פנימה פנימה והחוצה
היה לי פעם ידיד (נקרא לו אמנון לצורך העניין, למרות שזה שם של נהג מונית) שטען שהדרך הנכונה לכתוב היא לעסוק בנושאים רחוקים מאוד מהיומיום שלך - כמה שיותר רחוק יותר טוב. הוא ביקר את הסיפורים שלי בגלל שרוב הדמויות המרכזיות בהם היום בני עשרים פלוס (גילי דאז), גרים בישראל ובדרך כלל בעלי אינטילגנטציה גבוהה מהממוצע. "נסה למשל," היה אמנון אומר, "לכתוב על זוג בני תשעים בניו זילנד." ואיך אני אמור לדעת על הזקנים בניו זילנד? מחקר, אמר אמנון, מחקר. הוא עצמו כתב תסריט על זוג נשוי בניו יורק, והשתמש בקלטות של סיינפלד למחקר שלו.
הטענה של אמנון היתה שכתיבה על דברים מוכרים לך היא בעצם כתיבה על עצמך, ושזה תמיד יוצא אוטוביוגרפי, ואת מי זה מעניין. לא היו לי הרבה תשובות בשבילו, אבל אמרתי לו שאני לא יכול לכתוב על מה שאני לא מכיר. מה לעשות.
היום, במבט לאחור, הייתי מקצין את התשובה הזו עוד יותר. שהרי זה שהייתי בן 20 וקצת בישראל אין פירושו שהיכרתי את חייהם של כל בני העשרים וקצת בישראל באותה תקופה. אם יוצאים מהנחה שכדי לכתוב עליך להכיר את הדברים לעומקם, נשאלת השאלה, מה אדם באמת מכיר? והתשובה היחידה האפשרית, בעיני, היא "רק על עצמי לספר ידעתי". הדבר היחידי שאני יכול לזקק לסיפור או לשיר הוא העולם כפי שאני רואה אותו, שקיים רק במקום אחד - אצלי בראש. והדרך היחידה להגיע אליו היא להסתחרר עוד ועוד פנימה, לפרק את השקרים של האני ולחשוף פינות נסתרות של העצמי, לעמוד לחקירה מדרגה שביעית עד שייחשף מה שנקלט במוח אך לא בהכרח הועבר לתודעה (ראו החיים כקליידוסקופ). רק על זה באמת יש לי יכולת לספר.

למה שזה יעניין מישהו? האם לא מעניין יותר לקרוא משהו על נושא "חשוב" או "אוניברסלי" כמו השואה או הכיבוש או אפילו א ה ב ה? זה כמובן תלוי בקורא, אבל אני יודע שלי, אישית, נושאים "גדולים" עושים אלרגיה, ושהספרים הטובים ביותר שקראתי הם אלה שהכניסו אותי לעולמו של אדם אחר (אפילו אם הוא במקרה נמלה).
כמובן, אם העולם הזה מבלבל מגדי לעקוב או סתום מכדי לתקשר, יכולת התקשורת אתו מאוד מוגבלת. אבל בשביל זה כותבים: שלא כמו אמנון, אני רואה את הכתיבה לא כמחקר ודיווח מהשטח, אלא כעבודה של תרגום מתמיד - תרגום נאמן-ככל-האפשר-למקור של הקולות הכנים ביותר בראש שלי לשפה ומבנה שאחרים יכולים להבין, או לפחות לחוש. אבל לפני הכל צריך לשמוע את הקולות האלה, וזו הסיבה שתהליך הכתיבה שלי מכוון פנימה, והוא אידיוסינקרטי (מובן רק לכותב עצמו) הרבה לפני שהוא סיפור.
וזו אחת הסיבה שקוהרנטיות זה פאסה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/9/2007 00:58, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה
34 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של לי ב-11/9/2007 11:30

---