עוד על הגירה (ישראל ואני, חלק ב')
כתבתי כאן על ההיסטוריה הסבוכה של יחסי עם מדינת ישראל, והגעתי לקראת הסוף לאותו מפגש עם כתבת העיתון המקומי, אחרי החזרה מהמשלחת לפולין. מה שלא סיפרתי הוא שבאותו מפגש נשאלנו אם אנחנו חושבים שנהגר מישראל מתישהו בעתיד, ובאותו זמן עניתי שאני מאמין שאסע לחו"ל למספר שנים, אבל לא חושב שאעזוב לתמיד. הסיבה שציינתי היתה אותו קשר שאני חש לשפה העברית, להוויה ולתרבות הישראלית, אך כמובן שהיתה גם סיבה מיידית, והיא השפעת שלוש השנים הקשות (מבחינה חברתית) שביליתי קצת קודם לכן בארה"ב.
בשנים שלאחר מכן לא הקדשתי הרבה מחשבה לשאלה הזו, עד שהחלו להתגבש התוכניות שלנו למעבר לאירופה, וגם אז היו כל כך הרבה דברים לעשות שהשאלה הזו חמקה מדיון ונותרה מיותמת. עזרה לכך, אני מניח, הגישה המוצהרת של 'נוסעים לבדוק את השטח' - נסיעה לשנתיים-שלוש כדי לתת לאסנת הזדמנות של ממש לפצוח בקריירה בינלאומית, 'ואז נראה'. אלא שמעל להחלטה הפרגמטית הזו מרחפת בבירור רוח הרפאים של הגירה לתמיד - כי אם יקרה מה שאנחנו מקווים אליו ומצפים לו, ואסנת תפרוץ לקריירה אירופית ועולמית, לא יהיה מקום לשיבה לארץ, לפחות עד שתהיה מספיק מפורסמת שמקומות יזמינו אותה לקונצרטים ביוזמתם.
נשאלת השאלה, איך מיישבים את הזהות התרבות הישראלית המובהקת, שאני רוצה לשמר ולפתח אותה, עם הישיבה מחוץ לגבולות הארץ. אלא שגם עכשיו, תשעה חודשים אחרי הנסיעה, אני חש שהבעיה הזו לא הציגה את עצמה במלוא חומרתה. איכשהו, בזכות האינטרנט, אני מרגיש מעורב בקהילה הישראלית עכשיו לא פחות, ואולי אפילו יותר, משהייתי בארץ; הבלוג, אתרי חדשות, גלגל"צ ברשת, ויקיפדיה ופורומים שונים מחזיקים אותו עמוק 'בעניינים', וגורמים לי להיות יותר פעיל בזירת התרבות העברית משהייתי אי פעם (יש בזה גם חסרונות, למשל ההיגררות שלי לוויכוח מטופש עם אנשי 'כתם' ולעימות עם כמה מעריצים של יחזקאל נפשי, אבל שויין). כתוצאה מכך, ואולי בגלל שהשתלבות שלי בסביבה הגרמנית היא איטית למדי, אני לא מרגיש עדיין את הניתוק שב'הגירה'. בניגוד למגיבה יעל, איני חש כפליט, אלא כמי שהרשת החברתית שלו מפוצלת, ומתקיימת במקביל בישראל ובגרמניה.
נדמה לי שהמצב הזה אינו יכול להיות נצחי, אבל איני יודע מה יגרום לו להשתנות. ידידה טובה אמרה לי לפני שנסעתי שאת ההשלכות האמיתיות של ההגירה אחוש רק אחרי כשנתיים-שלוש, כשאפנים את הניתוק, ואז יהיה על מה לדבר. אולי דווקא השתלבות רבה יותר בחברה הגרמנית תגרום לי לאבד את הקשר עם המערך התרבותי בישראל. אולי תהיה זו דווקא הקהילה הישראלית שתפנה לי כתף קרה ותסמן אותי כ'נוטש'. מצד שני, ירון (המורה של אסנת) חי כאן כבר עשרים שנה, עם גיחות פעם-פעמיים בשנה לישראל, ולא נראה לי שהוא התנתק מהשפה ומהתרבות העברית (הוא זה שמעדכן אותנו בסלנג החדש מ'ארץ נהדרת'). הרי בניגוד לקונדרה שנאלץ לעזוב את צ'כיה, או ליהודים שעזבו את גרמניה הנאצית והשתקעו בישראל [1], אני יכול לשמור על קשר יומיומי, פעיל ודו-כיווני עם הארץ, לשלוח באימייל שירים לכתבי עת, ואפילו להוציא ספר שירה בשלט רחוק. אז אולי הגירה היא פשוט שינוי של נוף, של התייחסות יומיומית, אבל לא בהכרח ניתוק מ'אין לי ארץ אחרת'?

[1] בהקשר זה אני ממליץ על הספר הנפלא 'רביעיית רוזנדורף' אותו קראתי מחדש בחודשיים הראשונים כאן.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/5/2007 21:09, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של אורזת ב-25/5/2007 23:53

---