יום יום היא מתעוררת לעוד בוקר והמיטה ריקה, אנחנו מכירים אותה כבר 21 שנה יותר מידי. אולי היא רוצה לצאת עם גברים אחרים אבל היא חוששת מה תגיד עליה החברה. היא חייבת להרגיש חום גברי לידה אבל היא לא יכולה והיא משתגעת בתוך תוכה כבר 21 שנה. ואולי יום אחד היא תחליט לצאת עם מישהו כי העולם התנכל לה יותר מידי אבל פתאום מודיעים שהנה הוא חוזר. השמועות, הלחישות והפתקים בישיבות, כל הזמן ידעו והינה הוא חוזר והיא לא יודעת מה לעשות. קוראים לה תמי ארד ואנחנו מכירים אותה כבר 21 שנה.

בכל יום שישי היא רואה אותם מגיעים הביתה, הם צעירים ויפים וקוראים להם "טובי בנינו". כאשר הם חוזרים הביתה הם מורידים נעלים והן מסריחות שחבל על הזמן והיא מתגעגעת לזה, היא נזכרת איך הוא חזר הביתה והסלולרי לא הפסיק לצלצל, שוב החבר'ה, שוב קובעים להיפגש והם רק הרגע נפרדו בחיבוקים גבריים. שום דבר לא זז, הכל נשאר במקום שלא ירגיש לרגע את הזמן שעבר, את הזמן שחלף מחייו ולא ישוב עוד. לא בחיים האלו. היא מביטה בהם חוזרים הביתה ומחכה שגם הוא יחזור, שהיא תוכל לחבק, לנשק ולהיכנס בלילה לחדר שלו ולראות איך ישן כמו ביום שנולד. אנחנו מכירים אותה כבר שנה, וזו אמא של גלעד שליט.

אף אחד לא הולך למילואים, למילואים רק "יוצאים". יש מילים בשפה העברית שמבטאים אותם אחרת כאשר מדובר בצבא. למילואים לא הולכים, למילואים יוצאים, כי במילואים אפשר "ללכת" ולא לחזור, אז למילואים יוצאים. הם יצאו למילואים והוא טרם חזר, אבל את לא מוותרת ואין סיבה שתוותרי. כשאנחנו הגברים שבמילואים רוצים להביע אומץ אנחנו מוסיפים את המילה "ביצים", ואת, את אישה עם ביצים. את נלחמת אל מול כל העולם, את כל כך קטנה, נראית כל כך עדינה ושברירית, אבל לראות אותך מתייצבת אל מול כל העולם ולא מוותרת עד שיחזירו לך אותו למיטה שישן ויחבק אותך. אני לא רק מעריך אותך, אני מעריץ אותך. אני מצטער להכיר אותך כבר יותר משנה, מאז נחטף אלדד רגב ובעלך, אהוד גולדווסר.

אף אחד לא יודע איפה הם, הם יושבים אי-שם ואין לנו מושג, מכונסים בתוך עצמם ומחכים לאור. אולי הם סופרים ימים, אולי הם כבר הפסיקו. אבל הם גויסו לצבא, יצאו למילואים וטרם שבו אל גבולם. יום יום כשאני קם בבוקר ועומד בפקק תנועה הם נמצאים אי שם לעוד יום שאולי הם איבדו בו תקווה. אני לא יודע מה הם אוכלים, אני לא יודע מה הם חושבים, אני לא יודע מה הם מרגישים, הם פשוט יושבים שם איפשהו ולא יכולים לזוז יותר מידי. זה יכול לקרות כמעט לכל אחד.

חבר סיפר לי, וביקש שאאמין לו, שבכל בוקר הוא חושב על רון ארד. קצת קשה לנו לקבל את העובדה שיש אנשים, פרט למשפחה, שחושבים על הנעדרים שלנו בכל בוקר. אבל יש כמה נשים בארץ שמחכות לחבר, לבעל, לבן, לאבא. הן מחכות והזמן עובר ובכל יום שעובר זה נעשה מסובך יותר. אולי גם קשה יותר אולי מעיק יותר אבל בטוח שזה לא הופך להיות קל יותר. ואני כמו כולם רק מחכה ליום שהם ישובו לגבולות ארצנו הקטנטונת, וחושב כמעט כל יום על הנשים הנהדרות. תמשיכו לקרוא, אמשיך לכתוב