אינדקס החרדות השלם - חלק ב'
6. רופאי שיניים
דוגמאות: ד"ר גונתר וחבר מרעיו.
מאפיינים: הימנעות מוחלטת מחברתם כל עוד אפשר.
מחשבות אופייניות: מי יכול לחשוב על כסא העינויים הזה?
גורמים מחזקי חרדה: מחסור בכסף (ע"ע)
חרדות קרובות: רופאים בכלל.

אם יש מקצוע שהחרדה הולכת אתו יד ביד ושן בעין, הרי אלה רופאי השיניים: לא רק שיש להם זכות מלאה לחטט לך בפה, לתת זריקות ולהכאיב, הם גם לוקחים על זה כסף, והרבה. יש לציין שהדבר כנראה נכון גם לרופאים, אבל בארץ, את החשבונות של הרופאים לא רואים (כי קופת חולים משלמת). אז נכון, עם הזמן זה פחות כואב ויש כל מיני טכניקות חדשות, אבל עצם הסיטואציה (על הגב, זווית קשה, פה פתוח, זרקור) נראית דומה כל-כך לעינויים בסרטים, עד שקשה מאוד להתנתק מההקשר.

7. קומבינות
דוגמאות: שקרים לבנים למיניהם, זיופי קורות חיים, 'תרשום שזה היה ככה', עסקאות באינטרנט, תשלומים בלי קבלות וכו'.
מאפיינים: פחד מובהק מעסקאות בשטח.
מחשבות אופייניות: אבל איך אני אוכיח שאני בסדר?
תסריט הסיוט: כל סרט של גאי ריצ'י.
גורמים מגבירי חרדה: ערסים, עסקאות שקשורות בכסף, מחסור באישור בכתב לדברים.
חרדות קרובות: כסף (ע"ע), החוק (ע"ע)

"זו קומבינה מקומבנת," אמרו באיזו תוכנית פורים לילית הזויה בימים שעוד שוטטתי בתל אביב בחיפוש אחר חניה, וזה די מסכם את דעתי על כל דבר שנראה קל מדי. הפחד מקומבינות אמיתיות די מוצדק, כי בענייני כסף, סודיות ושקרים אני לא טוב במיוחד, אבל כשהוא מתפשט לעסקאות חוקיות לגמרי, רק קלות מדי (לקנות דברים באינטרנט וכד') זה כבר די מטריד. איכשהו תמיד מתגנבת המחשבה על כמה קל אפשר היה לזייף את כל הסימנים המרגיעים. ואם אתה לא עוסק בקמבון, תמיד יש מישהו שיעשה את זה עליך.

8. כמה חרדות משניות לצורך העניין
לתפוס רכבת/מטוס: כעיקרון, יש לי הרבה ניסיון בתכנון נסיעות וטיולים, בניווט ובהתמצאות. אבל כשצריך להגיע בזמן לרכבת או למטוס (או לרכבת למטוס), במיוחד מוקדם בבוקר, אני תמיד ב-טוח שלא אתעורר (ולכן מכוון שני שעונים וקם חמש דקות לפניהם טבעית), ב-טוח שהכל ייקח הרב יותר זמן משתוכנן (ולכן מתכנן טווחי ביטחון אבסורדיים שמביאים אותנו להמתנות ארוכות בתחנות רכבת קפואות), ב-טוח שלא נספיק בזמן לרכבת הבאה (ולכן קם מהכיסא חמש דקות לפני שהרכבת עוצרת) וכן הלאה.

סיטואציות חברתיות לא מוכרות: גם זו חרדה מופרכת, שכן מזה שנים רבות אני דווקא די מוצלח במסיבות ולא מתקשה להכיר אנשים חדשים, להתעניין בהם ולעניין אותם. אבל הצורך לעשות זאת בשפה זרה שבה עדיין קשה לי לספר בדיחות, להגיש תזה פילוסופית מסודרת או להיכנס לשיחה שאני לא חלק ממנה, החזיר מתהומות הנשייה את החרדה החברתית של החנון מהתיכון, וגרם לכך שתקופה ארוכה העדפתי להישאר בבית ולא לצאת לאירועים ולהכיר אנשים (אבל עכשיו הכל טוב יותר מהבחינה הזו).

שיפוצניקים/בעלי מקצוע: איתן הבהיר את זה טוב ממני בתגובות לפוסט הקודם.

9. חוסר אונים
דוגמאות: על כיסא אצל רופא השיניים (ע"ע), בלי מפתח מחוץ לבית (ראו 'איבוד'), וכן הלאה.
מאפיינים: הרעד הזה, שכמתברר מצד אחד שאין יותר מה לעשות, עשית כל מה שיכולת - ומצד שני, שהעניין עדיין לא סודר, ותלוי במישהו אחר/במזל/במעבר הזמן.
מחשבות אופייניות: חיטוט חוזר ונשנה בכל פרטי המקרה כדי למצוא משהו שאפשר עוד לעשות.
חרדות קרובות: בערך כולן.

זו סוג של חרדת-על, המקושרת כמעט לכל הסעיפים הקודמים, אבל מגיעה לה התייחסות עצמאית, ולו בגלל שהיא בעצם הגורם הישיר לתופעות החרדה. כשהכל כבר בוצע, כשהשיחה המפחידה מאחורינו, כשחישבנו כבר מאיפה מגרדים איזה שקל ומה עושים - אז באה התחושה שעדיין לא הכל הוסדר, ואין 'סוף הסרט' אלא רק ציפייה לאחר-כך, ומערבבת את הבטן כך שאי אפשר סתם להירגע ולראות טלוויזיה. חרדת-חוסר-האונים הכללית הזו נתפסת אז לכל דבר שהוא (הכי קל: קליקים מהמחשב) ושוב מציפה.

10. ילדים (משלי)
את החרדה הזו שמרתי לסוף, משתי סיבות - ראשית, כי היא אולי זו שהכי פחות באה לידי ביטוי ביומיום, ושנית, כי היא סוג של מטא-חרדה: ילדים הרי מתפקדים כסוג של מגאפון לחרדות, מגבירים עד מאוד חרדות קיימות ומייצרים חדשות. אחרי הכל, מדובר בעוד אחריות עצומה, ואחריות נושאת בכנפיה את הכישלון ואת חרדת הכישלון. אפשר לומר, בעיוות של דברי רוזוולט, שהחרדה הגדולה ביותר היא החרדה מהחרדה עצמה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/12/2008 10:39, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-12/12/2008 16:55

---