בשבוע בעבר החליטה הלביאה לשים קץ לכרס הקטנה שגידלתי. "סקסי" אמרתי לה אבל נראה לי שזה לא כל כך עבד עליה, אז הוחלט, כלומר החליטה, כי כפיפות בטן זה הפתרון הטוב ביותר. אמרתי בסדר, אפילו קיבלתי חיזוק חיובי שנעשה את זה ביחד, נספור ביחד, נתאמץ ביחד, נתעייף ביחד, הכל ביחד. נשמע לי אחלה דיל. בערב הראשון הייתי מאוד עייף אחרי העבודה, בערב השני היו אצלנו חברים, בשלישי כבר נגמרו התירוצים.

בצבא כולם שאלו אותי איך זה שאני אוכל כל כך הרבה אבל נשאר רזה. טענתי שאני שומר את הסוד לעצמי אבל האמת שלא היה לי שום סוד, אני פשוט כזה. תמיד הייתי מאותם האנשים שיכולים להרשות לעצמם לאכול כמה שהם רוצים ולא קורה להם כלום. להפך, יש אפילו שטענו שאני רזה מידי וצריך לאכול יותר, גם ניסיונותיי לשכנע כי אני אוכל יותר מכל אדם אחר לא הועילו. לא הייתי צריך לעשות הליכון בחדר הכושר הצבאי, לא הייתי צריך לשחק כדורגל או לעשות ספורט מיוחד בכדי להוריד במשקל. אלא שלקראת סוף הצבא צמחה לה כרס קטנה, ובשביל ישראל אליו יצאתי עם סיום השירות הסרתי מעלי את ההר הקטן שגדל לו באמצע הגוף.

אחרי שביל ישראל התחלתי לרוץ מידי ערב בכדי לשמור על כושר. מהר מאוד הבנתי שהריצה הינה מאמץ גדול מידי עבורי ולכן אני מוריד במשקל כתוצאה מכך. אז החלטתי לוותר, מידי פעם יצאתי להליכה בשעות הערב ונהנתי מכל רגע. ועדיין, המשכתי לשמוע תלונות על כמה זה לא בסדר שיש אנשים כמוני שיכולים לאכול מה שהם רוצים אבל שום דבר לא ישתנה חלילה במבנה גופם או משקלם.

הנה גם הזמן שלי הגיע, ומשום מקום צצה לה כרס קטנה למרות שאני משתדל לאכול אוכל בריא ולהימנע משטויות. על אף היותי רזה, אני מבקש להבהיר שלא אני בחרתי להיות כזה, אם היתה לי את האפשרות הייתי עולה עוד עשרה קילו ומאזן אותם שווה בשווה בין חלקי גופי. תאמינו לי, גם להיות רזה זה לא עניין של מה בכך, במיוחד כאשר אתה נולד כזה וכולם מעירים לך.

אבל השבוע זה נגמר, הלביאה לקחה אותי לחדר והחלה לספור בקול רם את כפיפות הבטן. "פעם אתה מחזיק את הרגליים ככה, אחרי זה לצד הזה ואחרי זה באוויר", זהו איננו תיאור של יום בטירונות שלי, זהו תיאור של תחילת הסוף של הכרס שלי. אלא שכעבור חצי דקה בין הכפיפה השלושים וחמש לבין השלושים ושש, הודעתי לה על פרישה וכי כפיפות בטן זה לא בשבילי ובכלל, אני לא מאמין בשיטה הזו לטיפול בכרס. אבל התגובות לא היו אוהדות והובהר לי כי ככל שאתמיד יהיה לי יותר קל. את החלק הזה ידעתי בעצמי אבל בכל זאת חיפשתי קיצור דרך. הבטחתי שאחזור לרוץ ברחובות מידי ערב, אבל היא עיקמה פרצוף בטענה שזה לא יעזור והסיכוי שאני אלך לשתות בירה גדול יותר.

לבסוף קבענו להיפגש באותו המקום ובאותה השעה יום למחרת, כלומר בחדר השינה רגע לפני שהולכים להתקלח לעוד מפגש של כפיפות בטן, ממש מועדון פתחנו לנו. למזלי יום למחרת היה לנו אירוע שבו הכנסתי לפה הרבה מאוד דברים טעימים אבל ידעתי מתי לשים את הגבול, אחרי הקינוח.

מצד אחד אני מאוד נחוש להיפטר מהכרס, ידעתי כל השנים כי יבוא היום בו היא תופיע ואני אצטרך לטפל בנושא לעומק, מצד שני זה פתאום קצת מוזר ודי קשה להוריד אותה. הרמזים מצד הלביאה באמצעות מאמרים בתחום הכרס הבהירו לי שההר הקטן שגדל לו באמצע גופי לא יכול להישאר עוד ולמען האמת אני גם לא כל כך מעוניין בו,  אז ממחר מתחילים להתמיד בכפיפות בטן, או ממחרתיים, או מיום ראשון.  תמשיכו לקרוא, אמשיך לכתוב