 1330 مجاهد إسلامي دخلوا فلسطين ، وستكون عمليات اختطاف عدد من الشخصيات البارزة ، وقتل عدد منهم في حالة عدم وجود رفع الحصار وفتح المعابر خلال الأسبوع 5/1/2009
יותר מ 1330 האיסלאמיסטית נכנסו לוחמי פלסטין, ו תהיה חטיפה של מספר אישים בולטים, לבין הרג של מספר להם את חוסר הרמה של מצור, לפתוח את מעברי במהלך
השבוע 5/1/2009


[email protected]


وإنه لجهاد ، نصر أو أستشهاد
It is a jihad, victory or martyrdom
זהו ג ‘יהאד, ניצחון או מות הקדושים

עכשיו, באמת, חבר'ה. כלומר, אם אתם רוצים להרוג אותי מצחוק - שיחקתם אותה. הצלחתם. כבר שלוש דקות אני דומעת אל מול המסך כאילו שרימון עשן נזרק לי לפנים.

במיוחד אחרי שהבנתי שהכותרת היא לא dieting in Israel, כמו שלל הצעות מפתות אחרות שאני מקבלת ממשרד התיירות (מי שר התיירות, באמת? הוא לא מכיר את חוק הספאם או שזה לא חל מחוץ לגבולות הארץ?). למען האמת, האופציה של דיאטה בארץ נשמעה מפתה לחלוטין, במיוחד כשאני חושבת על המרדף הבלתי פוסק כאן אחרי מלפפונים ראויים.  

אבל לא, הם לא מנסים להפחיד אותי באיומי "שומרי משקל". הם באים לחטוף, להרוג מספר (אפשר את 7? תמיד שנאתי מספרים טיפולוגיים), ולהסביר לי על חוסר הרמה של המצור. כאילו שחסרים עניינים אחרים שהם חסרי רמה (למתעניינים, די לקרוא את מוספי הבחירות בעיתונות הישראלית המקוונת כדי להבין חוסר רמה מה הוא).  

אז בואו רגע, ג'יהדיסטים חמודים שלי. תקשיבו - אם אתם רוצים להפחיד אותי, בחייכם, תריצו spell-check על המיילים שאתם שולחים או שתעבירו אותו לעורך לשוני. בערך כמו שעושים כל אלה שרוצים להגדיל לי ב-5 ס"מ או בשקל תשעים. הם לפחות רהוטים.   
 


עדכון
כנראה שאיכשהוא נקלעתי לרשימת בשר-קצוץ-משומר של מוסלמים קיצוניים. כי אחרת אין אפשרות להסביר את ערימת המיילים ההזויים שאני מקבלת מדי פעם. לפני שאחסום אותם, הרשו לי לחלוק איתכם את ההנאה שבהצעת העבודה המעניינת שקיבלתי (את הערבית אני חוסכת מכם הפעם, בהנחה שהם מבינים מה שהם אומרים בשפתם):
 
The end of Israel
* Israel to steal Palestine in 1948, so the Palestine for the Muslims
* The state of Israel will come out or die because they do not want peace
* all the Muslims for solidarity with our Muslim brothers in Palestine
* Israel‘s army killed the children and returned defeated, and the role of Muslims came to drink the blood of the Jews
* Infiltration of more than 1330 fighters to the State of Israel, and said they would kidnap and kill some of the leaders of Israel if it does not lift the blockade and open border crossings and stop firing as soon as
* Jews kill children and women, why not fight them?
* Because the Muslims love death, many Muslims will go to Palestine to fight
Israel will die, die of Israel, because they want to live in Muslim countries
* It has become clear the weakness of the State of Israel, it is a house spider
* Rocket will fall on your head at any time
* Finally, do you work with us spy on Israel and guarantee you a high return for financial
 
 
הסוף של ישראל
* ישראל לגנוב פלסטין בשנת 1948, כך ארץ פלסטין עבור המוסלמים
* מדינת ישראל יבוא או למות כי הם לא רוצים שלום
* יש לנו את כל המוסלמים של סולידריות עם האחים המוסלמים בפלסטין
* של ישראל הצבא הרג את הילדים וחזר מובס, ואת תפקידו של המוסלמים באו לשתות את הדם של היהודים
* חדירה של יותר מ 1330 לוחמים של מדינת ישראל, וכן אמרו לחטוף ולהרוג חלק מנהיגי ישראל אם לא להרים מצור ולפתוח את מעברי הגבול ולהפסיק את הירי בהקדם
* יהודים להרוג ילדים ונשים, למה לא להילחם בהם?
* בגלל המוסלמים אוהבים את המוות, מוסלמים רבים יגיעו לפלסטין להילחם
* ישראל ימות, למות של ישראל, משום שהם רוצים לחיות במקום לא
* זה הפך לנקות את החולשה של מדינת ישראל, היא בית עכביש
* רוקט יהיה נופל על הראש שלך בכל עת
* לבסוף, אתה עובד אצלנו מרגל על ישראל להבטיח לך גבוה תמורת פיננסיים

אפשר תמונות להופיע לדעת יותר
أسمح للصور بالظهور لتعرف أكثر
Allow images to appear to know more

נכתב על ידי אורזת, 5/2/2009 22:49, בקטגוריות הומור שחור, יש לנו ארץ נהדרת
33 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אחת לאיזה זמן מוגבל ב-28/4/2009 16:18


ארץ אוכלת
אין ספק שאחת החוויות המלבבות בחזרה הביתה לאחר 24 שעות טיסה והמתנה בשדות תעופה עבשים, הוא לחזור הביתה ולגלות שהשוכרים ששהו בבית בזמן העדרנו צחצחו אותו ממסד עד טפחות, המיטות עשויות בכלי מיטה רעננים, במקרר - הנקי - מחכה חלב לילדים, וה-Coke Zero הקדוש שלי מקורר היטב. אה, ובכניסה לבית ממתינה מקהלה ששרה שירי קבלה ומברכת ברכת "ברוכים השווים" בקולות ערבים.
מאידך, לחזור הביתה כדי לגלות שורה של צרצרים שעברו לחיות אצלנו בסלון, מדיח שלא נפתח שבועיים (ושלולית עבשה בתחתיתו), מקרר מטונף ומלא שאריות אוכל, מקלחת מזוהמת בטביעות רגליים שחורות וכיור מלא כלים ששאריות אוכל קרושות עליהם, הופך את החזרה למלבבת קצת פחות.
למעשה, זה הופך אותי לשונאת אדם מיידית, המאחלת לשוכרי המשנה שפע מיתות משונות, תאונות ביתיות מקריות, ושרשרת צרות אחרות שתענד על צווארם.
כשכל האירוע המקסים הזה קורה בשעות הערב המאוחרות מאד, ובמצב של חוסר שינה מתקדם ותשישות אוניברסלית, ולאחריו נדרשות שעתיים ומחצה של עבודה משותפת (כולל השתתפות בצערנו מטעם הילדים) כדי להחזיר את הבית למצב תקין יחסית, עצמת המארות שאני מטילה על ראשיהם של השוכרים גדלה שבעתיים.
בשתים עשרה וחצי בלילה (שמבחינת גופנו המג'וטלג כבר היה הבוקר שלאחריו) הסתיימה המהומה וכל מה שייחלתי אליו היתה כוס קרה של קולה.
סאמק.
גם את כל בקבוקי הקולה שהיו בבית הם שתו.
שתשרף להם הבטן בצרבת כרונית בכל פעם שישתו משקה שהוא לא מאלוקס. אמן.




 
מעל סלט בריא באופן מטריד, אני אומרת לש' ו-א' שיש משהו שונה בביקור בארץ השנה. בניגוד לשנה הקודמת, בה החברים היו נפלאים, המשפחה מצוינת, השהות בתל אביב נהדרת, והמדינה - על הפנים, השנה משהו השתנה, התמתן. נדמה לי שאפילו נוהגים קצת יותר טוב (אוקיי, לא במחלף השלום בתשע בבוקר. אבל אף אחד לא מושלם). א' מהרהרת בין גרגר קינואה אחד לשני, ואומרת שבטח, נכון, זה בגלל המרחק מהמלחמה.
המרחק מהמלחמה? אני שואלת.
והיא מהנהנת ביתר תוקף ואומרת - בטח, בשנה שעברה היינו בפוסט טראומה. זה היה הקיץ הראשון אחרי המלחמה וכולם עוד ליקקו את הפצעים.
והשנה? אני שואלת. אולמרט, שחיתויות, בחירות, וינוגרד שלא עשה כלום. זה פחות פוסט טראומה?
לא. היא פוסקת. פשוט חזרנו להדחיק את הכל, עד הפעם הבאה. את יודעת כמה אנחנו מצוינים בהדחקה.
אני מהנהנת ופולה עדש שחור מהסלט שלי. כשהאוכל טעים, והוא לא מורכב מפחמימות-שומנים מוקשים-סירופ תירס, קל יותר להדחיק.
אפילו לא צריך מאלוקס.




 
לפני שנסענו לארץ היו לי פנטזיות מרחיקות לכת. את הפנטזיות שלי אפשר לתחום בגבול שבין בורקס לגבינה לבנה. אחרי חודשיים של איומים מתמידים מצד הממשק של שומרי משקל און ליין, שרשראות שרשראות של לחמניות טריות וחמות עם צ'ופצ'יק בקצה חוללו מעל ראשי, מחשבות על לחם עם קראסט פציח וחם קטעו את חוט המחשבה שלי תדירות, ואם הייתם אומרים לי את צמד המילים "גבינה מלוחה", הייתי עוטה מראה של כוכבת פורנו גרמניה בזמן תפנית עלילתית מרגשת בסרט (רק שאצלי אנקות ההנאה היו אמיתיות).
הפנטזיה הסתכמה בנחיתה, אכילה, מנוחה, אכילה, חברים, אכילה, משפחה (כי חייבים), אכילה, שיטוטים, אכילה.
והאכילה היתה אמורה להיות דווקא מלאכת היום יום. לאו דווקא מסעדות פלצניות (אלוהים, מה חשב לעצמו אבי קונפורטי כשהגה את הדבר המופרך שנקרא צפרה?), אלא סתם בורקס חם בלוינסקי, לחם של ארז עם גבינה 5%, מלפפונים שאפשר לקנות בחנות מתחת לבית ולא לנסוע 7 מייל כדי לקבל אותם במצב מקשיש ומקליש, ומיץ אשכוליות אדומות. ככה, בשביל להוריד את הכל.
בפועל, חוץ ממיץ האשכוליות (וגם זה בארוחת בוקר בבית קפה ביום האחרון של הביקור) שום דבר לא מומש. נס לא קרה לנו, בורקס לא טעמנו. מצד שני, אין גם שום סיבה לרחם על קיבותינו המתכווצות. ללוינסקי הגענו אחרי קרואסון בוקר בפטיסרי חמוד להפליא בבזל, כך שבורקס לגמרי לא בא בחשבון, וארוחות תוצרת בית כמעט ולא יצא לנו לאכול, מאחר וכל מפגש חברים חייב דגימת בית קפה/מסעדה/מקום שכלל, מטבע הדברים, גם אוכל. הרבה אוכל. הרבה אוכל טוב.
(ביקום מקביל, אגב, הילדים שהזדכו עלינו מיד עם הנחיתה ועברו להשפיט את הסבים שלהם, בלסו לבבות, ברבוניה, קלאמרי ואיקרה, שגרמו לסבתא שלי לדמוע מאושר כשהבינה שהגנים שלה אכן דלגו שני דורות קדימה).
 
העניין הוא, ולקח לי זמן להבין אותו, שאחד הדברים החביבים עלי בטיולים מחוץ לארץ, הוא לשחק קצת ב"נדמה לי". לוותר על האתרים התיירותיים המתחייבים, ולשוטט ברחובות, לאתר שווקים וחנויות קטנים ולא "נחשבים", לעשות קניות כמו מקומית, או כמו מתחזה למקומית, להריח את הרחובות כאילו מבפנים. ואוכל הוא חלק בלתי נפרד מהעניין - להקפיד לאכול מחוץ למלכודות התיירים המקובלות, לנסות למצוא את בית הקפה "הזה", שיש לו את תחושת המקומיות, לנסות להתחפר בכסא או בכורסא ולהראות טבעית לגמרי  (בערך כמו שניסינו להראות טבעיים במחלקת עסקים. כלומר בכשלון מוחלט).
התעתוע בביקור בארץ נובע מכך שהוא מורכב מכל הרכיבים הטבעיים שאפשר למצוא במיץ אשכוליות סחוט - הרחובות אותם רחובות, הגולגלך של הפיקוסים שנדבקים לנעליים הם אותם גולגלך, הפקקים במקומות המועדים טבועים בנפשנו כאילו היינו קרייני גלגלצ, ולספר אפשר לתת הוראות מדויקות וחד משמעיות ולצפות שגם יבין אותן, כך שבסופו של תהליך לא תתנוסס תספורת פארה פוסט מפוספסת על הראש.
אבל זה רק לכאורה, כי אנחנו אורחים לרגע, כרגע.
גבינה 5% לא אכלתי. מלוחה, דווקא כן. פעם אחת, אצל אמא שלי. לא התחפרתי במחלקת הירקות של הסופר, למעשה לא ביקרתי כלל בסופר (אם לא לוקחים בחשבון את אמפמ), לחם טוב, פשוט, עם קראסט פציח, לא קניתי סתם כך בחנות. בקושי פיתות. סלטי קינואה, רשאד, עדשים שחורות, אורז מלא וקלאמרי דווקא כן נדגמו.
 
אלה לא חיי היומיום. זו ישראל של תיירים. ישראל של מסעדות ובתי קפה, חופים עם מים מופלאים, תחושה מתעתעת של שפע בחנויות, אוירה של התרחשות באויר. זו התחושה שמתקבלת כשנעים על הציר שבין רוטשילד-שינקין-חוף הים-שבזי, בואכה השוק (מקום בו עשרות צרפתים צרים על כל בסטה של חמסות, ויש כאלה לאלפים).
זו ישראל ייצוגית (יחסית. אם לא דורכים על קקי של כלב בדרך), מעניינת, מגניבה, מקום שלו הייתי קוראת עליו בלונלי פלאנט הייתי רוצה לבקר בו. אלה לא החיים האמיתיים, הפקקים, השחיתות, השחיקה במשכורת, האיום האיראני, או העליה במחירי הלחם עם הקראסט. אפילו לא האלרגנים של ארץ הקודש, שאחרי שנה של חיים בלעדיהם עשו בנו שמות.
 
ויש בזה מידה של נוחות. ללכת עם, להרגיש בלי. לקחת את הדברים הטובים שיש בארץ ולהתעלם מהרעים. להנות ממנה כמו תיירים, רק לרגע קט, לפני החזרה אל השגרה היומיומית של הדאגות האמיתיות.
כשמתנהלים כך, ההדחקה בהחלט קלה יותר.
 
 
 

וכשנוהגים בהיבריס של מקומיות מתפרצת ובולסים שווארמה בערב האחרון, משלמים על זה בקלקול בטן של תיירים למשך הרבה ימים אחר כך. קיבינימט, איפה המאלוקס?
 




נכתב על ידי אורזת, 22/8/2008 19:34, בקטגוריות אריזות, טיולים, יש לנו ארץ נהדרת
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-4/9/2008 15:38


אין מקום אחר


לרגל חגיגות ששים שנות ישראליאנה, ארגנה הקהילה היהודית בתפוצת ק"ק וושינגטון חגיגה רבתי, שלכבודה נשלפו מהנפטלין מבחר מתוצרי התרבות הישראלים/יהודים שיכולים לעשות כבוד למגזר, הולאם ה-Mall (ולא, כמו שהבהרנו הבהר היטב לגיסתי, זה לא קניון. זה הדשא הענק שבין הוושינגטון מונומנט לבין הקפיטול). הנה, תקענו יתד, הקמנו מאחז, חומה ומגדל. גורו לכם - מעכשיו, ארץ ישראל זה כאן, ואין לנו כוונה להחזיר אף שעל. 


 

בין חיפה, ירושלים והשירותים, הוצבו שלל ביתנים שתפקידם להציג באור נגוהות את ארץ ישרואל.

רכבות רכבות של יהודים (כן, זו בהחלט אסוציאציה בעייתית) וחובבי ישראל נהרו ממרחק למול, ומילאו בשלל חולצות יידישקייט, שכולן אומרות ה"תראו אותנו, אנחנו יהודים כה מאגניבים שחבל"ז". או שאנחנו חושבים שישראלים זה אדם סנדלר ב-Zohan (מאיפה לעזאזל הם הביאו את השם הזה? רצו זוהר והנון נדחפה כי הסוכן שלה שכב עם מישהי בהפקה?), ואנחנו כה משעשעים ביהדות המתפרצת שלנו ובחולצת ה-America Don't Worry, Israel is Behind You!

 



 


 


(אין, אין על יידים בשיניים שבורות ואף מרוסק!)


בין היתר הסתובבו שם פליטי "הלל" האוניברסיטאים (חביבי נפשה של מיק), ונשאו בגאווה חולצות "הערווערד" או "סירקיוז" בעברית פרושה על כל חזם. שוין. 

נכון שהיה שם גמל (אלוהים עדי, איפה מוצאים גמל ב-DC? בגן החיות? והאם שכנעו את ההנהלה לשחרר אותו לרגל אירוע משפחתי?), ובוטקה של אלעל בה חילקו דגלים, מפות ושארי אביזרים טקטיים אבל לא הנחות במחירי הטיסות, חול משפת הים בתל אביב (ככה נשבעו), בסטה למכירת פלאפל וביסלי גריל (!), חב"דניקים ששכנעו עוברים ושבים מבועתים להניח תפילין כמיצווֶה (טוב, נו. הם בכל מקום), וגם תומכי מקיין ואובאמה **. אבל הסיבה העיקרית לבואנו, ולבואם של עוד כמה אלפים, היתה התכנית האומנותית שהובטחה. בין היתר חוללה שם גם להקת ריקודי העם המקומית - כן, יש חיה כזו. והיא מצחיקה בערך כמו ארמדילו. אבל אנחנו התכנסנו כאן לכבוד משינה, שסגרו סיבוב הופעות בקהילות הישראליות בארה"ב, במיקום הכי שווה בעיר.

עכשיו כמה מילים על הופעות של אמנים ישראלים בארה"ב. בד"כ הווינטים לדורותיהם מתפעמים "עידן רייכל בלוס אנג'לס!", "ריטה בניו יורק", "רני בפאריז" (טוב, לא באמת קשור). העניין הוא שרוב ההופעות האלה נערכות בפני קהל יורדים כרסתן, באולמות קטנים ודחוקים, ושאין אמריקאים, למעט ידידינו מ"הלל", ששמעו עליהן או טרחו לקנות עבורן כרטיסים. בדיוק כמו שחופני הקטן (או הגדול. יש הבדל?) היה מבקר את ק"ק ברוקלין בעשורים 70-80-90 של המאה הקודמת, כך המשינה-רייכלים לדורותיהם באים לדור הצעיר.

אפס, הדור הצעיר לא מאד מתעניין בהם*.

זה בעיקר הדור המתבגר, בואכה גיל העמידה (כן, עומדים היינו בשערייך גיל העמידה) שעומד וצורח באמצע המול "גילה גילה בוצ'ה בודי".


 

וגם המשינאים, אפעס, כבר לא מה שהיו פעם. איגי דיין עדיין מגלח את השיער בצורות תמוהות, אלא שעכשיו יש לו פחות מה לגלח, כי הקרחת הטבעית אוכלת כל חלקה טובה. יובל בנאי הולך ומאפיר, הולך ונראה מרוט, ובאופן כללי הם נראים כמו מי שהיו מאד רוצים לשבת עכשיו בסלון 2+3 מתוצרת שמרת הזורע, לפצח גרעינים, לקטר על הממשלה ולדסקס ענייני מס הכנסה. אלא שהם נקלעו, בטובתם או שלא בטובתם, לבמת הבידור המקומית, ונאלצו להופיע. זה לא היה זה. לא תפס. היה נחמד, הזכיר במעומעם נשכחות, ובעיקר המחיש את הזמן שעבר בין הופעת הפירוק-האחרונה-בהחלט-שאחרי-ההופעה-האחרונה-ההיא-בערד, לבין מצבנו דהיום.

 

אבל זה היה כאין וכאפס לעומת המחזה הביזארי הבא שנגלה לעינינו, כשעלה מנדי פטינקין לבמה. במקום איניגו מונטוייה חדור רוח קרב, שיבוא להראות לנו איך יידישע פיראטן יודעים לעשות סדר, וללמד את הזוהאן כמה פרקים ב-Krav Maga, קיבלנו רק את היידישע. כזו ערימת קרעכץ, אויי אויי אויי ויבבם יבבם לא נשמעה ברחבי וושינגטון מאז שמוניקה וביל עשו את שעשו, כמה מאות מטרים מהמקום בו עמדנו.




לא אילוסטרציה. בחיי גאט שזה מה שהיה על מסכי הוידאו.

 

המזל היה שבסיום הספקטקל המרגש הזה בו ישישות קהילת פוטומק הזילו דמעה, כחכח הפטינקין את גרונו, המהמם שכ-50 אלף איש נמצאים במקום ויעזרו לו להגשים את חלומו. לא, לא לעלות לארץ הקודש (הוא היה בטיול אופניים עם הבן שלו, וזה הספיק לו), אלא שנצעק כולנו ביחד את המשפט שהקנה לו תהילה - My name is Inigo Montoga, you killed my father, prepare to die. צעקנו, בטח שצעקנו. בדיוק הסתובבו שם החבר'ה הפלסטינאים שמחו על הנכבה והפריחו בלונים שחורים, ככה לגמרי הראינו להם מה זה, איך נצח ישראל לא ישקר, אלא ירהיב בקרבות חרבות אכזריים, ובאופן כללי, אינגויי כל העולם התאחדו, ואל תשכחו שלא כדאי להתעסק איתנו.

 

אותות הסיום היו מוישה אופניק ובנדודו אוסקר העצבן, שהבהירו שוב לעולם שאנחנו אומה קטנה, מוקפת אויבים ועצבנית משהו אש (אם היו רוצים יונה עם עלה של זית, לא היה עדיף להביא את קיפי בן קיפוד על נעלי הנמרוד שלו?), ומצד שני היו חביבים דיים להתחבק עם הילדים בקהל ולהעביר להם את מורשת העצבים והקריז (מה שגרם למיניאטורה לדפוק מיד טנטרום עצבני לאין שיעור, מתוך פאניקה מוחלטת מצמד הווילדע חייעס).


 

הקינוח, בדמות רג'ינה ספקטור, יתברך שמה וקולה, היה משובח, אף שהשמלה הכחולה שלה, באותו מיקום גאוגרפי, העלתה זכרונות מימים שמחים יותר בבית הלבן. בניגוד לקודמיה, היא הצליחה לגרור קהל של כמה עשרות אלפים, רובם כלל לא קשורים לישראל, לשמוע הופעה משובחת. לבחורה יש קול צלול, מנעד מרשים וחביבות בלתי אמצעית (כולל שכחת מילים חמודה להפליא באמצע ההופעה).




אילולא הקשישה מעלת הפימה בת הרבע-לתשעים, שגמרה ליבב על פטינקין, והתחילה להרביץ לנו עם מקל הנחיה שלה כי אנחנו מסתירים לה (כן, מדובר בכבדת ראיה ומעלה, הופעת פופ בעמידה ורטינה מהסוג היהודי העמוק ביותר אה-לה-"הבן שלי הביא שווערצה לחג"), והעובדה שכל מוכרי הגלידות נותרי מחוסרי סחורה בדיוק כשהיינו לגמרי מוכרחים משהו קר (במסגרת הסימולציה גם מזג האויר דמה לתל אביב בשלהי אוגוסט, עם כל החן שבדבר), היינו יוצאים משם משובבי נפש לחלוטין ומבסוטים חלאס.

שנאמר -

"הנוחות הפכה לשיכחון מרגיע
דורי כבר אזרח אבל עדיין זר
רני כבר שכח את כל מה שהבטיח
ואנחנו כאן. נראה לכם מוזר?"

(המממ...כן. מוזר, מוזר, מוזר).

 



* note to self - ילדים והופעות רוק (אפילו רוק קשיש) לא הולכים טוב ביחד. לא עזרה אינדוקטרינציה מוקדמת, ולא עזרו נעליים. הילדים השתעממו מוות, והדבר היחיד שהציל אותנו מסקילה היה לקחת אותם על הגב/כתפיים ולרקד איתם משל היינו נחמנים מאומנים היטב. מסקנה - ילד ששוקל 22 קילו הוא לא חוויה מרנינה בהופעה שכזו. את ההופעות של REM וג'ורג' מייקל המתוכננות להמשך הקיץ נאלץ לראות בלעדיהם. הו, מה קשים הם חיינו.

 

** מי עדיף? ברק א. או ברק או.?



נכתב על ידי אורזת, 3/6/2008 05:07, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, נעים, רק באמריקה
79 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-6/6/2008 23:42



הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  
18,471
כינוי: אורזת
גיל: 53

ICQ:


מצב הרוח שלי:

מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS (הסבר)

 << דצמבר 2017 >> 
א ב ג ד ה ו ש
          1 2
3 4 5 6 7 8 9
10 11 12 13 14 15 16
17 18 19 20 21 22 23
24 25 26 27 28 29 30
31            

ארכיון:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש
חלון מסרים:
הוסף מסר

הבלוג חבר בטבעות:
« הלסבלוגריות » ±
« ישראלים בחו"ל » ±





מקומות בהם היינו ועוד נהיה
הפארקים של המערב
הקרולינות של הדרום
מקסיקו - בחודש הבא!
ניו יורק
עמק השנאנדואה
פלורידה ודיסניוורלד
צפון מערב
קנדה


קוראת
Mezzo Mom
אדווה לוטן
אופה קטנה
אזמרלדה
אמ"ט
אמלש
ג'וליאנה
גנצו
דרורית (וה-33)
הצדקת
הקודמת
חבצלת
חלי
יונת
לי
מאזינה ברקע
מומו
מיכליקה
מיק
נוריקו
נינה
עדי
פוסי
קיטי
קרי וביג
קתרינה הגדולה
רונן
שלומית
שמנת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאורזת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אורזת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2006 © נטוויז'ן (ע"ר)
עיצוב: איה