לכבוד חגיגות שנת הזוגיות הראשונה של הלביאה ושלי, היא החליטה להפתיע אותי בסוף שבוע בצימר אי-שם בצפון. כמו כל משפחה מרובת ילדים, או במקרה שלנו כלבים, נדרשנו למצוא פתרון הולם לסוגיה. אך הסוגיה דרשה פתרון אחד וברור – לפחות א', הבוגר מבין הכלבים בא איתנו. אך הסוגיה הקשתה בדבר ב' הגור הצעיר שטרם נגמל מצרכים בבית ויש למצוא לו פתרון הולם. כעבור עשר דקות של מחשבה מה יעלה בגורלו של ב' הקטן בעוד אנו נופשים בחופשה בצפון, הבנתי שלא אוכל להרשות לגעגועים אשר יציפו אותי, להפריע לי והחלטתי שניקח אותו גם כן.

ערב לפני היציאה לחופשה הכינה הלביאה רשימה ענפה של כל הבגדים והחפצים שאנחנו צריכים לקחת. אנחנו פירושו: היא, אני ושני הכלבלבים. את אריזת הבגדים שלנו עשינו בקלות יחסית, אלא ששני הנבחנים דרשו מחשבה עמוקה יותר. שתי רצועות, שתי מיטות, שתי צלחות לשתייה ואוכל, שתי עצמות לעיסה, ארבעה צעצועים כדי שלא ישעמם, סדין לאוטו שלא ילכלכו את הריפוד, תרופה ל-א', ומה עוד שכחתי? אה כן, בגד חם ללילה כי בכל זאת מדובר באזור הצפוני והקר של ארץ ישראל.

היום המיוחל הגיע והתחלתי בהעמסת המכונית בשלל התיקים. רגע לפני היציאה לדרך ערכנו התפקדות כמו זו שמבצעים בצבא שוב ושוב. א' ו-ב' החלו בקפיצות מסביב לעצמם תוך שהם נובחים ומזרזים אותנו לצאת לדרך. נעלתי את הבית ופתחנו להם את דלתות המכונית, בתוך רגע התמקמו להם הכלבלבים כל אחד בצידו האחר של המושב כמו ילדים ממושמעים. במהלך הנסיעה ביקש ב' הקטן לעבור קדימה למושב הנהג, הסברתי לו שזה מסוכן ואסור, אבל הרשינו לו לשבת על הלביאה כדי שלא יתחיל לבכות. ברוב זמן הנסיעה הוא התבקש לשבת כמו ילד גדול ולא להתפרע או להציק ל-א' שמן הרגע הראשון התמקם מתחת לכיסא של הלביאה ולא זז עד שהגענו לצימר.

עם עצירת הרכב ומשיכת בלם-היד החלו הנביחות כאילו נשאלנו "הגענו כבר אמא? אבא הגענו?” אבל גם הבקשות שהם יפסיקו לנבוח והתנהגו יפה בעוד גברת צימר מדגימה לנו איך מפעילים את הג'קוזי, לא עזרו. הבנו את הרמז ולקחנו אותם לעשות פיפי כי אחרי נסיעה ארוכה של שעתיים השלפוחית קצת לוחצת, בכל זאת מדובר בילדים. בלילה הלבשנו אותם בבגד-חם בגלל הקור הגלילי ובשעת בוקר מוקדמת, כמו בכל בוקר, הם דאגו להעיר אותנו בכדי שנוציא אותם לעשות צרכים.

בבוקר יום שישי נסענו לרבוץ על נהר הירדן. ב' שמעולם לא פגש בכמות מים כה גדולה רץ במהירות אל תוך הנהר והחל לשתות מהמים הקפואים. כמובן שמעצם היותו שובב גדול, השארנו אותו קשור מה שאפשר לנו לשמור עליו ביתר קפידה. אך א' שלא חובב גדול של מאגרי מים למיניהם, העדיף להישאר על האדמה היבשה ולחקור את הצמחייה באזור. אין ספק כי לכל אחד מהם ישנו אופי שונה, אך גם אין ספק כי ב' הצעיר מביט ב-א' בגאווה אמיתית ולומד ממנו רבות.

בהמשך הטיול נסענו לכפר הדרוזי מג'דל-שמס ומשם ירדנו אל עבר קריית שמונה. בדרך מצאתי ירידה אל נהר הבניאס ושוב קשרנו את הכלבים וירדנו אל המים. שוב ב' זינק אל המים הקרירים, שוב א' נשאר בחוץ עד אשר שכנעתי אותו להיכנס ולהיות עמנו. מידי פעם שניהם יצאו החוצה תוך כדי השתוללות ונביחה על העצים. כאשר חזרנו לאוטו העמדנו כל אחד מהם על שתי רגליים וניקינו אותם כמו שמנקים ילד קטן שזה עתה התלכלך וצריך להיכנס למקום נקי.

מאז ומתמיד טענתי שכלב הוא בדיוק כמו ילד. האחריות המוטלת עליך כבעל אחריות אינה שונה בין אם מדובר בילד שאתה צריך להחזיר מהגן או כלב שצריך שירדו איתו בשעת צהריים. אם עוברים ושבים ברחוב אומרים לי "כמה הוא חמוד" בדיוק כמו שאומרים על ילדים, אם אני נדרש להאכיל אותם בדיוק כמו שמכינים אוכל לילדים, אם צריך לארוז להם תיק לחופשה או למצוא להם שמרטף כמו לילדים, אזי הם ילדים. מצד אחד מאוד נהינתי בסוף השבוע שארגנה לנו הלביאה, מצד שני אני תמיד יכול להיות פולני ולהגיד שחופשה עם ילדים זו לא באמת חופשה, זו רק אתנחתא מהשיגרה, ושמישהו יעז להגיד שהכלבים שלנו הם לא כמו ילדים. תמשיכו לקרוא, אמשיך לכתוב