טכניקה, דיוק, תקשורת
אתמול יצא לי להיות בסלון בזמן שאסנת עבדה על אריה מטורפת במיוחד שמוצרט כתב כנראה על ספידים, וזה גרם לי להרהר קצת בעבודתם של זמרי אופרה.

יש בעצם שלושה דברים נפרדים שמחפש מי שמאזין לאופרה. הראשון הוא טכניקה: אם זו המהירות המטורפת שבה הם עוברים בין הצלילים הקצרים, כמו באריה של 'מלכת הלילה' מחליל הקסם, או עוצמת הקול נטו (על זמרת אחת שהתעניינו בה כתבו בעיתון שהיא 'הרימה את הגג במטרופוליטן בניו יורק'). הילדֶה צאדֶק, זמרת-עבר מוערכת ומורה לפיתוח קול שאסנת עברה אצלה כיתת אמן לפני מספר שנים, היתה נוהגת לטעון שבחלק מהאריות יש אלמנט טכני חשוב - של כמה שניות בסך הכל - שהוא כל מה שמחפשים באודיציות: האם הזמרת מסוגל להביא את התעלול הזה או לא. ההתמקדות הזו בטכניקה היתה דרישה בולטת בתקופות רבות בתולדות האופרה, ובאיזשהו מקום זה גם הדימוי של האופרה בעיני הקהל הרחב (בדרך כלל). על הדימוי הזה מבוססת למשל שירתה של הדיווה בסרט 'האלמנט החמישי', שהעניין העיקרי בה הוא הגעה לגבהים טכניים לא-יומיומיים. על ההתמקדות בטכניקה מלמדת גם הנטייה של דיוות אמיתיות, זמרות בשיא הקריירה שלהן, 'לקחת את הזמן', ולבצע קטעים מסוימים יותר לאט (או יותר מהר) ממה שכתוב בתווים, רק כדי להפגין את היכולות הטכניות שלהן.

מצד שני, אופרה זה לא ג'אז, וגם אם יש מקום להפגין 'ביצועים', עדיין אי אפשר להיכנס לאלתור סולו של חמש דקות. רוב הרפרטואר של האופרה נכתב בצורה מדויקת ולא משתמעת לשתי פנים לפני שנים רבות, ואין ספק שיש חשיבות לאלמנט נוסף, הוא הדיוק. לשיר צליל גבוה יותר ממה שכתוב, גם אם זה יותר קשה ומרשים טכנית, זה בסופו של דבר זיוף, במיוחד על הבמה (תחשבו על שחקן שמחליף כמה מלים במחזה של שייקספיר במשפט אחר). הדיוק הוא אולי הערך שבו מתמקדים הכי הרבה בלימודי האופרה, אך אולי הדבר שהקהל הכי פחות מרגיש, במיוחד אם הזיוף הוא חד-פעמי, או אם הגורמים האחרים מכסים עליו.

עם טכניקה מושלמת ודיוק בצלילים אפשר לקחת אריה של מוצרט ולבצע אותה בדיוק כמו שכתוב, תוך הפגנת יכולות קוליות מרשימות. אבל האם זה הכל? יש מי שיגידו שכן, אבל צריך לזכור שזמרי אופרה אינם שרים במנותק מההקשר, אלא מופיעים על במה כשחקנים; מעבר לביצוע הטכני, חייב להיות שם עוד משהו. אבל בעוד ששני הגורמים הראשונים ברורים, הרי שהשלישי מעורפל יותר. אפשר לקרוא לו 'תקשורת', 'רגש', אולי אפילו 'אמנות'. זהו האלמנט ש'מביא' את הדמות לתודעתם של הצופים, וגורם לכך שיהיה איכפת להם ממימי השחפנית, מצ'ו צ'ו סאן המסכנה, מאריאדנה של שטראוס שרק מחכה שהמוות כבר ייקח אותה. בלעדיו אפשר להעריך את הביצוע מבחינה טכנית, לומר "וואו" כמו זה ששמור למתעמל שעשה עכשיו צוקהרה כפולה עם בורג, אבל לא שבאמת יהיה איכפת לך ממשהו שקורה על הבמה. כדי ליצור את האיכפתיות הזו חייב הזמר איכשהו, בתוך המגבלות של הטכניקה המסובכת והנאמנות לצלילים שכתובים, למצוא את הערוץ שבו הקול שלו מעביר לקהל את הדמות, הרגש, הסיטואציה והטקסט. זו משימה קשה מאוד (שתלויה כמובן בשאלה 'לאיזה קהל'; במקרה של הקהל הרחב נוספת לכך בעיית הטקסט, שהוא בגרמנית, צרפתית או איטלקית ומושר בעיוותים שונים ומשונים ולכן עלול להיות לא לגמרי מובן).

משחק הג'אגלינג בין שלושת הכדורים הללו אולי ברור במיוחד בתחום האופרה, אבל במחשבה שנייה אפשר להשאיל אותו גם לתחומי אמנות אחרים, נניח כתיבת שירה. אמיר אור, שלימד אותי בכיתת השירה של הליקון, מדגיש את אלמנט התקשורת; הוא קבע כי מבחנו של המשורר אינו בגבהים אליהם הביא את רף המיומנות הטכנית, אלא כמה מעט הנמיך אותו על מנת לאפשר תקשורת. הישענות על הטכניקה לבדה תיצור שירים חסרי רגש, אידיוסינקרטיים (מובנים רק לכותב עצמו) ו'טכניים'; הטכניקה נועדה כדי לאפשר תקשורת ולא למנוע אותה.

נדמה לי שכשאמיר כתב זאת הוא התייחס למה שקראתי 'דיוק' כחלק מהטכניקה, ובהקשר של טענתו זה הגיוני; אבל אפשר לדעתי בכל זאת להפריד ביניהם גם בתחום הכתיבה. בעוד שהטכניקה עוסקת בכלי, במקרה זה השפה עצמה, ובכל מה שאפשר ללמוד עליה (חריזה, משקל, אוצר מלים וכן הלאה) הרי שהדיוק נוגע בניסיון לתאר במדויק את המציאות ואת הרגש (במילותיו של אבידן, 'לדייק עד כדי כאב/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו'), והתיאור הזה יכול להשתמש בכל מיני מלים, ואינו קשור בהכרח בהפגנת טכניקה מרשימה (עם זאת, כמו באופרה, במקרים רבים נדרשת טכניקה מרשימה כדי לדייק בתיאור מראה מסוים או רגש ספציפי).

מציאת האיזון הנכון בין טכניקה, דיוק ותקשורת היא אתגר קשה ביותר. זהו למעשה לא איזון סטטי, אלא אותה
ריצה מתמדת במדרגות שכבר כתבתי עליה בפוסט אחר. הצורך הזה בהחזקת כל הכדורים באוויר בבת אחת הוא אחד הסיבות לכך שבעיני קשה להיות משורר/אמן/זמר אופרה ולשמור על איזו שלווה סטואית ועל איזה ניתוק אידיאלי מהחיים. כמו שאמרה אסתר דה ברוס, מורה ל'שיר אמנותי', הרעיון הוא לעמוד בעין הסערה המתחוללת סביב האמן, ושם לשיר/לכתוב/ליצור בשלווה פנימית. איך זה אמור לעבוד, אלוהים יודע, אבל אנחנו עדיין מנסים.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/2/2007 09:48, ושייך לקטגוריות אמנות, אסנת, מעברים 10-20-30
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-8/2/2007 21:16

---