לֵב מִי יֵרַךְ יֵחַת מֵאֶבֶן נָגֶף
מסתבר שהסמסטר נגמר. זה קרה בלי זיקוקים, הודעות לעיתונות או המולה אחרת. בשקט.
לא שהסיום היה קל, בטח לא לאלה שמסביב לי. הימים האחרונים, והדד ליינים שניקדו אותם, היו מוטרפים. חלמתי מטלות, התעוררתי מהמטלות, הן ניקרו לי בראש בזמני מחשבה ובזמני בהיה. בסוף כבר לא נשאר לי הרבה אויר. כמעט כמו בטרק שלא נגמר.
 
נדמה לי שעכשיו, בגילי המופלג, אני יכולה להתוודות שתמיד שנאתי פעילות גופנית באשר היא.
אחת המטרות העיקריות לשנאה היוקדת שלי היו טיולים שנתיים. עוד מאז הטיול לכרמל בכיתה ה', שאותו הפסדתי כי הייתי חולה, אבל עשו לי טובה ונתנו לי לצאת עם הכיתה המקבילה, שבה לא הכרתי כמעט אף אחד, וממילא לא רציתי לישון איתם באותו חדר בבית-ספר-שדה. משם והלאה זו היתה מערכת יחסים הדדית של שנאה. אני שנאתי את הטיולים, ובתמורה בתי הספר שלי בחרו לשלוח אותי בכל שנה למסלולים מייגעים מקודמיהם, ולהשניא עלי פינה נוספת של הארץ.
בכל התחלה של כל טיול התפללתי שהאוטובוס לא יגיע לתחילת המסלול, שאולי ירד גשם ובמקום ללכת, לעלות, ללכת עוד קצת, לטפס, להתנשף, לרדת, ואז שוב לטפס, נוכל פשוט להשאר באיזו סככה ולקרוא ספר. מה רע בזה?
לטיולים ולמחנות של הצופים יצאתי בלית ברירה. כי כולם יצאו. כי האופציה להשאר בבית, מתחת לשמיכה עם ספר טוב, לא היתה קיימת. ואם הייתה קיימת היא היתה מלווה בכזו מידה של בושה, שהס מלהזכיר אותה. עד היום לא ברור לי איך הגעתי להדריך בצופים עם כזו סלידה מכל פעילות שדורשת מאמץ גופני. כשאחת החניכות התייבשה בטיול מים אל ים, אני הייתי הראשונה שהתנדבה לקחת אותה לבית החולים. מה לא אתן כדי שיוציאו אותי מהפיסטינים האיומים האלה.
הדבר היחיד שניחם אותי בטיולים האלה היה ההכרה בכך שבסופם תבוא אמבטיה חמה ומיטה נקיה שתחכה לי.
 
נדמה לי שהפעם הראשונה שבה עמדתי על דעתי היתה כשטיילנו אחרי הצבא בנפאל. הרגשתי שדי, גם אם אצא הכי חנאנה בעולם, גם אם הוא יסתכל עלי במבטי בוז מעתה ועד הנצח, וגם אם הוא יזרוק אותי אחרי הפשלה הזו (הוא לא, אגב), אני את הטרק הזה לא עושה. יום של הליכה בסלול הררי הספיק לי. ידעתי גם שאת הקוקה קולה סוחבים רק עד הכפר שנמצא במרחק של יום הליכה נוסף. אחריו - שממה תזונתית, ונוף מדהים. אז נכון, היה נוף. אבל אחרי הר וחצי הבנתי את הפואנטה ורציתי הביתה. לקח לי כמה שעות לאזור אומץ ולהגיד שאני לא רוצה. וגם את זה די רמזתי, ברמזים עבים כיאק, כדי שהוא ישאל אם זה בסדר שנחזור.
ההתניה הישראלית כל כך שצריך ללכת, לטייל, לכבוש את ההר או למות, ומי שלא עושה את זה לא ראוי לבוא בקרב חבריו, היתה כל כך עמוקה, ששנים אח"כ עוד טשטשתי את פרטי הטרק המקוצר. כן, בטח, היינו שם. רק לא אמרתי כמה זמן ולאיזה מרחק.
 
מה שלא ידעתי, כשרקדתי את ריקוד ה"לא, לא, בטח שנמשיך. רק אם אתה רוצה נחזור", היה שהירידה קשה מהעליה.
את הירידה מהרכס אל האגם שממנו התחלנו, משהו כמו 700 מטר של הפרשי גבהים, עושים במדרגות חצובות בהר. בחיים, אבל בחיים, לא כאבו לי הרגליים כמו שהן כאבו ביום שאחרי הירידה. שנינו ישבנו מיטלטלים על סירת משוטים, בוהים בנוף שמסביב ובספרים שלנו, חליפין, ולא מסוגלים לזוז.
אולי כבר היה עדיף להמשיך עד לכפר הבא עם הקולה.

---

 
אני מסתכלת עכשיו על המסלול שעברתי וזה שצריך עוד לעבור עד לדוקטורט.
אתמול גמרתי את חובות הקורסים שלי. שנה וחצי של עבודה אינטנסיבית. אחת הפרופסוריות במחלקה ניסתה כל הזמן להאט, להרגיע - "זה מרתון", היא אמרה, "לא ספרינט, תשמרי אנרגיות". כן, אבל אני תמיד הברזתי משיעורי התעמלות. איך אדע מה ההבדל בין השניים?
החלק הראשון של המרתון נגמר. אולי זו היתה העליה. עכשיו אפשר למתוח ידיים לצדדים, להרפות את הרגליים, לתת לגוף לנוח, לתת לראש להתאוורר, להכנס למיטה ברוגע (אמבטיה לא עשיתי כבר שנים), להיות קצת קיימת בבית ולא רק נוכחת בו.
זו תהיה בערך ההזדמנות האחרונה שלו לנוח עד סוף הדוקטורט. מעכשיו אין חופשים, אין סמסטרים, אין ספרינטים קצובים בזמן.
הזמן שייך לי. המטלות שייכות לי. האחריות שייכת לי.
כנראה שמה שהיה עד עכשיו הוא הירידה הקלה לצורך העליה שעוד תבוא. שאתנשף בה כמו שלא התנשפתי מעולם. שממנה אי אפשר יהיה לחתוך גם דרך מדרגות של 700 מטר. ומיד אחרי ה-ho, ho, ho של חנוכריסמס, היא תתחיל. בעצם, אולי היא כבר התחילה, כשדד ליינים לכנסים נערמים ומחשבות על מאמרים לא מניחות לרגע. כנראה שלא אוכל להפסיק להתנשף.
 
ההבדל היחיד בין עכשיו לבין פעם, בין העליה הזו לבין הטיולים השנתיים של אז, הוא שעכשיו אני נהנית.

---

 
ובסמיכות זמנים משעשעת, השאטני-יקיר-לי יוצא השבוע למחנה הצופים הראשון שלו. הוא אמור לקבל עניבה (צהובה, אם אני זוכרת נכון) רק אם ידע לשיר את מילות "התקווה". את המנגינה הוא מפזם בבית ומקליד על הפסנתר כבר כמה ימים. מעניין כמה מהמילים הוא זוכר.
אני מקווה שיהיה לו טוב שם. אני מקווה שיהיה לו חם בשק השינה החדש שלו. אני מקווה שהוא ישמח בצ'ופרים שאני מתכננת להטמין לו בתיק.
ואני מקווה, שאם הוא לא יהנה, ולא ירצה להמשיך, הוא ידע - טוב ממני - לבוא ולומר את דברו. לא כולם צריכים להיות מדריכות חוו"יה, מסתבר. מספיק שהוא יהיה פרופסור.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/12/2008 01:06, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, טיולים, על עצמי לספר ידעתי
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-5/1/2009 03:51

ארץ אוכלת
אין ספק שאחת החוויות המלבבות בחזרה הביתה לאחר 24 שעות טיסה והמתנה בשדות תעופה עבשים, הוא לחזור הביתה ולגלות שהשוכרים ששהו בבית בזמן העדרנו צחצחו אותו ממסד עד טפחות, המיטות עשויות בכלי מיטה רעננים, במקרר - הנקי - מחכה חלב לילדים, וה-Coke Zero הקדוש שלי מקורר היטב. אה, ובכניסה לבית ממתינה מקהלה ששרה שירי קבלה ומברכת ברכת "ברוכים השווים" בקולות ערבים.
מאידך, לחזור הביתה כדי לגלות שורה של צרצרים שעברו לחיות אצלנו בסלון, מדיח שלא נפתח שבועיים (ושלולית עבשה בתחתיתו), מקרר מטונף ומלא שאריות אוכל, מקלחת מזוהמת בטביעות רגליים שחורות וכיור מלא כלים ששאריות אוכל קרושות עליהם, הופך את החזרה למלבבת קצת פחות.
למעשה, זה הופך אותי לשונאת אדם מיידית, המאחלת לשוכרי המשנה שפע מיתות משונות, תאונות ביתיות מקריות, ושרשרת צרות אחרות שתענד על צווארם.
כשכל האירוע המקסים הזה קורה בשעות הערב המאוחרות מאד, ובמצב של חוסר שינה מתקדם ותשישות אוניברסלית, ולאחריו נדרשות שעתיים ומחצה של עבודה משותפת (כולל השתתפות בצערנו מטעם הילדים) כדי להחזיר את הבית למצב תקין יחסית, עצמת המארות שאני מטילה על ראשיהם של השוכרים גדלה שבעתיים.
בשתים עשרה וחצי בלילה (שמבחינת גופנו המג'וטלג כבר היה הבוקר שלאחריו) הסתיימה המהומה וכל מה שייחלתי אליו היתה כוס קרה של קולה.
סאמק.
גם את כל בקבוקי הקולה שהיו בבית הם שתו.
שתשרף להם הבטן בצרבת כרונית בכל פעם שישתו משקה שהוא לא מאלוקס. אמן.

---

 
מעל סלט בריא באופן מטריד, אני אומרת לש' ו-א' שיש משהו שונה בביקור בארץ השנה. בניגוד לשנה הקודמת, בה החברים היו נפלאים, המשפחה מצוינת, השהות בתל אביב נהדרת, והמדינה - על הפנים, השנה משהו השתנה, התמתן. נדמה לי שאפילו נוהגים קצת יותר טוב (אוקיי, לא במחלף השלום בתשע בבוקר. אבל אף אחד לא מושלם). א' מהרהרת בין גרגר קינואה אחד לשני, ואומרת שבטח, נכון, זה בגלל המרחק מהמלחמה.
המרחק מהמלחמה? אני שואלת.
והיא מהנהנת ביתר תוקף ואומרת - בטח, בשנה שעברה היינו בפוסט טראומה. זה היה הקיץ הראשון אחרי המלחמה וכולם עוד ליקקו את הפצעים.
והשנה? אני שואלת. אולמרט, שחיתויות, בחירות, וינוגרד שלא עשה כלום. זה פחות פוסט טראומה?
לא. היא פוסקת. פשוט חזרנו להדחיק את הכל, עד הפעם הבאה. את יודעת כמה אנחנו מצוינים בהדחקה.
אני מהנהנת ופולה עדש שחור מהסלט שלי. כשהאוכל טעים, והוא לא מורכב מפחמימות-שומנים מוקשים-סירופ תירס, קל יותר להדחיק.
אפילו לא צריך מאלוקס.

---

 
לפני שנסענו לארץ היו לי פנטזיות מרחיקות לכת. את הפנטזיות שלי אפשר לתחום בגבול שבין בורקס לגבינה לבנה. אחרי חודשיים של איומים מתמידים מצד הממשק של שומרי משקל און ליין, שרשראות שרשראות של לחמניות טריות וחמות עם צ'ופצ'יק בקצה חוללו מעל ראשי, מחשבות על לחם עם קראסט פציח וחם קטעו את חוט המחשבה שלי תדירות, ואם הייתם אומרים לי את צמד המילים "גבינה מלוחה", הייתי עוטה מראה של כוכבת פורנו גרמניה בזמן תפנית עלילתית מרגשת בסרט (רק שאצלי אנקות ההנאה היו אמיתיות).
הפנטזיה הסתכמה בנחיתה, אכילה, מנוחה, אכילה, חברים, אכילה, משפחה (כי חייבים), אכילה, שיטוטים, אכילה.
והאכילה היתה אמורה להיות דווקא מלאכת היום יום. לאו דווקא מסעדות פלצניות (אלוהים, מה חשב לעצמו אבי קונפורטי כשהגה את הדבר המופרך שנקרא צפרה?), אלא סתם בורקס חם בלוינסקי, לחם של ארז עם גבינה 5%, מלפפונים שאפשר לקנות בחנות מתחת לבית ולא לנסוע 7 מייל כדי לקבל אותם במצב מקשיש ומקליש, ומיץ אשכוליות אדומות. ככה, בשביל להוריד את הכל.
בפועל, חוץ ממיץ האשכוליות (וגם זה בארוחת בוקר בבית קפה ביום האחרון של הביקור) שום דבר לא מומש. נס לא קרה לנו, בורקס לא טעמנו. מצד שני, אין גם שום סיבה לרחם על קיבותינו המתכווצות. ללוינסקי הגענו אחרי קרואסון בוקר בפטיסרי חמוד להפליא בבזל, כך שבורקס לגמרי לא בא בחשבון, וארוחות תוצרת בית כמעט ולא יצא לנו לאכול, מאחר וכל מפגש חברים חייב דגימת בית קפה/מסעדה/מקום שכלל, מטבע הדברים, גם אוכל. הרבה אוכל. הרבה אוכל טוב.
(ביקום מקביל, אגב, הילדים שהזדכו עלינו מיד עם הנחיתה ועברו להשפיט את הסבים שלהם, בלסו לבבות, ברבוניה, קלאמרי ואיקרה, שגרמו לסבתא שלי לדמוע מאושר כשהבינה שהגנים שלה אכן דלגו שני דורות קדימה).
 
העניין הוא, ולקח לי זמן להבין אותו, שאחד הדברים החביבים עלי בטיולים מחוץ לארץ, הוא לשחק קצת ב"נדמה לי". לוותר על האתרים התיירותיים המתחייבים, ולשוטט ברחובות, לאתר שווקים וחנויות קטנים ולא "נחשבים", לעשות קניות כמו מקומית, או כמו מתחזה למקומית, להריח את הרחובות כאילו מבפנים. ואוכל הוא חלק בלתי נפרד מהעניין - להקפיד לאכול מחוץ למלכודות התיירים המקובלות, לנסות למצוא את בית הקפה "הזה", שיש לו את תחושת המקומיות, לנסות להתחפר בכסא או בכורסא ולהראות טבעית לגמרי  (בערך כמו שניסינו להראות טבעיים במחלקת עסקים. כלומר בכשלון מוחלט).
התעתוע בביקור בארץ נובע מכך שהוא מורכב מכל הרכיבים הטבעיים שאפשר למצוא במיץ אשכוליות סחוט - הרחובות אותם רחובות, הגולגלך של הפיקוסים שנדבקים לנעליים הם אותם גולגלך, הפקקים במקומות המועדים טבועים בנפשנו כאילו היינו קרייני גלגלצ, ולספר אפשר לתת הוראות מדויקות וחד משמעיות ולצפות שגם יבין אותן, כך שבסופו של תהליך לא תתנוסס תספורת פארה פוסט מפוספסת על הראש.
אבל זה רק לכאורה, כי אנחנו אורחים לרגע, כרגע.
גבינה 5% לא אכלתי. מלוחה, דווקא כן. פעם אחת, אצל אמא שלי. לא התחפרתי במחלקת הירקות של הסופר, למעשה לא ביקרתי כלל בסופר (אם לא לוקחים בחשבון את אמפמ), לחם טוב, פשוט, עם קראסט פציח, לא קניתי סתם כך בחנות. בקושי פיתות. סלטי קינואה, רשאד, עדשים שחורות, אורז מלא וקלאמרי דווקא כן נדגמו.
 
אלה לא חיי היומיום. זו ישראל של תיירים. ישראל של מסעדות ובתי קפה, חופים עם מים מופלאים, תחושה מתעתעת של שפע בחנויות, אוירה של התרחשות באויר. זו התחושה שמתקבלת כשנעים על הציר שבין רוטשילד-שינקין-חוף הים-שבזי, בואכה השוק (מקום בו עשרות צרפתים צרים על כל בסטה של חמסות, ויש כאלה לאלפים).
זו ישראל ייצוגית (יחסית. אם לא דורכים על קקי של כלב בדרך), מעניינת, מגניבה, מקום שלו הייתי קוראת עליו בלונלי פלאנט הייתי רוצה לבקר בו. אלה לא החיים האמיתיים, הפקקים, השחיתות, השחיקה במשכורת, האיום האיראני, או העליה במחירי הלחם עם הקראסט. אפילו לא האלרגנים של ארץ הקודש, שאחרי שנה של חיים בלעדיהם עשו בנו שמות.
 
ויש בזה מידה של נוחות. ללכת עם, להרגיש בלי. לקחת את הדברים הטובים שיש בארץ ולהתעלם מהרעים. להנות ממנה כמו תיירים, רק לרגע קט, לפני החזרה אל השגרה היומיומית של הדאגות האמיתיות.
כשמתנהלים כך, ההדחקה בהחלט קלה יותר.
 
 
 

וכשנוהגים בהיבריס של מקומיות מתפרצת ובולסים שווארמה בערב האחרון, משלמים על זה בקלקול בטן של תיירים למשך הרבה ימים אחר כך. קיבינימט, איפה המאלוקס?
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 22/8/2008 19:34, בקטגוריות אריזות, טיולים, יש לנו ארץ נהדרת
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-4/9/2008 15:38

הכלב אכל לי את הטאקו
מוראות החורף הבריחו אותנו למקום חם יותר. כמו זה -

 

לא די בכך שחזרנו אל בית קר מני כפור, ברזים שקפאו והותירו רק שובל של קרח בקצותיהם, טמפרטורות ארקטיות וסבל אין קץ בגין הגירוש מגן עדן, קיבלנו היום את המכתב הבא מהנעל (המכהנת כפדגוגית האמונה על חינוכו על הבלונדיני) -

Hello. Glad to see [the blond one] back.  Please write an excuse absence for the office. Thanks.

 

הבעל מיד הציע את האפשרויות הבאות -

Dear office, [The blond one] missed school for a week because: 1. He had a stomach ache 2. He had his period 3. The dog ate his homework 4. The dog ate his sister 5. He had better things to do 6. All of the above.

 

לי זה נראה קצת פחות הולם, ובעיקר - מפספס את מטרת ההעדרות שלו. התשובה הזו הניחה את דעתי מעט יותר -

 

[The blond one] was absent from school last week due to a health concern barring exposure to winter weather, and witholding him from wearing heavy clothes.

 

כך, מלמל לעצמו הבעל. הנה אביא אותה בתגובה ציונית הולמת עוד יותר -

 

[The blond one] had to miss school as his parents needed 3 alcoholic drinks a day (at least one of which had to be a margarita) and these were not available near his home.

 

האמת? צודק. כשמציבים מולך מבצעים של 1+1 חינם על מבחר מיני אלכוהול משובח, ראוי לו לחינוכו של הילד שיידחה מפני סיפוק הצרכים של הוריו. מאידך, לא נראה לנו שהנעל או המשרד יקבלו את התשובה באופן מניח את הדעת. ולכן הוצעה התגובה הבאה -

 

Our son missed school so he could observe the way democracy is practiced in developing countries

שכן הבחירות לפרלמנט המקסיקני ולמועצת האי הפצפון איסלה מוחרס, יערכו בעוד כשבועיים, וכל מה שיכולנו לשמוע ביוצאנו לרחוב היו מילות השיר הפופולרי:

"Quique Osorio. Por la disputado."

(קיקה אוסוריו הוא פוליטיקאי מקומי מז'אנר העסקן המקובל במעלות-תרשיחא ובביתן 27 של הליכוד, וניחן בעיקר ביכולת לשנע צי של פיקאפים ברחבי האי, המשמיעים בווליום עז את ג'ינגל הבחירות שלו. אין ספק שאם תעירו את הבלונדיני משנת הלילה (משימה לא פשוטה בפני עצמה) הוא יוכל לשורר מתוך שינה, ובהבל פה שמחייב צחצוח שיניים מיידי, את מילות הג'ינגל במלואן, גם אם הוא לא מבין מילה בספרדית).

אבל מכיוון שהינוקא טרם הגיע לפרק על ביזור סמכויות והכרעות דמוקרטיות בלימודי מדעי החברה שלו (וספק אם הנעל הגיעה לפרקה), גם הסיבה הזו נדמית לנו קלושה כרגע. 

ובזאת נפתחת התחרות הראשונה למציאת תירוץ טוב להעדרות מבית הספר. הכללים פשוטים:
1. הטיעון אמור להכיל משפט אחד עד שניים.
2. לא לעסוק בכלבים או בעלי חיים אחרים, וסתות ושאר פגעי טבע או איומים על אחיות קטנות.
3. להבהיר כי הילד לא זו בלבד שלא נמנע מלימודים, אלא השכיל, הרחיב אופקיו ואף הכיר הכרות אינטימית אורחות חיים שונים (ורגועים יותר) וחיים באופן כללי.
4. לכלול את המושגים: משפחה, זמן איכות, תרבות והתפתחות אישית.
5. לא לכלול את המילים אלכוהול, חוף ים, שמש, נחת, חדווה, שלווה, בריזה, סתלבט או הנאה, בכל דרך והטיה שהיא.
6. להכתב במילים פשוטות וקלות לעיכול, בכדי להתאים למנעד התודעתי של הנעל ושל המשרד, יהא אותו משרד אשר יהא.

הפרס לזוכה בתחרות - פינה קולדה, מרגריטה או מוחיטו על חשבון הבית ו/או כרטיסים למשחק הפלייאוף שיערכו ב-Valladolid.

 

ההשתתפות אסורה על בני משפחה, עובדי מערכת הבחירות של קיקו אוזריו, עובדי מערכת החינוך וברמנים.

 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 23/1/2008 21:14, בקטגוריות טיולים, רק באמריקה
45 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דרורית ב-28/1/2008 14:33

18,471