אנחנו עם סגולה: קווים לדמותו של הפשיזם הישראלי (2. חופש הביטוי של נועם וחנין)
לפרק הראשון

אחת החרויות החשובות ביותר בהגנה על הדמוקרטיה מפני סכנת עריצות הרוב היא חופש הביטוי, המאפשר למיעוט להציג את רעיונותיו בפני הציבור ולהציע אלטרנטיבות לשלטון הקיים מבלי לחשוש שהשלטון והרוב ינצלו את כוחם כדי להשתיקו. חופש הביטוי הוא אחד העקרונות הדמוקרטיים החשובים ביותר (לא בכדי הוא מוגדר בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית) וכל הגבלה שלו צריכה להישקל בכובד ראש. בפוסט זה נציג כמה מקרי מבחן בנושא.

מקרה מבחן מס' 2: בלשן על הגשר
לפני מספר שבועות מנעה ישראל את כניסתו של הבלשן הנודע נועם חומסקי, שהוזמן להרצות באוניברסיטת ביר-זית על 'הליברליזם בחברות האירופאיות המתועשות'. מי-שזה-לא-היה במשרד הפנים שהורה לעכב את הבלשן בגשר אלנבי פעל - עקרונית - מתוקף סמכותו: חומסקי אינו אזרח ישראל, וחוקי המדינה מקנים לשלטון את הזכות למנוע כניסה מאזרחים זרים [1]. אבל בהחלטה זו - וברציונל שהוצב מאחוריה - הוכיחה מדינת ישראל שכאן לא מעניקים אפילו בדל מחשבה לחשיבותו של חופש הביטוי.
מניעת הכניסה מחומסקי היא דוגמה מובהקת לעריצות הרוב: זהו שימוש בסמכות שניתנה לשלטון למטרה מסוימת (תיכף נרחיב עליה) על מנת לפגוע בחופש הביטוי של מתנגדי השלטון. שהרי הסמכות לסנן את הנכנסים למדינה נועדה להגן על שלטון החוק באמצעות חסימת הכניסה בפני מי שיש חשש ניכר שינצלו את המדינה למעשים פליליים, טרוריסטיים או בלתי חוקיים אחרים (כמו היפנים שמונעים כניסה מישראלים שבאים למכור תמונות). בין השאר, מניעת הכניסה מתבססת על החשש שעם כניסתו למדינה ייטמע הפושע-בכוח בין תושביה וייקשה על רשויות החוק לתופסו.
מיותר לציין שאף אחת מהקטגוריות האלה לא תקפה לגבי חומסקי בן ה-81, שביקר בישראל כבר פעמים רבות ואין חשש שייטמע בהמון, יבצע פשעים או יצטרף לג'יהאד האיסלמי. לא נותר אלא להסיק שמניעת כניסתו של חומסקי היא שימוש בוטה בסמכות שנועדה לסייע לאכיפת החוק שלא למטרתה המקורית, אלא כדי להגביל את חופש הביטוי של מי שדבריו אינם נראים לשלטון [2].
ובעוד ישראל הרשמית נוקטת מדיניות לא-ברורה, חצי-מתנצלת וחצי-מצטדקת, הטוקבקיסטים (נציגי 'העם') מתקשים לראות את הבעייתיות במעשה. 'אורן' כותב ב'הארץ': "חומסקי הוא אכן עריק, בוגד ואויב ... " ו'בן עודד' מוסיף בפורום גל"צ את ההסבר הבא:

"להכניס את חומסקי לנאום בעצרת של ערבים שונאי ישראל זה לאפשר הסתה. זה אסור על פי חוק. טוב עשו השלטונות שלא איפשרו לאנטישמי הזה להכנס. אגב זה שהאנטישמי הזה הוא גם יהודי הופך אותו לא רק ליותר מסוכן, אלא גם מעורר תיעוב. גם אנטישמי, גם בוגד, גועל נפש."

לרטוריקת ה'בוגד, אנטישמי, גועל נפש' אתייחס בהמשך בסדרה, אבל בינתיים אתמקד בטיעון היחיד שמופיע בתגובה הזו (וחוזר גם בתגובות אחרות). לפי טיעון זה, למשרד הפנים *היתה* סמכות למנוע מחומסקי להיכנס, כי הרצאתו היא בגדר 'הסתה' - והסתה היא עברה פלילית. למרבה הצער, איש מהמטקבקים לא השכיל לפרט *מה* בדבריו של חומסקי הוא בגדר הסתה (אני מנחש שלא היה בפניהם נוסח ההרצאה על החברות האירופאיות המתועשות), אבל לאור הציטוטים של חומסקי מהרצאות אחרות בכתבה ובתגובות, אני יכול להניח במידה רבה של ודאות שמבחינת המגיבים, 'הסתה' פירושה כל ביקורת נוקבת ובוטה על מדינת ישראל ומדיניותה - בדיוק אותו סוג של ביקורת שחופש הדיבור אמור להגן עליו. כדי לראות איך זה קרה, וכיצד הפכה תווית ה'הסתה' לכלי לסתימת פיות ולהשתקת ביקורת, צריך לבדוק מהי באמת 'הסתה' ולמה - גם בדמוקרטיה - צריך לפעמים להגביל את חופש הביטוי. אז בואו נעזוב רגע את חומסקי בגשר אלנבי, ונעשה טיול קצר בבית המשפט העליון של ארה"ב.

אש בתיאטרון והחברים של יגאל
חופש הביטוי, כאמור, הוא אחת החרויות החשובות ביותר בדמוקרטיה, ובכל זאת צריך במקרים מסוימים להגביל אותו. את הדוגמה הקלאסית למקרה כזה סיפק שופט בית המשפט העליון האמריקני, אוליבר ונדל הולמס הבן, שאמר כי 'חופש הביטוי אינו מקנה לאדם את הזכות לצעוק "שריפה!" בתיאטרון צפוף' (הכוונה למקרה שבו לא מתחוללת באמת שום שריפה, והאדם הצועק מודע לכך). במקרה כזה, קבע השופט, יש בבירור מקום לסנקציות משפטיות קשות נגד הצועק, והגנת 'חופש הביטוי' לא תעזור.
משל התיאטרון של הולמס מעניין במיוחד, מכיוון שהוא מרמז דווקא על חשיבותו של חופש הביטוי, ועל הנסיבות הקיצוניות הנדרשות כדי להשעותו. בדוגמה יש שני אלמנטים שמבהירים מדוע חופש הביטוי אינו חל: ראשית, עצם הביטוי (הקריאה 'שריפה!') עלול *בהסתברות גבוהה* לגרום ל*פגיעה פיזית* בבני אדם (ובכך פוגע בזכות יסודית יותר מחופש הביטוי - הזכות לחיים); שנית, הקריאה לא נועדה לשרת אף אחת מהמטרות שלשמם ניתן חופש הביטוי - היא אינה מציגה רעיון חדש, אינה מותחת ביקורת, אינה מעלה דרך חשיבה וכן הלאה (כלומר: דווקא משום ש*באמירה אין כל תוכן פוליטי*, היא מוגנת פחות בידי חופש הביטוי).
עבירת ה'הסתה', כפי שהיא מופיעה בחוק הישראלי (ובחוקיהן של מספר מדינות דמוקרטיות נוספות), מתרגמת את דוגמת התיאטרון לחיים האמיתיים, שבהם הדברים לא כל-כך פשוטים. תרגום הישיר של משל התיאטרון מוביל לאיסור על 'הסתה לאלימות' - דברים שעצם אמירתם עלולה להביא לפעולה אלימה. אם ראובן, למשל, עומד מול חבורת צעירים משולהבים וצועק 'אתם רואים את יוסי שהולך שם במרחק? לכו תרביצו לו מכות!' - זו הסתה לאלימות, שאינה שונה בהרבה מצעקת ה'שריפה!' מקודם.
עם זאת, בהתאם למשל התיאטרון, נדרשת זהירות רבה בזיהוי עבירת ה'הסתה' ובהגבלת חופש הביטוי בגללה. ראשית, כדי שאמירה מסוימת תיחשב כהסתה צריכה להיות הסתברות גבוהה שקהל השומעים (האמיתי, לא התיאורטי) יגיב אליה בפעולה אלימה, או לפחות לצפון בחובה לגיטימציה לאלימות מצד השומעים. האמירות 'עונש מוות למחבלים' או 'פושעי אוסלו לדין', למשל, אינן הסתה, כי הן קוראות לממשלה לבצע פעולות הנמצאות בתחום סמכותה; ואילו הקריאה 'מוות לערבים' כבר גובלת בהסתה, כי היא נותנת לשומע את התחושה שכל ערבי הוא בן-מוות ולגיטימציה לבצע את המעשה בעצמו ('גובלת' ולא חד-משמעית, כי אין כאן הוראה ישירה כמו אצל ראובן ויוסי).
שנית, משל התיאטרון מבהיר שיש להיזהר במיוחד מפני ייחוס התגית 'הסתה' לדברים שנאמרים בתוך השיח הפוליטי; 'מוות למחבלים' יכולה להיות אמירה פוליטית לגיטימית בדיון חוקתי בכנסת, אבל להתקרב מאוד להסתה אם היא נאמרת בשוק, כשמחבל כפות נתון בהישג ידם של עשרות אזרחים זועמים.
עכשיו, כשהבהרנו מה זו הסתה, אני חושב שקל לראות את הפער האדיר בין איך שהמושג נתפס בציבור לבין משמעותו המקורית. משפט כמו 'ישראל היא מדינת אפארטהייד' (חומסקי) יוגדר בידי הטוקבקיסט הממוצע (ונציגיו בכנסת) כ'הסתה פרועה', על אף שאין בו שום אלמנט של קריאה לאלימות, ולבטח לו 'סכנה ברורה ומיידית' (מונח שטבעו השופטים הולמס וברנדייס כתנאי להגבלת חופש הדיבור).
למרבה הצער, מי שאחראי לזילות הציבורית של המושג 'הסתה' - וגם לעובדה שהחוק הישראלי מרחיב את המושג מעבר למה שאני חושב לראוי במדינה דמוקרטית [3] - הוא דווקא השמאל, שנכנס להתקף פאניקה בעקבות רצח רבין. באותה תקופה חיפשו גורמים בשמאל מישהו להאשים בטרגדיה שנחתה עליהם ועל המדינה, ותייגו כ'הסתה' הרבה אמירות בוטות של אנשי ימין, שרחוקות מאוד מהגדרת ה'אש בתיאטרון' [4]. השימוש הליברלי במונח הקל מאוד על הימין לאמץ אותו ולשייך אותו לכל ביקורת בוטה על מדינת ישראל; וכשמוסיפים לזה את החיבור המחשבתי המיידי בין 'הסתה' לבין שלילת חופש הביטוי, מקבלים את אחד מעמודי התווך של הפשיזם הישראלי החדש: שלילת חופש הביטוי מכל מי שמותח ביקורת קשה על מדיניות ישראל, ובפרט - על חייליה.

מקרה מבחן מס' 3: לשוט ולספר לחבר'ה
בשבוע שעבר ירדה ח"כ חנין זועבי מהספינה שבה הגיעה לאשדוד וכינסה מסיבת עיתונאים. בהשתתפותה של זועבי במשט אדון בפוסט הבא (שיעסוק בחופש ההתאגדות), אבל כעת הייתי רוצה להתייחס לדברים שאמרה, ובייחוד - לתגובה אליהם. אחרי מסיבת העיתונאים רצתה זועבי לומר את דברה גם בכנסת, אבל חברי הכנסת מן הימין עשו כל שביכולתם כדי להפריע לה, כולל שימוש באלימות פיזית. אנסטסיה מיכאלי, הח"כית מ'ישראל ביתנו' שעלתה לבמה ותקפה את זועבי, אמרה מאוחר יותר שהיא "לא התכוונה לתקוף את ח"כ זועבי אלא רק לבדוק את המיקרופונים כדי למנוע ממנה לדבר" וזאת משום ש"אסור לתת במה לבוגדים". ב"הארץ" דרש אורי מרעננה "שתוכיח את דברי ההסתה שלה. פורסמו סרטים שסותרים את דבריה לחלוטין. אני ממליץ לה להתיישב בעזה. שם מקומה הטבעי."
במלים אחרות, האנשים האלה משוכנעים שמה שזועבי אמרה במסיבת העיתונאים (ורצתה להגיד גם בכנסת) הוא הסתה, כזו שמצדיקה לא רק הגבלה של חופש הביטוי, אלא גם סנקציות קיצוניות יותר (הדחה מהכנסת או אף שלילת אזרחות). נשאלת השאלה, מה היא אמרה שכל-כך מסוכן?
לנוחותכם, הנה לינק לסיכום דבריה של זועבי במסיבת העיתונאים. אני מאתגר את קוראי למצוא בדברים משהו שקרוב להסתה לאלימות. למעשה, בכך שהיא טוענת שחיילי צה"ל ירו ראשונים, מרמזת זועבי שאלימות לגיטימית רק במסגרת הגנה עצמית - שזה בדיוק *ההיפך* מהסתה לאלימות.
יתר על כן, אם נפעיל את המבחן השני של משל התיאטרון, נגלה שיש סיבה טובה להגן על חופש הביטוי של זועבי. שכן הדברים שהיא אומרת אינם קריאות חסרות-תוכן אלא נראטיב חלופי (שונה מהקונצנזוס) למה שאירע בלב-ים, כולל ביקורת עניינית על התנהגות השלטון. לאור התגובות מהמגזר הערבי, די ברור שזו לא 'דעת יחיד' הזויה, אלא אמירות שיש להן תמיכה גדולה בקרב האלקטורט של זועבי - כלומר בקרב אזרחים רבים במדינה; לפיכך, השתקתה של הגב' זועבי תהיה בעצם השתקה של ציבור שלם - ולכן צריך להיזהר שבעתיים בהגבלת חופש הביטוי שלה.
עם זאת, יש משהו משותף לצועק ה'שריפה' ולזועבי, וזה בדיוק מה שמרגיז את הטוקבקיסטים ואת ח"כ מיכאלי. הדמיון הזה מתבטא במלים 'שקרים' ו'שקרנית', החוזרים שוב ושוב בתגובות, ובמקרים רבים משמשים להצדקת הסנקציות (שלילת חופש הביטוי וכו') נגד גב' זועבי - ולאו דווקא טיעון ה'ההסתה לאלימות', שבו נגענו קודם. נשאלת השאלה, האם יש בסיס לקישור הזה?
לפני הכל, אציין שאני לא עוסק כאן בשאלה האם גב' זועבי אמרה את האמת לאמיתה (ודובר צה"ל משקר), או שלא היתה בעמדה לראות הכל, או שהיא משקרת ביודעין. לצורך העניין נניח את המקרה הגרוע ביותר: היא ראתה הכל ושיקרה ביודעין ובמצח נחושה במסיבת העיתונאים. האם בשל כך יש למנוע ממנה את חופש הביטוי?
התשובה, כמובן, שלילית. אם בכל פעם שפוליטיקאי נתפס בשקר היו מסלקים אותו מהכנסת, התחלופה בבית המחוקקים שלנו היתה מהירה במיוחד (בישראל, פוליטיקאי פורש או מסולק מהחיים הפוליטיים רק אם נתפס משקר לבית המשפט או לועדת חקירה; שקר במסיבת עיתונאים הוא באמת עניין פעוט). שלא לדבר על כך שמפקדים בצה"ל שיקרו לבג"ץ ואף אחד לא התפלץ (אבל על כך בפוסטים הבאים). צעקת ה'שריפה!' בתיאטרון היא אמנם שקר, אבל זו לא הסיבה שחופש הביטוי אינו מגן עליה; הסיבה היא הסכנה הברורה והמיידית לחייהם של המסכנים שכלואים בתיאטרון.
עם זאת, גם בדמוקרטיה ליברלית צריך להיות מנגנון שימנע את הפצתם של שקרים מרושעים (אחרת אנחנו נכנעים לדמגוגים); המנגנון הזה קיים, והוא נקרא 'תביעת דיבה' ומתאים היטב למקרה שלפנינו. אם מפקד השייטת ו/או החיילים מרגישים שח"כ זועבי מפיצה שקרים הפוגעים בהם, פתוחה בפניהם הדרך לתבוע אותה על הוצאת דיבה ואני מבטיח לא למצוח עליהם ביקורת. שימו לב, עם זאת, שבין תביעת דיבה לבין אותו 'סילוק מהכנסת' שכולם מדברים עליו יש פער עצום -, גם אם תורשע גב' זועבי בעבירה זו, לא ברור כלל שהדבר ייחשב לעבירה פלילית (לפי ויקי: "החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית") ולא ברור אם זו עבירה שפוסלת את מבצעה מכהונה בכנסת. במלים אחרות, גם אם מדובר כאן בשקר מכוון ופוגעני, בדמוקרטיה אין מקום להפעלת סנקציות מיידיות על חופש הביטוי. [5]
למרבה הצער, כל הניואנסים האלה - שאפשר לדון בהם שעות - הולכים לאיבוד באווירה הציבורית במדינת ישראל (או לפחות ב'מדינת הטוקבק' - ראו הסתייגות בפוסט קודם), שבה 'הסתה' היא כל ביקורת בוטה על המדינה וחופש הביטוי הוא זכות שניתן לשלול אותה בהינף קולמוס של פקיד משרד הפנים. במדינה הזו חומסקי לא ינאם, זועבי לא תשקר וגם אמנון לוי לא רשאי להעביר ביקורת (ראו למשל את תגובתה המודגשת של 'מתביישת, ת"א' [242], שגורסת כי "הגיע הזמן שתפרוש מהתקשורת. הכתבה שלך רק מחזקת את הרוב במדינה הזאת שאנשים כמוך וחברייך ממר"צ צריך לזרוק מהמדינה".)

{בפרקים הבאים: חופש העיתונות, חופש ההתאגדות, ניוספיק ישראלי ועוד ועוד}



[1] העובדה שנמנעה בעצם כניסתו של חומסקי לפלסטין ולא לישראל היא תמיכה לטענה שעדיין קיים כיבוש ישראלי בשטחים, אבל זה לא רלוונטי לענייננו בשלב זה.
[2] פואנטה מצחיקה היא העובדה שחומסקי מבקר למעשה הרבה יותר את ארה"ב מאשר את ישראל (הוא רואה בישראל גרורה של ארה"ב) ולמרות זאת איש אינו אוסר עליו להרצות שם.
[3] החוק בישראל אוסר, בנוסף להסתה לאלימות, גם הסתה לגזענות, הסתה לאי-שירות בצבא והסתה לאי-תשלום מסים; למרבה המזל, בג"צ (ראו פוסט קודם) מפרש את החוק בזהירות רבה ודורש הוכחות משמעותיות לקיומה של 'הסתה' בטרם יורה להגביל את חופש הביטוי בגינה.
[4] בעיני, אגב, כמעט אף אמירה שתויגה כ'הסתה' באותה תקופה ראויה לכינוי הזה, פרט לסיפורי 'דין רודף' שמצדיקים אלימות ישירה - ואת הדעות האלה הבעתי גם אז (למרבה הצער, לא היה לי אינטרנט ראוי לשמו, ולכן אין לי איך להוכיח ותצטרכו להאמין לי).
[5] אותו חופש ביטוי, אגב, מגן גם על אמירות בוטות, פוגעניות ומכלילות כמו "ערביי ישראל הם אויבי המדינה" [ח"כ אריה אלדד, דיון בכנסת, 2/6/10] או "הלוחמים הם גיבורים אמיתיים שלצערי נהגו באיפוק רב מדי. הם השאירו רק 9 קולות צפים" [ח"כ משה מטלון, אותו דיון]. האמירה האחרונה אמנם מביעה במרומז תמיכה בהרג נוסף, אבל לא מתקרבת למבחן 'הסכנה הברורה והמיידית' עליו דיברנו לעיל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/6/2010 19:55, ושייך לקטגוריות אקטואליה, ביקורת, אנחנו עם סגולה
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של קובי סמברנו ב-30/6/2010 10:26

---