לרוחב היער
כבר הרבה זמן לא העליתי פוסט תמונות, בין השאר בגלל שהרבה זמן לא יצאנו לטיול שמצדיק את זה. אבל יום א' האחרון היה הזדמנות שאין להחמיצה: שמש חמימה ו-24 מעלות, אולי בפעם האחרונה לפני שהחזיתות הקרות שולחות אותנו לעומק הסתיו, ואחריו החורף. אלא שעם התוכניות לצאת לטייל הציגה את עצמה בפנינו בעיה קטנה. מסתבר שבדיוק ביום א' הזה נערך קונצרט חגיגי שבו מנגן סבסטיאן, הפסנתרן שמנגן עם אסנת כצמד כבר זמן מה, קונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב, עם תזמורת. מדובר באירוע שלא רצינו להחמיץ, גם כי זהו צעד חשוב בקריירה של סבסטיאן ידידנו וגם כי רחמנינוב בדרך כלל עושה לי צמרמורות בעצבי המוזיקה. אלא שהקונצרט אפילו לא היה בעיר, אלא בעיירה קטנה בשם Creutzwald, מעבר לגבול צרפת, שאין אליה רכבת ושירות האוטובוסים אליה ביום א' מינימלי עד אפסי. יצא שכל ניסיון להגיע לקונצרט נידון להרבה תסבוכות תחבורתיות, שישללו מאתנו את טיול יום א' שתכננו.
אלא שאז עלתה אסנת על רעיון: למה שלא נשלב את הדברים, וניסע לעיירה הנ"ל באופניים? בירור מהיר הראה שאמנם באופניים בלבד המרחק הוא קצת מעבר ליכולתנו, אבל שאפשר לנסוע ברכבת עד עיירה בשם Völklingen, אי שם באמצע הדרך, ומשם לדווש 18 ק"מ (מרחק סביר לפי הערכתנו) עד האולם.
נכון, זה נשמע מטורף, אבל מהרגע שהבנו שזה אפשרי לא יכולנו לוותר. ארזנו מים, סנדוויצ'ים, בגדים יפים לקונצרט ומפה מגוגל, ויצאנו לתפוס את הרכבת. מה שעזר, כמובן, הוא שבגרמניה יש ברוב הרכבות קרונות מיוחדים לאופניים, ובתוך הזארלאנד, מסתבר, זה אפילו לא בתוספת מחיר. ראו:






הכל הלך חלק ברכבת, חלק כל-כך שהיינו חייבים לסבך את זה, ובמקום להישאר על המסלול שתכנן בשבילנו גוגל, לאורך הכביש הראשי, סטינו לשבילי אופניים. משום מה חשבנו שטבעי יותר, בהיותנו על אופניים, לעקוב אחר שלטים שכיוונו לשבילי אופניים, הנוסעים לכפרים שלאורך המסלול. מה שלא חשבנו עליו הוא שמדובר בשבילים לטיולי אופניים, שתוכננו כדי להתרחק מכבישים ראשיים ולראות את הנוף, ולאו דווקא כדי להגיע הכי מהר שאפשר מנקודה א' לנקודה ב'. השביל, כך התברר, היה לא רק ארוך יותר בשלושה ק"מ מהדרך שתכננו, אלא גם מלא וגדוש עליות מטורפות וירידות מטורפות לא פחות, ובקטעים ארוכים גם לא סלול. מצד שני, הוא עבר כולו לאורך היער והוביל אותנו למקומות יפהפיים, כמו זה למשל:






לא נגיד שלא חששנו - מושב האופניים שלי השתחרר קלות במהלך הנסיעה ולא הייתי בטוח אם ישרוד את הדרך, ולאופני העיר של אסנת נשקפה כל הזמן סכנה מאבנים ומחצץ - אבל איכשהו התגברנו, וזכינו לחוויות כמו רכיבה במורד שביל לא-סלול בלב היער תוך לחיצה מתמדת על הברקסים כדי להתגבר על כוח המשיכה, או עקיפה של סוס ורוכבו בהמשך אותה דרך. כל הזמן הצצנו בשעון, כי אמנם לקחנו זמן ספייר אבל העיקוף הלא-צפוי כירסם בו בעקביות, וטעות ניווט אחת גרמה לנו לחזור פעמיים על אותה עלייה מעצבנת. אלא שהדרקון הגדול ביותר המתין לנו ממש-ממש בסוף, כשחזרנו למסלול כפי שייעץ לנו גוגל וכשנותרו רק עוד שני ק"מ אל היעד.
הסימנים הראשונים היו מסוג שכבר למדנו להכיר: שלטי 'הדרך חסומה בהמשך', ו'אין כניסה אלא לתושבי האזור' למיניהם. למודי ניסיון מטיולים קודמים, קיווינו שמדובר בחסימה העוצרת מכוניות אבל לא רוכבים נחושים כמונו, והמשכנו (ולו בגלל שלא היה לנו מושג מה עוד אפשר לעשות). ואז הגענו ל.... זה:





לא באמת ניסינו להבין מה בונים בנקודה הזו, בדיוק במקום בו חוצה הכביש את גבול צרפת-גרמניה. גם לא היה לנו זמן להיזכר שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בבעיה כזו. ידענו רק שיש לנו קונצרט להגיע אליו, ולכן סרקנו את השטח בכל הכיוונים, איתרנו מסלול סביר והולכנו את אופנינו לרוחב המכשול.
בהמשך למדנו שצרפת הרבה פחות ידידותית לרוכבי אופניים מגרמניה, שהאקוסטיקה באולם זוועתית, שסבסטיאן נהדר ושהתזמורת לא משהו. יותר מכל למדנו שעל 20 פלוס קילומטרים באופניים משלמים בעייפות שרק כוס קפה עם עוגה צרפתית יכולים לפצות עליה. ובבית הקפה למדנו שתוכניתנו החדשה, למצוא אוטובוס ולעלות עליו עם אופנינו חזרה הביתה, לא תצלח בידינו. "הדרך היחידה לצאת מכאן ביום א' היא מונית," לחשש המלצר, ואנחנו החווינו בצער על שני זוגות אופנינו הקשורים לעמוד התאורה.
אלא שקפה הוא באמת משקה פלאי, ובעזרתו הצלחנו לעשות את הדרך חזרה, דרך אתר הבנייה שעל הגבול, והפעם בלי התברברויות ועל הכביש הראשי (שהסתבר כפשוט בהרבה לרכיבה ולניווט). אסנת הכתיבה קצב מטורף, הן בגלל שהיא תמיד מרביצה קצב בדרך חזרה והן בגלל שרצינו להגיע לרכבת לפני השקיעה כדי לא לדווש בחושך. התוצאה היא שלא צילמנו בדרך חזרה, אבל כן תפסנו את השקיעה מתחנת הרכבת, מראה סוריאליסטי משהו עם מפעל הפלדה של פולקלינגר (הנחשב, אגב, לאתר מורשת עולמית):





דווקא קטע הנסיעה האחרון, מתחנת הרכבת בזארברוקן עד הבית, היה זה שכמעט הכניע אותנו. אחרי יותר מ-40 ק"מ של רכיבה בעליות ובמורדות, על מהמורות ואבנים ובין מדרכות ואתרי בנייה, היו אלה שרירי הירכיים שבאותו ערב, ולמעשה עד עכשיו, לא הפסיקו ללחוש, "בפעם הבאה, מונית". ולי לא נותר אלא לספר להם איזו חוויה זו תהיה כשנסתכל עליה אחורה בעוד שנה (או כשאכתוב עליה בבלוג). עוד לא החלטנו מי צודק, אבל בינתיים הם צועקים יותר חזק. (-:
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/9/2007 21:50, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., תמונות, סטיות אישיות
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-28/9/2007 09:31

---