אנחנו עם סגולה: קווים לדמותו של הפשיזם הישראלי (3.מחסום-פה לכלב השמירה)
כתיבת סדרה זו של פוסטים אינה קלה. החיים דורשים את שלהם, והרבה יותר קל לעסוק בהם מאשר להיכנס לעומק לפרשיות 'ישנות' (כלומר: מלפני חודשיים), ועוד לקרוא את הטוקבקים - מה עשיתי רע?
אבל כמו שציטט קובי בתגובות לפוסט הקודם, אם לא נעמוד ונצעק עכשיו, מחר עלול להיות מאוחר מדי.

כמה מלים על חופש העיתונות
בדרך כלל, שמתלוננים על תחלואי תקופתנו, נהוג לתקוף את העיתונות. היא 'צהובה', 'פולשנית', 'קולנית' ו'לא מפרגנת'. כל זה נכון, ובכל זאת כדאי לזכור שעיתונות חופשית היא מנגנון חשוב בהגנה מפני עריצות הרוב. היכולת לפרסם מחדלים, שגיאות, טעויות והתנהגויות לא-נעימות של המנהיגים חיונית על מנת למנוע את הסתיידות השלטון ואת אובדן הדמוקרטיה. לא בכדי תוארה העיתונות כ'כלב השמירה של הדמוקרטיה'; תפקידה החשוב ביותר הוא להתריע ברבים - בנביחות, אם אפשר - בכל פעם שמנסים לגנוב מאתנו (את כספנו, את חרותנו, את דעתנו).
חופש העיתונות כולל לא רק את זכותם של העיתונאים לפרסם את האמת (בעצם הרחבה של חופש הביטוי) אלא גם את זכותם לחקור אותה ולרדת לעומקה. זו הסיבה שלצד מניעת צנזורה והימנעות מרדיפת עיתונאים על פרסומים, כולל חופש העיתונות גם את הזכות לחיסיון מקורות - זכותו של העיתונאי לשמור בסוד את מקורות המידע שלו. זכות זו נועדה כדי להקל על עיתונאים לפרוץ את חומת השתיקה של מערכות רבות-עוצמה (השלטון, חברות גדולות, הצבא) על-ידי מניעת האפשרות לאיומים משפטיים (וגרועים יותר) על מי שמדווחים לעיתונות על כשלים, שקרים ו/או פשעים שביצעו גופים גדולים אלה (בארה"ב קוראים להם whistleblowers - 'השורקים במשרוקיות').
כמו חופש הביטוי, גם חופש העיתונות מוגבל במקרים שבהם הוא מתנגש עם חרויות אחרות - בהן הזכות לפרטיות, הזכות להליך משפטי הוגן, הגנה מפני לשון הרע ועוד. ההגבלה המעניינת ביותר היא זו הנובעת מהתנגשות בין חופש העיתונות לבטחון המדינה. ברור מאליו שלא ייתכן מצב - במדינה המצויה בעימות צבאי וגם בכזו שלא - שבו כל הסודות הצבאיים של המדינה חשופים ברבים ונגישים לאויביה. חשיפת תוכניות קרב, ציוד ונקודות תורפה חושפת אזרחים וחיילים לסכנת מוות (וכאן נכנסת לפעולה 'הזכות לחיים', ששיחקה תפקיד גם בהגבלת חופש הביטוי). עם זאת, שיקול 'בטחון המדינה' הוא הרגיש מכולם, מכיוון שקל מאוד להסתתר מאחוריו: פשוט לטעון שחשיפת מידע מסוים מסוכנת לבטחון המדינה, כאשר למעשה מדובר רק באינטרסים של גורמים בשלטון או בשמירת 'שמה הטוב של המערכת'. בגלל שהמידע נשמר בסוד, לא יכול אף אחד מחוץ למערכת להעביר ביקורת מושכלת על עצם ההחלטה לשמור בסוד (כי אין לו מספיק מידע) ונפתח פתח להסתרה לא-לגיטימית. [1]

מקרה מבחן מס' 4: מסתרי הדיסק האבוד
לפני מספר חודשים הודיעו הכותרות על חיילת שנעצרה בחשד ל'ריגול חמור'. כרגיל אצלנו, הכותרת (שמקורה דווקא לא בעיתונים אלא במדינה, מנסחת כתב האישום) קצת קיצונית ביחס לפרטים. עניינים רבים אמנם עדיין לא ברורים ו/או חסויים, אבל התמונה הכללית היא של חיילת שצרבה על דיסק מספר רב של מסמכים מסווגים והעבירה אותן לעיתונאי; עיתונאי שהשתמש בחלק מהחומרים לכתבת-חשיפה לא-מחמיאה על בכירי צה"ל; וחוקרי שב"כ - בשיטות חקירה שעוד נגיע אליהן - שמצאו את הדליפה, עצרו את החיילת ומתכננים לעצור גם את העיתונאי ברגע שיעז לשוב לארץ.
אם חושבים על זה, לפרשה יש בעצם שני אספקטים: הראשון הוא אותו מסמך שמוכיח שבכירי צה"ל שיקרו לבג"ץ בנוגע למדיניות החיסולים - זה שתוכנו פורסם בעיתון הארץ *בכתבה שאושרה על-ידי הצנזורה*. האספקט השני הוא שאר המסמכים, שאיננו יודעים מה יש בהם (פרט לעצם סיווגם כ'סודיים'), אבל לא פורסמו מעולם, ואפילו לפי כתב האישום לא הועברו מעולם לאף גורם עוין. מה שמעניין הוא שמאז התפרסמה הפרשה, עוסקים רוב פריטי המידע שמספקים גורמי החקירה לציבור באספקט השני של הפרשה (מספרים והערכות שונות של מספר המסמכים, דיסקים ש'נעלמו', הסכמים להחזרת המסמכים וכו') ולא נוגעים כמעט באספקט הראשון. וזאת למרות העובדה, שמבחינת הנזק הממשי לא שונה האספקט הזה במהותו מעבירות של ביטחון שדה (קצין ששוכח בטעות את הלאפטופ המסווג ברכב, חייל המאבד תיק מסמכים וכד') - מדובר על 'פוטנציאל' לדליפת הידיעות (בשל טיפול רשלני בהם) ולא על פרסום אמיתי (כלומר ודאות של העברת הידיעה לאויב). נכון שמבחינת החוק, שני האספקטים נחשבים חמורים (אם כי על החומרה היתרה של החוק בישראל כבר עמדו גדולים ממני עוד בזמן שהפרשה היתה חסויה) אבל נראה שהטייה זו של הזרקור אינה מקרית. ההתמקדות ב'אלפי מסמכים' שאסור לחשוף אותם (בהיותם מסווגים) עוזרת מאוד לדכא את הדיון הציבורי באספקט האחר, שבו ברור מה קרה ומדינת ישראל לא יוצאת הכי טוב; ברגע שהאישום מתמקד ב'חומר אפל' כזה, שאיננו יכולים לדעת מהו, נוטה מר ישראלי לדמיין את הגרוע ביותר, ולהאמין בלב שלם שהידיעות שהועברו הן מהסוג הגורם סכנה מיידית לבנו החייל במוצב שבגבול - וזאת על אף שהידיעות האלה בעצם לא עברו לאף אחד ולא פורסמו ברבים. לאור ההטיה הזו, וכדי לבסס את הדיון על מה שידוע ולא על מה שלא ידוע, אתמקד באספקט הגלוי של העבירה - הכתבה שפורסמה ב'הארץ'.
במקרה זה, דומה שהתנהלותו של בלאו היא מופת לחופש העיתונות, בעוד התנהלות השב"כ גובלת בהתנכלות לעיקרון זה. המידע שקיבל בלאו נגע בדיוק למה שהעיתונות אמורה להתריע ממנו - במקרה זה, התנהלות לא-דמוקרטית של בכירי הצבא, שהחליטו שהם 'מעל החוק'. הוא פרסם אותו באופן ההוגן ביותר האפשרי, תוך העברת החומר לצנזורה הצבאית, שהחליטה שפרסום המסמך *אינו פוגע* בבטחון המדינה. למרות זאת, בלאו נחקר ( לא ברור בהקשר לאיזו עבירה בכללל בשלב זה) וגורמי החקירה ביצעו סדרה של מהלכים לא-הוגנים-עד-לא-חוקיים במטרה לעקוף את עיקרון חיסיון המקורות: תחילה עשו עסקה עם בלאו, וביקשו את החזרת המסמכים בתואנת 'בטחון המדינה' תמורת אי-הגשת כתב אישום נגדו בעתיד; אחר-כך השתמשו במסמכים לאיתור המקור, ענת קם, ועשו אתה עסקה של הודאה והחזרת המסמכים תמורת אי-הגשת כתב-אישום נגדה; אז השתמשו בתואנה שנודעה להם מחקירת קם (ולא ברור עד כמה היא מדויקת) כדי לחזור בהם מהעסקה עם בלאו; ולבסוף חזרו בהם (לא ברור למה) גם מהעסקה עם קם. כל הטררם הזה, נזכיר, התנהל תחת צו איסור פרסום, שגם עליו התפרסם צו איסור פרסום - כלומר במצב שלאיש במדינה לא היה מידע מאושר ומסודר. (הטיעונים מאחורי הוצאת הצו, אגב, היו חלשים להדהים ביחד לקיצוניות שלו [2]).
שילוב זה של נסיבות - שיטות החקירה הלא-הוגנות, השימוש במונח רב-העוצמה 'ריגול חמור', צו איסור הפרסום הכפול והלא-ברור, הטיית השיח הציבורי ל'חומר האפל' ולא למסמכים שפורסמו ב'הארץ' - מעלים חשד עז שהסיבה לכתבי האישום החמורים נגד קם ובלאו אינה קשורה בחומר הסודי שהחזיקו בלי לפרסם, אלא דווקא בכתבה הגלויה, ובכתבות ביקורתיות אחרות של בלאו [3]. במקרה כזה, אם החשדות הללו נכונים, מדובר בדוגמה ברורה של ניצול כוחו של השלטון, שניתן לו למטרה מסוימת (הגנה על סודות המדינה) למטרה אחרת לגמרי (הגנה על שמם הטוב של קציני צה"ל והימנעות מחשיפתם כשקרנים, גם אם זו האמת) - והתוצאה היא פגיעה מובהקת בחופש העיתונות במדינת ישראל.

במדינת הטוקבקים רעש מהומה/ תשתקו, עיתונאים, זוהי מלחמה
באורח שחוזר על עצמו בכל מקרי המבחן שבדקתי, הרוח שחבויה מאחורי ההתנהלות של 'ישראל הרשמית' - כלומר, מה שלא מצהירים עליו אבל עשוי לעמוד ברקע של התנהלות שרשמית יש לה הסברים אחרים - תואמת במדויק את הגישה המוצהרת והחד-משמעית של 'העם', כפי שמבטאים הטוקבקיסטים באתרי החדשות (דיון במתודה ובשאלה עד כמה הטוקבקיסטים מייצגים את העם, מופיע בפוסט הראשון בסדרה, תחת 'מתודיקה'). הטוקבקיסטים - אלה מהם שבכלל מבחינים באספקט הראשון, הבעייתי מבחינת חופש העיתונות - רואים הכל בבירור: לא היו פשעי מלחמה, לא היתה רמיסה של הדמוקרטיה ע"י צה"ל ואין בכלל ספק שהיתה כאן פגיעה חמורה בבטחון המדינה. למה? כי צה"ל אמר, וצה"ל מגן עלינו. להלן כמה ציטוטים נבחרים:
"צה"ל, העומדים בראשו, ועד אחרון החיילים מגינים על כל אזרח במדינה וגם עליך ומשפחתך. הפשעים המבוצעים יום יום כלפי עם ישראל בארץ ובחו"ל לא נלקחים על ידי שכמותך בחשבון כי דמנו הפקר" ('אויבת מתועבת', וויינט, 12/4/10) [השם נבחר ככינוי לענת קם]
"לא סולחים למוציאי דיבה רעה על מדינת ישראל !!!" קובע 'אדי שור' בראשית תגובתו; בהמשך הוא מתאר כ'טמטום' את העובדה שצה"ל "נמנע מירי על מחבלים חמושים כאשר בקרבם היו ילדים" (וויינט 12/4/10).
תגובה אחרת (שזכתה ל-27 חיזוקים!) קובעת ש"ענת לא חשפה כלום - אלא בגדה בעמה ובחייליה; כיוון שהיא שמאלנית עלובה היא ראתה את הדברים ממבט של שמאלנית עוינת עם ישראל ובזה למדינה.אין שום פושעי מלחמה בארצנו יש רק בוגדים שפלים כמו עתון הארץ וענת!! אי לכך היא ראויה לשבת בכלא להרבה שנים ולא לראות אור יום."

במלים אחרות: הכחשה מוחלטת של מטרת הפעולה, המשולבת בהצבת תוויות מהירה, אותה החלה המדינה באמצעות התווית 'ריגול חמור' וממשיכים הטוקבקיסטים באמצעות מילות-הקוד 'בוגדים שפלים', 'פשעים', 'עוינת' ו'אויבת'. [אגב: תגובות רבות גם טענו - ללא בסיס כלשהו - שהעברת המסמכים נעשתה תמורת כסף ו/או קידום, כדי להסיט עוד יותר את הדיון מהמידע שנחשף]. לאור העיוורון הזה, לא מפתיע שהעם דורש את העונש המקסימלי האפשרי - ויותר מכך:
" עונש מוות בישראל נגזר על אדם הבוגד במדינתו ומסייע לאוייב בזמן מלחמה.
היא עונה על כל הקריטריונים - אז קדימה לתלייה לא להשתפן" (עו"ד, נתניה, 8/4/10).
לדרישה הזו נוספת באופן צפוי גם הדרישה לסגור את עיתון 'הארץ' (סגירת עיתון, אני מזכיר, היא פגיעה קיצונית בחופש העיתונות, וברוב המדינות המערביות אין למדינה בכלל סמכות כזו) ואף דרישה לסינון אידיאולוגי בשורות הצבא:
"עונש מוות למען יראו וייראו.
לפעמים מפחיד לחשוב על כך שלי למשל כחייל הייתה גישה לחומר מסווג מאוד כמובן שכל מה שראיתי ושמעתי נצור בליבי ( את הרוב שכחתי) וסביר להניח שהיום כבר לא רלבנטי במילא. מה שמעניין שאם אני חושב על זה היום אף אחד לא בדק כשהתגייסתי מהן דיעותי האידיאולוגיות באותה מידה שאני ציוני יכולתי להיות אנטי ציוני ותומך נלהב בחיזבאללה. חייבים לשפר את מנגנוני הסינון שבודקים חיילים מתגייסים ." (אמיר, גבעתיים, 8/4/10)
וכרגיל (אני אוסף כאלה) גם שלילת הישראליות: " מה המשפחה הזו עושה במדינת ישראל בכלל? הם צריכים לעוף מפה" (יועז, הארץ, 24/5/10).

במלים אחרות, רוב-רובם של הטוקבקיסטים תומכים בזכותה של המדינה לדרוס את חיסיון המקור בריש גלי (בחלק מהמקומות הופיע הטיעון 'הבטחות שניתנו לפושעים מצווה להפר'), בלי קשר למידע שנחשף; כלב השמירה יכול לנבוח, אבל הם לא רוצים לשמוע. היטיב לסכם זאת מגיב בשם 'גיא' בפרשה אחרת לגמרי; בתגובה לכתבה ב-16/6 על העמדה לדין של חייל שירה בשתי פלסטיניות לא חמושות שהניפו דגל לבן, כתב גיא, "גם אם זה נכון, למה הפרסום הזה?"; תגובות דומות הופיעו בכתבה זו ובאחרות בנושאים דומים. גישת ה'גם אם זה נכון, לא צריך לפרסם את זה' שומטת לחלוטין את הקרקע מתחת לחופש העיתונות; האזרח, איש ה'רוב', בעצם מוותר במודע על שמיעת עובדות שאינן מסתדרות עם תפיסת עולמו ('הצבא המוסרי ביותר' וגו'). הוויתור המודע הזה על תפקידה של העיתונות ככלב שמירה מלווה גם ברצון אקטיבי לסתום את פיותיהם של הכלבים הנובחים חזק במיוחד (כולל קריאות לשלילת אזרחותם של גדעון לוי, מאיר שניצר ואחרים - אגע בכך שוב בדיון על מושג האזרחות, בהמשך). מכאן ועד לעריצות הרוב, הדרך אינה ארוכה.
בינתיים, תוך ניצול ציני של המושג 'בטחון המדינה', הבהיר השב"כ באורח חד-משמעי לכל חייל שנתקל במידע המפליל את קציני צה"ל בעברות על החוק (הבינלאומי, הישראלי ובכלל) שאין שום ביטחון שחיסיון המקור שלו יישמר אם יפנה לעיתונות, ושעדיף - אם חירותו יקרה לו - לשתוק. מה שהמערכת רוצה להסתיר יישאר נסתר מאזרחי ישראל, לעד.

הערות שוליים

[1]. אגב, במקרה של שחיתות אישית, הדרך להתגבר על הנטייה הזו היא ביזור: יצירת גופים נפרדים להחלטה להסתיר משהו (הצנזורה) ולבחינת ההחלטה הזו (מבקר המדינה, בתי המשפט). אבל כאשר מדובר בהטיה אידיאולוגית, קשה מאוד להתחמק משימוש בטיעון ביטחון המדינה כדי לשמר את עמדות הרוב.
[2] נטען שהצו הוצא כדי שגורמים עוינים לא ידעו שיש מסמכים סודיים בידי עיתונאי ישראלי ויחטפו אותו. אבל:
1. המסמכים שבהם מדובר בני שנתיים ויותר ולא ברור כמה הם עדיין רלוונטיים.
2. בצה"ל כבר ידעו בשלב זה אילו מסמכים דלפו (קם כבר העידה על כך) וניתן היה לדאוג לבצע שינויים בדברים הסודיים שעדיין רלוונטיים.
3. ניתן היה להרגיע את החשש הנ"ל ע"י הצבת שמירה על בלאו במקום מושבו, במחיר של הרבה פחות פגיעה בדמוקרטיה.
4. אותו שיקול בדיוק רלוונטי גם עכשיו, ובכל זאת הצו הוסר, בלאו לא נחטף והכל בסדר.
[3] אגב, הבנתי שעכשיו דורש השב"כ מבלאו להעביר אליו את כל המסמכים הסודיים שיש ברשותו, כולל כאלה שלא קיבל מענת קם אלא ממקורות אחרים. השב"כ טוען כי "המטרה היא רק לוודא שלא מסתובבים בחוץ מסמכים נוספים הגורמים נזק ביטחוני. אין לנו כוונה להתחקות אחר מקורם. ביטחון המדינה הוא שעומד לנגד עינינו", אבל לאור מסורת אי-קיום ההבטחות בפרשה הזו, אני לא מאשים את בלאו שהוא לא מאמין לאף מילה שלהם.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/6/2010 22:43, ושייך לקטגוריות אנחנו עם סגולה
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רועי ב-3/7/2010 02:31

---