Glory of the 80's - פרק ב'1
הרבה זמן עבר מאז פוסט האייטיז הראשון, והוא גם לא זכה לתגובות נלהבות במיוחד. אבל לא זה מה שיפריע לי, מה גם שנראה שממילא יש ירידה בתנועה סביב הבלוג בימים האחרונים. האם החום המס לכולם את המוח או שכולם בהלם מעסקת הטיעון של מר קצב? אין לי מושג. בכל אופן, זה הזמן להיכנס לחלק ב' של פוסט האייטיז, כלומר הבלדות, או כפי שהיינו קוראים להן באייטיז, הסלואים.
גם כאן, כמו בפוסט המרקיד, אני חייב להודות שבין הדברים שאהבתי בזמן אמיתי באייטיז יש ללא ספק כמה זוועתוני קיטש איומים (בראש הרשימה מככבים Say, say, say של מייקל ג'קסון ופול מקרטני וכל השירים של דבי גיבסון בערך). אבל ככל שחפרתי עמוק בשירים שנשארו אתי מהעשור, גיליתי יותר ויותר פנינים מרגשות, עם מלים של ממש (ולא סתם I love you and you don't love me) ומוזיקה שסוחפת אותי גם היום.
נקודת המוצא של מכונת הזמן היא בדיוק אותה נקודת מוצא של הפוסט הקודם, הקלטת 'מסיבת ריקודים 1983' שאבא הקליט מהשכנים. שיר הסלאו היחיד בקלטת הפך להמנון שלי לאורך כל שנות הנערות, ושרתי אותו לעצמי בכל פעם שהרגשתי קצת לבד (זה קרה הרבה). והוא עדיין מרגש אותי, למרות שמדובר בזמרת בת תשע בלבד:




(Sometime I wonder/Where I've been/Who I am/Do I fit in)


שנה אחר כך התחלתי להקשיב לרדיו ולצפות בקליפים בתוכניות כמו 'עוד להיט' ו'להיט בראש' בטלוויזיה. כך גם נתקלתי בקליפ הסיפורי הזה, שלא זז לי מהראש. בערך באותו הזמן התחיל העולם להשתגע על מדונה, אבל אני אף פעם לא הייתי מאלה שהלכו על מלכת הכיתה.. תמיד העדפתי את הברווזון המכוער:



(Than you said "go slow" and fall behind/The second hand unwind)

ואם מדברים על שירים עם מלים מרגשות, קול מלטף וקליפ נהדר, קשה שלא להתרגש עם השיר המינורי הבא, שלא נורא דיבר אלי בפעם הראשונה ששמעתי אותו, אבל הושמע כה רבות באותן תוכניות קליפים הזויות של שנות ה-80, שבשלב מסוים התחלתי לשים לב אליו, ולמלים שלו, דרך העטיפה המלטפת, ואז הבנתי שזה שיר מהסוג ש'מלטף ומשקר' (כפי שעברי לידר היה אומר) וכשאתה לא מרגיש חוטף לך את הלב (ושנים אחר כך גורם לך לכתוב משפטים ממש ממש ארוכים בבלוג). יש הטוענים שהשיר עוסק באלכוהוליזם, אבל אני שונא פרשנויות חד-ממדיות, אז בואו נגיד שהוא עוסק בהרס עצמי ובאהבה (שזה פלוס מינוס אותו דבר). קבלו את ריק אוקאסיק ולהקת המכונית, כפי שדן כנר היה קורא להם. Drive.



Who's gonna pay attention to your dreams?/ And who's gonna plug their ears,When you scream?

השיר הבא יהיה השיר האחרון בחלק זה של הפרויקט, לא בגלל שסיימנו, אלא בגלל שכאמור מצאתי יותר מדי פנינים בחיפוש, ולהכניס את כולם בפוסט אחד יהפוך אותו לקשה מאוד למעקב ולדורש יותר מדי זמן מהקוראים, שכידוע עסוקים בהמון דברים (בחינות סוף שנה ועוד). מה שנחמד בשיר המסיים (חוץ מזה שהוא מעביר אותנו בעדינות את האוקיאנוס ומנחית אותנו בארה"ב, לשם עברנו ב-1985) הוא שהוא ממחיש היטב את העיוותים שנוצרים בתודעה המוזיקלית כשאתה רק נכנס לתחום. שהרי כשאתה טינאייג'ר, העולם נברא אתמול, והמוזיקה שמתנגת ברדיו של היום היא כל מה שקיים. כך למשל היה דיוויד בואי מסווג אצלי במשך שנים בתור היצור המוזר ששר Let's dance ולא ידע להתקפל בפני תופעת מייקל ג'קסון. וכך, באותה מידה, מצאתי את עצמי בארה"ב מתלהב מלהקה 'חדשה' בשם Starship אחרי ששמעתי שלושה שירים שלה; רק שנים מאוחר יותר הסתבר לי שזה היה הגלגול האחרון של להקת הסיקסטיז האגדית Jefferson airplane (ששרה את somebody to love), שהפכה ל-Jefferson starship ואז השמיטה את ג'פרסון מהשם. אבל לי לא היה איכפת: אני פשוט התלהבתי מהמלים, מהמוזיקה ומהקליפ.



1985 היא נקודה טובה לעצור, גם כי היא חוצה את העשור לשניים וגם כי ככה בא לי. אני מקווה שהנעמתי את זמנם של הצופים והמאזינים (ואם לא, שקיות ההקאה בפינה).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/6/2007 23:00, ושייך לקטגוריות האייטיז
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-30/6/2007 21:14

---