מעולם לא אהבתי ללמוד. בכיתה ו' קיבלתי אסמכתא שיש לי לקויות למידה ומאותו הרגע החלה מסכת של שיטות למידה ומבחנים במגוון סגנונות, אפשר אף לומר כמו כמות צבעי הקשת. אבל אני איך לומר בעדינות, נשארתי עיוור צבעים לקשת הזו ולא הצלחתי להתברג במערכת החינוך. מספר פעמים ביקשתי לעזוב אותה בטענה שאני לא מרגיש בה נכון, אבל תכתיבי החברה טוענים שאם אין לך תואר ראשון בכלום, אף מקום עבודה "רציני" לא יסתכל לכיוונך. אבל אני תמיד סיפרתי על אנשים "גדולים" שלא הלכו בתלם החברתי הנהוג והגיעו לגדולות, שהרי רק אלו שלא זורמים עם הנחל, יכולים לגלות נתיבים נוספים.

לפני קצת יותר מחצי שנה התעניינתי בלימודי כתיבה. לקח לי קצת זמן אבל גיבשתי דעה שאם אני רוצה להתברג בתחום אני חייב לנפנף באיזו תעודה של בית ספר לאומנות הכתיבה כדי שיוכיח שיש אבא ליכולת הכתיבה שלי. חששתי שאם אלמד את התחום אכנע לתכתיבי החברה ואסטה מדרך הכתיבה הייחודית שלי. עברו מספר חודשים והחלטתי להתבצר בארז הישן מתקופת התיכון ולהוכיח כי כישרון הכתיבה שלי לא זקוק לתעודה, אלא למעט תעוזה ומזל. כן תואר ראשון, לא תואר ראשון, כן תעודה על הקיר, לא תעודה על הקיר, אני לא נכנע לתכתיבי חברה שמסרבת להכיר בי כשונה בכל פעם מחדש.

לפני שלושה חודשים החלטתי שאני רוצה ללמוד נושא חדש בתחום המחשבים, בו אני בקיא ללא כל ספק. במשך שנים שאלו אותי מאיפה כל הידע במחשבים, אבל לא ידעתי לענות. "זה בא לי טבעי" גמגמתי מדי פעם, אבל תשובה ברורה אין לי עד היום, פשוט יש לי את זה. "אבל מאיפה התחלת" תמיד הקשו מתוך סקרנות, ותמיד עניתי שאת הידע הטוב ביותר שלי, למדתי מהרס שגרמתי להרבה מאוד מחשבים. שהרי רק מה שאתה הורס, אתה הכי רוצה לתקן ולשפר.

ככה הגעתי לרגע התיקון בחלק זה של חיי בו אני מבקש ללמוד באמצעות מרצה בפעם הראשונה בחיי. במשך חודשיים הצקתי למרצה שלי וביקשתי לוודא כי אכן זהו הקורס אותו אני רוצה ללמוד. ניסיתי להגיע לנקודה השליוה ביותר בי, כדי שאדע שאני עושה את הדבר הנכון ושמה לא אתחרט כבר אחרי השיעור הראשון וארגיש לכוד נפשית כמו שהרגשתי במשך 12 שנים. חודש לפני תחילת הקורס הגשתי את כרטיס האשראי שלי. השלב הבא היה הצורך לגרום לעצמי לא להתחרט, מה שהביא אותי לרוץ ולספר לכולם כי הנה תכף גם אני הולך ללמוד נושא חדש בחיים, ואילו קרובי אשר מודעים לסיפור לקויות הלמידה שלי, יוכלו להעריך יותר את הצעד אשר עשיתי ובכך אטרפד את הסיכוי לחזור בי ולמשוך את הכסף בחזרה.

שבועיים לפני הרגע המיוחל קראתי באינטרנט כי את נושאי הקורס ניתן ללמוד לבד באמצעות האינטרנט. נורות אדומות הבהבו בראשי ולא ידעתי ולו טיפת שקט בנפשי. הבנתי כי אם אני רוצה לבטל את הקורס עלי לעשות זאת כעת אחרת אצטרך לשלם קנס ביטול. התלבטתי והתחבטתי עם עצמי ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף, החלטתי כי יהיה אשר יהיה אני את הקורס הזה חייב לעבור, וגם אם ניתן ללמוד את התחום באמצעות האינטרנט אני חייב לנצח את החששות שלי מנושא הלימודים ולו פעם אחת.

גם כשהמרצה נכנס לכיתה והחל בדבריו, לא ידעתי שקט. השתדלתי לזכור שתחום המחשבים והאינטרנט בפרט הוא המגרש הפרטי שלי, ואם יש מקום בו אני צריך להרגיש נוח ובטוח, זה כאן. מהר מאוד הרגשתי בבית והתמלאתי בתחושת פיצוי על כל אותן השנים בהן רציתי להוכיח שאני יכול ללמוד כל נושא שהחברה מכתיבה לנו כבסיס להצלחה, אבל לא הצלחתי. בסוף יום הלימודים הראשון הייתי עייף מאוד אך גם מאוד מרוצה מעצמי ולו רק בגלל שכעת אני יודע שבשטח הפרטי שלי, אין לי ממה לחשוש. תמשיכו לקרוא, אמשיך לכתוב