ארבעת היסודות
אוויר
בימים האחרונים חווינו תקלת-אינטרנט מסוג חדש: בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן נותקנו מהעולם לימים ארוכים, הפעם האינטרנט פשוט 'הבהב': רגע יש - רגע אין. רגע יש תקלהב כללית באזור - ורגע הכל זורם כסדרו. וכשנדמה היה שהחיבור הסורר לאינטרנט סודר סופית, פתאום ג'ימייל קרס. ואולי בעצם לא ג'ימייל, רק הקונטקטס. או רק הצ'אט. אבל בעצם עכשיו זה עובד - עד ששוב האינטרנט שובק (לעשר דקות מרגיזות).
התוצאה היא שהביטחון-של-מאה-אחוז שדברים יעבדו נשחק מאוד, והחרדה מהישנות התקופה האיומה של חג המולד אשתקד (אז חברת הכבלים הותירה אותנו מנותקים 12 ימים ארוכים) גורמים לי בימים האחרונים להתנהג כמו שחיין לא-מנוסה, שמכניס את הראש למים אבל כל פעם מוציא אותו כדי לנשום קצת אוויר, הרבה יותר מוקדם מכפי שצריך לפי כללי הסגנון; כאילו חושש, שהפעם לא יהיה לו מספיק אוויר כדי לעלות חזרה. כך בדיוק אני מוצא את עצמי חושש, בכל זמן שאני לא בדיוק-בדיוק גולש, שלא יישאר לי מספיק אינטרנט בשביל לסיים את המשימה - להעלות פוסט, לבדוק את מזג האוויר למחר, לנהל שיחה עם חברים.
יצא לי לכתוב בסיפור 'ליכנטנשטיין' (שהתפרסם בהמשכים בבלוג השני) מטאפורה קיצונית של ניתוק מהאינטרנט ככריתת איבר. אבל עכשיו, המטאפורה היא אוויר ולא איבר (ואני תוהה אם זה יותר או פחות קיצוני).

אדמה
בהבהוב-האוף הארוך ביותר של האפיזודה הנוכחית, שנמשך מספר שעות שלשום אחה"צ, החליטה אסנת לקחת את העניינים מהידיים ולנתק אותי ממסך המחשב ומהבדיקה התמידית 'האם חזר? ועכשיו??' על ידי השלמת משימה שתוכננה כבר זמן רב: נסיעה לחנות 'עשה זאת בעצמך' וקניית אדמה, עציצים ואדניות כדי להעביר את כל הצמחים הגדלים ליד החלון במטבח לכלים גדולים יותר, שלא יהיה להם צפוף. אני אישית מעולם לא התעסקתי עם הדברים האלה, אבל היה משהו בקנייה - ועוד יותר מכך, בהעברה של המצחים מעציץ לעציץ תוך פירור אדמה בידיים - שעשה לי טוב. ובאותה מידה, עשה לי טוב לבשל היום, תיאורטית על חשבון זמן עבודה. כי עם כל הכבוד לעבודת התרגום, שיש לה תוצרים בדמות ספרים עבי כרס בעברית, יש משהו רב-עוצמה בעבודת הידיים, הנוגעות באדמה ו/או מעבירות מים ו/או חותכות כרישה - ועושות את הדברים באמת, לא בעסקי אוויר (לופט-געשעפט).

מים
בין הבהוב להבהוב, בין הכבלים לג'ימייל, נחתה עלי עוד חדשה אינטרנטית משנה-עולמות:
עין הדג, אתר קולנוע נפלא שהיה הבוקמרק הראשון שלי ברשת והמקום הראשון שבו פרסמתי מהגיגיי באינטרנט, נסגר השבוע אחרי תשע שנות פעילות. ואף כי פעילותי באתר הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות (ול בגלל שמאז שעברנו אנחנו רואים הרבה פחות סרטים), הוא עדיין אחת התחנות הקבועות שלי ב'סיבוב האינטרנט'. ואם החיבור למייל ולחברים ולקוראים ברשת הוא אוויר, הרי ש'עין הדג' - אולי בגלל צבעו הכחלחל - הוא המים, המקום שהרווה אותי כל-כך הרבה פעמים (וגם אפשר לי לשחות... המטאפורות פה לא נגמרות).

אש
שבוע מטורף עבר על כוחותינו. איכשהו, כולם חזרו מהחופש ומראש השנה והחליטו שזהו, הגיע הזמן ליצור קשר. חברים ישנים אמרו שלום, פרויקטים ישנים הרימו ראש, התחלות חדשות החלו, סידורים בירוקרטיים הרימו את ראשם המכוער (ולהם יוקדש פוסט נפרד) ומגוון עשיר של הפתעות, טובות כרעות, נפלו בחיקנו ובחיק חברינו. התרגשתי לשמוע את לי שרה; שמחתי לגלות שענבל (חברה ותיקה ומגיבה קבועה בשני הבלוגים שלי) סוף סוף החליטה להפסיק לתפוס טרמפים על בלוגים של אחרים ופתחה בלוג מרתק משלה; ובתוך כל זה, נא לא לשכוח שזוטא עדיין חי ובועט (ובאחרונה מגלה פעילות גם בפייסבוק - זאת כמובן בהנחה שהאינטרנט מואיל בטובו לעבוד).
בשבוע מטורף כזה (וזה עדיין לא חצי מהעניינים, תאמינו לי), לא פלא שהיום אני ואסנת קצת עלינו זה לזו על העצבים. זה לא היה נעים ו/או נחמש, אבל באיזשהו מקום - בהתחשב ששנינו עקשנים ושהשבוע הזה היה סוג של יורה רותחת - אני חושב שפשוט לא היתה ברירה, וטוב שהאש פרצה (וכובתה, אל תדאגו). שריפות הן חלק ממחזור החיים בטבע. ולפעמים היער זקוק להן כמו לאוויר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/9/2009 00:32, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, המחשב ואני, הומור, אינטרנט, שחרור קיטור
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-28/9/2009 11:59

---