בשבוע שעבר הייתי במילואים. נסעתי ממורמר, הגעתי ממורמר וחזרתי עייף, וגם קצת ממורמר. כבר לפני חודשיים הבעתי את מורת רוחי מצו המילואים אותו קיבלתי בלית ברירה. כתבתי עד כמה אני מרגיש פראייר ולא מספיק מוערך לאור כמות המשתמטים. אבל היו לי ארבעה ימים בשטח עם מדים, צחוקים, חבר'ה, שיחות, שטויות ומילואים. ארבעה ימים בשטח אשר בסופן הבנתי למה יונתן גפן התכוון כאשר כתב "אני שונא את המדינה אבל אוהב את הפלוגה".

אם רבין לא היה נרצח אולי היה היום שלום, או שאולי אני מפריז ולפחות לא היתה כאן במזרח התיכון מלחמה שגרתית, אולי כלי הנשק שתכנן לתת לפלשתינאים היו עושים בנו שפטים.  מה שבטוח, אוהדי בית"ר היו מביעים את דעתם האינפנטילית יהיה אשר יהיה. אנשים נוהגים להסתכל על רצח רבין ממבט של רצח ראש ממשלה, אבל אני מביט על הרצח מצד מפקד הצבא. מי היה מאמין, כי ירצחו במדינת ישראל את הרמטכ"ל, מי היה מאמין כי מי שהחזיק בכלי נשק על מנת להגן על המולדת, נרצח מאותם הכדורים אשר כוונו אל עבר אויבנו.

אם שרון לא היה נופל לתרדמת אולי היינו מנצחים במלחמת לבנון השנייה. אם באמת זה היה קורה הכל היה נראה אחרת, היינו יכולים להמשיך להדביק מדבקות ניצחון כמו טייס שהפיל עוד מטוס, אבל סבא שרון שניצח על ובמלחמות רבות, אך לא ניצח את מחלות החיים. כבר רתמנו לו את הסוס, כבר הודענו לו שהוא יכול להתחיל לדהור, אבל הוא לא עלה. במקומו עלה אולמרט.

כעסתי כל כך בבחירות האחרונות על אלו שלא הלכו להצביע. הצבעתי כי רציתי להשפיע, הצבעתי כדי להרשות לעצמי להגיד אחר כך שעשיתי טעות, ועשיתי טעות. הצבעתי כדי להגיד שהממשלה חרא או להאשים אחרים בבחירה שלהם. רק מי שעשה צבא צריך להיות רשאי להצביע, ורק מי שמצביע יש לו את הזכות להגיד את אשר הוא חושב. רק מי שקם בבוקר, הצביע לכנסת ובלילה נשאר ער בכדי לראות את התוצאות – רשאי להביע את דעתו.

במילואים היה איתי חייל סדיר שיסיים את שירותו בעוד ארבעה חודשים. הוא שירת בקרבי והיום הוא רוצה להשתחרר ולעזוב את המדינה לכמה זמן, קשה לו ואני מבין. גדלתי כמו כולם על גנרלים  שחצו תעלות, טיפסו הרים, שכבו על הגדר והכל כדי שאני אהיה כאן. לא רק אני. אבל הבנתי את החייל הסדיר שרוצה לברוח מהמדינה כי הוא מאוכזב מהצבא, הוא מאוכזב מהממשלה. הוא מטובי הקיבוצניקים שלא היה ספק כי יתגייס לקרבי, הוא עשה את כל המוטל עליו וייצא מבואס כי היחס כלפיו וכלפי חבריו היה מעליב.

אולי כבר היה יכול להיות פה שלום, או אולי אני מגזים ולכן אני מוכן להתפשר על שקט בטחוני. אבל אתם יכולים להמשיך לישון בשקט, במילואים האחרונים פגשתי ים של פראיירים שמסכימים לשרת בצבא. חודש ימים לפני שקיבלתי את צו המילואים ראיתי חייל מילואים יוצא מתחנת הרכבת וחשבתי איזה פראייר הוא. עבר חודש וגם אני קיבלתי מכתב לפראייר. לפראייר שמשרת את המדינה אבל לא מקבל תמורה הולמת, לפראייר שממשיך לשלם מס הכנסה כמו אלו שלא תרמו למדינה ורשאים להצביע, פראייר כמו עוד הרבה פראיירים שמוכנים ללבוש בגדי זית אחת לשנה. לפעמים אני גם רוצה לברוח מהמדינה כמו החייל סדיר שהעביר איתי את המילואים האחרונים, ולאחרונה אני כל כך מסכים עם יונתן גפן, אני שונא את המדינה, אבל אוהב את הפלוגה. תמשיכו לקרוא, אמשיך לכתוב