בשירות המילואים האחרון שלי בזמן מלחמת לבנון, אמר אחד המילואימניקים (בעל עסק גדול בארץ), שהאמונה שלו אומרת שהמזל דופק בדלת של כולם, השאלה אם אתה פותח לו ואיך אתה מארח אותו. החזקתי אז קפה שחור כמו כל החבר'ה והנהנתי עם הראש, תהיתי אם המזל כבר התדפק על דלתי ופספסתי את ההזדמנות, או שמה עוד תבוא אחת ואיך אפשר לזהות אותה. ואולי, המזל שלי יושב לידי ממש ברגעים אלו ומבשל איתי את היום בו הוא יפרוץ החוצה בכל הכוח.

בתחילת השבוע הרגשתי שגופי נחלש ומבקש ממני מנוחה, אספתי את שארית כוחותי והלכתי להיבדק אצל רופאת המשפחה, אשר שלחה אותי לעשות צילומי רנטגן עם חשד לסינוסיטיס. ידוע לכל כי סינוסיטיס איננו דבר נעים, אך בראשי הסתובבו מחשבות על מחלות אשר יסחבו אותי לבית החולים לתקופה של חודשים ארוכים, סוג של מיני-היפוכונדר אפשר להניח. אך לבסוף הכל התברר כסינוסיטיס ונשלחתי לשכב בבית עד יעבור זעם, לא לפני שקיבלתי רשימת כדורים אשר אצטרך לבלוע.

ביום המחלה הראשון שלי, הלביאה נשארה איתי בבית והעברנו את היום מול המחשב לא רק לשם מטרות הנאה, כי אם לשם עבודה. בכל זאת, קצת קשה להאמין שהמשרד יתנהל ללא נוכחותי, מה שהיה נכון בחלקו. תוך זמן קצר הרגשתי כיצד האנטיביוטיקה נותנת את אותותיה ונשכבתי לישון. מבלי לשים לב הגיע הערב עם מהדורת החדשות של השעה שש שלא זכיתי לראות מזה זמן רב, ואחריה ארוחת הערב ושוב לישון עד היום למחרת.

אחת לחודש אני תוהה איך אפשר להתעשר במהירות. המחשבות הללו עולות בי לרוב כאשר מגיע זמן המשכורת או החיובים 'יורדים' בחשבון האשראי. למעשה מדובר באותו יום בו אני מתרכז חזק-חזק וחושב על דרך חדשה להתעשר כדי שאוכל לנפנף בידי כאות לחוסר התעניינות בחשבון האשראי, כמובן שכל אותו ריכוז מחשבה הולך לטימיון ואני חוזר לעבוד. והנה הגיע שבוע בו נאלצתי להישאר בבית, להתנהג כאילו אני יכול להרשות לעצמי לעשות זאת כבדרך קבע, ולחשוב כי אני בנאדם עשיר שאם אין לו רצון לקום לעבודה, הוא מוזמן להישאר במיטה.

רוב הזוכים בלוטו נשאלים מה הם מתכננים לעשות "מחר" בבוקר? כולם עונים שהם מתכננים לקום לעבודה, לא בגלל שהם צריכים, אלא בכדי לשמור על השפיות. השבוע גיליתי עד כמה זה נכון. גיליתי כי להיות עקר בית זה עסק לא פשוט. למעשה, הוא מתחלק לשתי אפשרויות: הראשונה היא לקום מוקדם, לנקות את הבית, להכין אוכל, לנוח קצת ולהמשיך לדאוג לענייני הבית. ואילו האפשרות השנייה אשר החלטתי לנקוט בה (בלת ברירה יש לציין), היא לקום בשעה סבירה, לסדר את הבית באופן מינימלי, להכין ארוחת צהריים ומעבר לכך לא לעשות מאומה. ובכן, אני גאה לבשר כי עמדתי במשימה במאת האחוזים, אלא שהיא כלל לא היתה קלה. לא קל להישאר בבית ולא לעשות כלום. לראות את השעון הדיגיטלי של המחשב נוהג כמינהגו ולתהות מה הספקתי היום לעומת יום רגיל, גרם לי להבין שכלום ולהרגיש עצלן. אכן, לא קלים הם חיי כעשיר.

השבוע חלקתי עם מכר את הרעיון שלי כיצד לזכות בלוטו. "העניין הוא שכולם רצים למלא טפסים כאשר מתקיימת הגרלה גדולה של 50 מיליון" פצחתי בהסבר, "והסיכוי לזכות בהגרלה כזו הוא נמוך מאוד. שים לב" המשכתי בתאוריה "כי כל הזוכים ברוב המקרים, הם אותם אנשים שלא ממלאים באופן קבוע, ולמעשה הם מילאו באופן חד-פעמי וגם אז נתנו למחשב לבחור את המספרים עבורם". בשלב הזה זכיתי למבט תוהה, אך כמו כל מדען דגול ידעתי שהתאוריה שלי חייבת לנצח והמשכתי לנמק את דברי: "הסוד הוא, למלא טופס לוטו שלא בתכנון ושיהיה בהגרלה עם סכום זכייה קטן יחסית. ואם קרה לך משהו שלילי באותו היום – סיכויי הזכייה שלך גדולים אף יותר. אבל חשוב לזכור!" הדגשתי בקול רם, "יש לך רק הזדמנות אחת בכל החיים". בשלב הזה זכיתי לגלגול עיניים ותהייה רבה, אין ספק כי הרגשתי מעט אשם על הרעיון שלי להתעשר בדרך הקצרה אך כמו כל מדען דגול, ידעתי שאני חייב לעמוד איתן מול כל ספק אשר יוטל. "אז תגיד" שאל אותי המכר, "כבר ניסית את השיטה שלך? מלאת כבר טופס?". "מה פתאום" עניתי נחרצות, "שאני אסכן את הפעם היחידה של המזל לדפוק  לי בדלת?". תמשיכו לקרוא, אמשיך לכתוב