היפהופ ציוני בברלין

אז חזרנו מישראל, אבל לא התנתקנו לחלוטין. סאגה מעצבנת ובלתי-פתורה-עדיין אמנם צמצמה משמעותית את אפשרויות האינטרנט שלנו בימים האחרונים, ובכך הקשתה עלינו להתעדכן במהומות בקהיר, ברוטשילד ובזירה הדיפלומטית; אבל לפחות בהקשר התרבותי המשכנו באורח חלק כמעט את הביקור בארץ בהופעה חיה של 'הדג נחש', שבאו לברלין במסגרת פסטיבל לתרבות יהודית. מה לדג נחש ולתרבות יהודית לא ברור לגמרי, אבל אנחנו לא שאלנו שאלות וקפצנו על ההזדמנות לראות במו עינינו את מי שרק ימים קודם לכן נהנינו מאוד מהופעתם המטולווזת באחת ההפגנות ההמוניות בארצנו. לכך גם נוסף הרצון להכיר מקומות ומתחמי בילוי חדשים בעיר לקראת החורף הממשמש ובא (כנאמר ב'משחקי הכס', Winter *is* coming), ולא פחות חשוב, לבלות ערב עם ידידתנו החדשה ש' - שחקנית, תסריטאית, עיתונאית ומדריכת טיולים בהתהוות, המרחיבה באורח חד-משמעי את ארסנל החברים המקומיים המוזכרים בבלוג. ש' נשואה לעיתונאי גרמני מקסים ובעל טעם מצוין ביין, אבל הוא נאלץ לצערו לוותר על האירוע לנוכח התחייבויות קודמות, ואנחנו הסתפקנו הפעם בש' עצמה - וכמובן, בתשעת הדגים-נחשים (דגנחשים?) שצפו עלינו מהבמה.

אבל עוד חזון למועד. ראשית היה עלינו להגיע למתחם שבו נערכה ההופעה, אי-שם בפרידריכסהיין - שכונה של בתי דירות קומוניסטיים, מפעלים שהוסבו למועדונים אנרכיסטיים וישראלים שהתמקמו כאן כי זה החלק של ברלין שהכי מזכיר את תל אביב. קבענו עם ש' ליד תחנת וארשאואר שטראסה (שאולי נקראת ככה בגלל ששטחה גדול מזה של העיר ורשה כולה), אבל גודלה של התחנה, שלטים דו-צדדיים והמוני האנשים שמשום מה מילאו את הרחוב היקשו עלינו להיפגש (עם זאת, ש' היתה מרוצה כשהתברר שהקושי לא נגרם מחוש הכיוון הבעייתי שלה, כי אם מגורמים אובייקטיביים לחלוטין).

בכל מקרה, נפגשנו בשמחה גדולה ושמנו פעמינו למועדון. למרבה השמחה, גם בברלין מתחילות הופעות חיות בשעה שאין שום קשר בינה לבין השעה הרשומה על ההזמנה, כך שלמרות האיחור הגענו בין הראשונים ("כיאה לחנונים שכמותנו", סיכמה ש') ומצאנו את עצמנו כמעט לבד בחלל הענקי שבו היתה צפויה להתקיים ההופעה. אותו חלל, אגב, היה בערך השלישי בסדרה של חללים הולכים וגדלים, שכל אחד מהם היה בולע בשמחה מועדון בינוני בחיפה. שטח לא חסר בפרידריכסהיין.

את הזמן שנותר עד ההופעה מילאנו בשיחה ערה על הנעשה בברלין ובישראל, ובניסיון להעריך כמה מבאי האירוע (לא נותרנו לבד לזמן רב) הם ישראלים וכמה גרמנים. זאת משום שהחבר'ה מירושלים לא עמדו להופיע לבדם, אלא יחד עם להקה מקומית בשם Ohrbooten, שהמוסיקה שלה מתוארת את המוסיקה שלה כשילוב של רגאיי, ראגה והיפ-הופ אלטרנטיבי. התשובה לשאלה, אגב, התגלתה מאוחר יותר, כשהדגנחש ביקשו מכל מי שמבין עברית להרים ידיים ונענו על-ידי כ-40 או 50 אחוזים מהמשתתפים. במקביל הלכה הרחבה והצטופפה, וכשההופעה החלה היה כבר האולם צפוף למדי (אם כי, הודות לממדיו האימתניים, היו בו מספיק אזורים לא-מאוכלסים למניעת קלאסטרופוביה).

יש לציין שאני מעולם לא הייתי מעריץ נלהב של הדג נחש, פרט אולי ללהיטם הגדול 'גבי ודבי', שנהגתי לצטט לאסנת בכל הזדמנות ('הופ! נחתנו בבאזל'). לקראת ההופעה השבעתי את עצמי להתכונן על ידי האזנה לשירים באינטרנט, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד - הימים הראשונים בגרמניה התאפיינו גם באינטרנט מקרטע וגם בהמון עבודה בסקציית הטיולים, מה ששם לאל את רצוני לבוא מוכן. למרבה המזל, זה לא היה נורא: את רוב השירים בהופעה היכרתי מהרדיו (ומבמות ההפגנות), ואלה שלא היו מאוד קליטים.

הדג נחש עלו ראשונים (עניין משמח למדי) ותוך שתי שניות הקפיצו את כולם על הרגליים. ההרכב היה מרשים: לא פחות מתשעה, כולל נגני חצוצרה ומשהו שנשמע כמו סקסופון עם דיסטורשן. אני חושב שרק בהופעה הזו הבנתי סוף סוף מה יכול להיות אמנותי בהיפהופ; הדרך שבה הטקסטים והמלודיות עברו בין חברי הלהקה היתה וירטואוזיה לשמה, והקריצות למנגינות מוכרות גירו היטב את הזיכרון המוזיקלי. אבל מעל הכל, התקשורת עם הקהל היתה נהדרת, וכשהדג נחש קראו לכולם ל-זוז-זוז, הקהל הישראלי-גרמני קפץ כאיש אחד בקצב שאיים למוטט את רצפת המועדון אל תוך הביצה שמתחת לברלין.

בשלב מסוים הזמינו הישראלים את הלהקה הגרמנית אל הבמה וכולם ביצעו במשותף קטע שהיה כנראה מיקס בין שירים של שתיהן, ואז שלחו אותנו להפסקה. מפוצצי אדרנלין כרימון, ניווטנו אל הגינה הפתוחה של המועדון, שהזכירה לי יותר מכל את הגג של מועדון 'החורבה' בחיפה, שם ביליתי אי-אילו לילות קסומים לפני עשר שנים ויותר. שם התיישבנו לשיחה כיפית עם ש', שהיתה כל-כך מרתקת עד שדי החמצנו את העובדה שחלקו השני של המופע החל, וחזרנו אל האולם כש'אורבוטן' (סירות משוטים?) היו כבר באמצע. די מהר התברר שפרט לסולן כריזמטי עם יכולת קולית מרשימה, הגרמנים לא הציבו תחרות לדגנחשים כמעט באף קטגוריה. בנוסף למחסום השפה, הם גם היו הרבה פחות יצירתיים בהרכב הכלי, וכל השירים שלהם נשמעו דומים זה לזה. השיא היחיד נרשם כאשר אחד השירים ציטט משפט מוזיקלי מרייג' אגיינסט דה משין והחזיר אותי (שוב) לימי החורבה העליזים. אחרי כמה שירים ויתרתי על כל ניסיון לפענח את המלים (פרט לשיר אחד ששורת המחץ שלו היתה Feuer, feuer  - אש, אש) ואחרי עוד אחד פשוט פרשנו שוב אל הגינה הנחמדה בתחושת עליונות של היפהופנו על זה של הגויים.

כשהקהל החל לזרום החוצה, ליווינו את ש' לתחנת הטראם שלה ויצאנו ברכבת התחתית (שפועלת בסופי השבוע כל הלילה) אל ביתנו, קצת מאוכזבים (או לפחות אני) מזה שהדגנחש ויתרו להפעם על גבי, דבי והמג'יק סטיק, אבל בסך הכל גאים ומרוצים. אני ניסיתי לחשב מתי בפעם האחרונה הייתי בהופעה חיה והאם זה היה כשהתאומים עדיין עמדו על תילם או לא, אבל לפחות נראה שאנחנו עדיין יכולים ליהנות מאחת כזו (גם אם הווליום היה ברגעים מסוימים קצת יותר מדי על האוזניים, וכוס מים קטנה בשניים וחצי אירו זו בפירוש גניבה). בפעם הבאה אולי ננסה גם משהו קצת פחות ציוני.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/9/2011 14:27, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, אופטימי, בשבילנו זו אירופה אירופה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של contrite ב-27/9/2011 17:36

---

מיליונים

אפשר להתווכח עם החוכמה שבבחירת השם 'צעדת המיליון': לא יעזור, גם אם כל מי שיכול יצא לרחובות, מתמטיקה פשוטה מראה שמיליון לא יהיו שם. הסיבה היא שיש בסך הכל שבעה מיליון ישראלים - והמספר הזה כולל ילדים, נכים, זקנים בני תשעים, ישראלים שלא חיים בארץ, חרדים שלא מוכנים לצאת להפגנה עם נשים, ערבים שמפחדים להפגין, אנשים שצריכים לעבוד בשבת בערב, הורים לילדים קטנים (ואם הם יקחו בייביסיטר, היא לא תוכל לבוא) וכאלה שמפחדים ממקומות צפופים. צריך להכיר בכך שזה פשוט בלתי אפשרי שאחד מכל שבעה ישראלים יצא לרחוב. הבעיה היא שסימון המטרה הזו מקל מאוד על מתנגדי המחאה ומגמדיה להצביע על ההבדל בין הציפיות למציאות, ומקשה מאוד להכריז על הישג ('400 אלף השתתפו בצעדת המיליון'? איך זה נראה?). 

ובכל זאת, למרות הבחירה הבעייתית בשם שניתן להפגנה, ואולי דווקא בגללה, מי שרוצה לשנות משהו בישראל חייב לצאת לרחוב בשבת. גם אם אתם לא מסכימים לכל התכנים של המחאה. גם אם אתם חושבים שמסמך הדרישות קיצוני מדי ואין מספיק כסף להכל. גם אם אתם חושבים שהוא לא קיצוני מספיק ושצריך להפיל את ביבי כמו את מובארק. גם אם אתם חושבים שבעצם הכיבוש אשם, החרדים אשמים, תקציב הביטחון אשם, הממשלה הקודמת אשמה. גם אם אתם חושבים שדפני ליף לא ראויה להנהיג את המאבק. גם אם אתם חושבים שכן. גם אם אתם רוצים בעצם להדגיש את מצוקת העשירון התחתון, השני, השלישי, הרביעי או השביעי, את שוועת המורים, העובדים הסוציאליים, המתמחים בפסיכולוגיה או דרי הרחוב. גם אם בסך הכל אתם עצמכם מסודרים בחיים, בזכות ירושה או מזל, אבל מבינים שאתם יוצאים מן הכלל. גם אם אתם טרודים עמוק בתוך הבעיות הכלכליות המייאשות שלכם, אבל הבנתם בזכות המחאה שאתם *לא* יוצאים מן הכלל. 

אתם יודעים מה? מי שמאמין לכל מילה שבנימין נתניהו מוציא מהפה, רואה בו מנהיג דגול ומוכן לתת לו את המפתחות לעתידו מבלי לפקפק לרגע - שלא יבוא. מי שיש לו מספיק כסף כדי להשפיע על כל פקיד ממשל או פוליטיקאי ולדאוג לשמר את עמדת הכוח שלו - שלא יבוא. מי שמאמין באמת ובתמים שהסכסוך עם הפלסטינים ייפתר בשנה-שנתיים הקרובות ואז נוכל לדאוג לענייני הכלכלה והחברה - שלא יבוא. אבל אם אתם מאמינים בדמוקרטיה הישראלית, מאמינים שדמוקרטיה מתרחשת לא רק פעם בארבע שנים אלא בכל רגע וכל הזמן, מאמינים שמיליון איש חשוב יותר ממיליון שקל, מאמינים שתפקידה של הממשלה הוא להקשיב לאזרחים ולא ל'מומחים' ולבעלי ההון - אז מקומכם שם.

 

את השיר הבא לא שמעתי עד כה על במות המחאה, על אף שהוא מתאים לזעקה כמו כפפה ליד. זה אולי לא קצבי כמו 'העם דורש צדק חברתי', אבל תקשיבו למלים (לנוחותכם, מצורפות בסוף הפוסט):

 

 

 

מיליונים / אתי אנקרי

אני יודעת שהכסף לא כל כך חשוב
אם הלך הוא יום אחד ישוב
אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שלחשוב עליו זה סתם בזבוז
של זמן שעובר עלינו גם בלעדינו הוא יזוז

אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שאני לא יודעת כלום
אבל מישהו היום דרך עלי
ואני לא יכולה לקום

אני יודעת שאתה יודע -
השתכרתי החודש לא רע
ובכל זאת הם הגיעו
להוציא לפועל אצלי בדירה

לקחו את ת'טלויזיה ת'ארון ת'מגירה
שפכו את מה שבתוכה
אני יודעת שזה לא צודק
ואין לי הוכחה

ניסיתי להגיד שהמיסים
הורגים כל הגיון
והם אמרו לי שהם לא גונבים,
הם לוקחים ברישיון

אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שאני לא יודעת כלום
אבל איך שזה קרה לי
לא יכולתי לקום

ויש כמוני מליונים
מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מליונים
בכל מיני צורות

יש כמוני מליונים
אנשים בני תמותה
בלי כסף,
לא שווים פרוטה

אני יודעת שהבריאות חשובה
יותר מכסף הרבה יותר
ועל אהבה אין מה לדבר
אסור בשום פנים ואופן לוותר

אני יודעת יש חובות מגלגולים
מתגלגלים עלינו ביקום
אז אם היום נפלתי
אולי מחר אני אקום

אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שאני לא יודעת כלום
אבל מישהו היום דרך עלי
ואני לא יכולה לקום

ויש כמוני מליונים
מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מליונים
בכל מיני צורות

יש כמוני מליונים
אנשים בני תמותה
בלי כסף,
לא שווים פרוטה

אתה זוכר את סוזן הבכירה מהבנק
נתנה לי הרבה אהבה
בעיקר הפשטות הקסימה אותה,
נגעתי לליבה

זה לקח לה קצת זמן לתפוס את העניין
לשנות את הגישה שלה אלי
היא הבינה שאין לי מזומן
והפשיטה את כבודי מעליי

אתה יודע שאני יודעת שאתה יודע
שאני לא יודעת כלום
ממרומי מעלתה
לא יכולתי לקום

יש כמוני מליונים
מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מליונים
בכל מיני צורות

יש כמוני מליונים,
אנשים בני תמותה,
בלי כסף,
לא שווים פרוטה
היום זה אני, מחר זה אתה.
בלי כסף.... לא שווים פרוטה

בואו נראה להם שאנחנו שווים קצת יותר מפרוטה. להתראות מחר.

 

,

,

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/9/2011 13:46, ושייך לקטגוריות אנחנו עם סגולה, בחירות וכן להיות, אקטואליה, דברים שמצאתי ביוטיוב
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של contrite ב-2/9/2011 20:31

---