שיר הסמרטוטים
ורד דור כתבה פוסט מרגש על שירים ששומעים אחרי פרידות ומזדהים עם כל מילה, ונגעה בשניים מהשירים האהובים עלי ביותר בעברית, "וידוי" של אלכסנדר פן ו"זמר שלושת התשובות" של אלתרמן. בשניהם מגיעה הנעזבת לתהומות העליבות, ומצהירה שלמרות כל הפגיעות - היא ממשיכה לאהוב. היא קראה להם "שירי סמרטוטה" וקראה לקוראים לחפש עוד.
אז חיפשתי. זה לא היה קשה, כי השירים מהסוג הזה (עם הרחבות שונות של ההגדרה) הם ממילא השירים שהכי מרגשים ומדמיעים אותי. רציתי נורא להציג תגובה מגדרית הולמת ולהתמקד בשירים שבהם הגבר מסתמרטט לחלוטין מול אהובתו חסרת הלב, אבל לא מצאתי מספיק כאלה (ואת הדוגמה הכי טובה, 'נפלת חזק' של איפה הילד, כבר רשמו בתגובות לפוסט); כנראה שגברים שמגיעים לרגש קיצוני בעקבות פרידה נוטים יותר למעשים אלימים ("בוני וקלייד" של אמינם, "ניגון עתיק" של אלתרמן וכו') מאשר להסתמרטטות.
ובכל זאת, את האנתולוגיה הסמרטוטית הרב-מינית מתכבד לפתוח גבר. קבלו את סטיב לוקאת'ר, גיטריסט ותמלילן של להקת האייטיז 'טוטו', שבמוסיקה קלילה למדי מצהיר "אני יכול לשכוח אותך/ ברגע שלבי יפסיק להישבר". אלא שרגע אחר כך מתבררת האירוניה, כי רק "As soon as forever is through/ I'll be over you".



אולי הסיבה שאני אוהב את השירים האלה היא שאותה נקודה, אחרי פרידה קשה, היא בערך אחד המקומות היחידים בתרבות של היום שיש בהם לגיטימיות לנואשות ולתחושות הקיצוניות שהיא מביאה, למשל התחושה שהייאוש הזה יימשך לנצח (אצל טוטו), או הרצון להידבק לאוהב/ת העוזב/ת גם כשיודעים כשזה נגמר מזמן. כמו בשיר הבא, גם הוא מהשירים שכתב גבר מנקודת מבט נשית. בעיני שיא השיר הוא, אגב, לא השורה שנתנה לו את שמו, אלא זו שלפניה: "אבל היא שם בחלומות שלא/ יתגשמו בלעדיך/ היא מחפשת את המקום שבו/לא תחשוב עוד עליך". היהודים.

באופן מדהים אין את השיר הזה ביוטיוב, אבל הנה קישור אליו בפליקס (יש פרסומות קצרה קודם, ומשום מה זה עובד רק באקספלורר).

הילדותיות של "אם אתה הולך אז קח אותי" היא חלק בלתי נפרד מאותה נואשות סמרטוטית שאנחנו מדברים עליה. היא קשורה לתחושה הזו שמי שעזב בעצם נשאר, כי בתוך הנפש המיואשת והנעזבת הוא עדיין נוכח במלואו עוזו. כך גם ב"זמר שלושת התשובות", כשמסתבר שההקרבה היחידה שהדוברת אינה מסוגלת אליה היא לשכוח, למחוק את זה שהלך ולתת לו להימוג ולהיעלם באבק העבר. כי כמה שמנסים למחוק, תמיד יש רוחות רפאים שעולות ומזכירות, ומחייבות את הסמרטוטים להתקשר לאוהב שכבר אינו. ומה שיפה בשיר הבא, הוא שחוסר היכולת להשתחרר מזכרונות הקשר הוא נחלת שני הצדדים, כי היא אולי מרגישה שהוא מסתובב סביבה במעגלים, אבל *הוא* צווח שהיא נכנסה לו לחלומות, ובאיזו זכות לעזאזל. קריסטין הרש ומייקל סטייפ באחד השירים הפשוטים, המצמררים והמרגשים ביותר של שנות ה-90.



הייתי מסיים כאן, אבל כדי לא לגמור לגמרי על הרצפה (ואולי דווקא כן) אוסיף שיר שמתאר בדיוק אותה תחושה של נואשות-מתוך-אהבה-נכזבת ושל חוסר האונים המוחלט הטבוע בה, אבל מכריז שלא, אני לא מוכנה להיות סמרטוטה, וכמה שאני חלשה, אני לא הולכת לבכות עליך. אז נכון שבפרידות אמיתיות ההחלטה הזו מחזיקה בדיוק שעתיים, אבל שווה להאמין. קבלו את דברה אן דייר, הלא היא סקין, סולנית 'סקנק אננזי'.



(נדמה לי שהפוסט הזה - למרות שאין בו המון תוכן - מקשר יפה בין כל מיני דברים שכתבתי לאחרונה, על נואשות, על אהבה וחירות, על מלחמה ועל אמנות. מצד שני, אולי זה סתם כי אני אוהב את השירים האלה)

תוספת מאוחרת:
אחרי שהעליתי את הפוסט עלה בדעתי לשאול את מומחית הבית לענייני אופרה אם היא מכירה אריה אופראית שמתאימה כ'שיר סמרטוטות' מסוג זה. זה נראה הגיוני, בהתחשב בנטייתן הידועה של גיבורות אופראיות להתאהב קשות ולעשות מעשים נואשים. ואכן, תוך שניות מצאנו גיבורה עזובה ונואשת של ממש - צ'ו צ'ו סן, הלא היא מדאם בטרפליי, שפינקרטון האמריקני בא, התחתן אתה, עיבר אותה ועזב - אבל גם אחרי שנים, כשכולם מנסים להסביר לה שהוא מעולם לא אהב אותה ושאין מה לצפות לשובו, היא עדיין מאוהבת בו ועדיין מאמינה שיום יבוא והוא ישוב אליה.
חיפשנו ביצוע שמביע את הדרמטיות והנואשות בסצנה, ומצאנו משהו מרתק - קטע מתוך סרט בשם 'לילה אחד של אהבה', משנת 1934, עם גרייס מור - זמרת אופרה ושחקנית, שזכתה למועמדות לאוסקר על תפקידה בסרט (!). האריה מתחילה כשלושים שניות לתוך הסרטון. מרתק.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/6/2007 21:01, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, אמנות, אהבה ויחסים
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של shayandherfangies ב-8/6/2007 05:42

---