זה היה שבוע עמוס, למרות שעל פניו הוא לא נראה ככה. אפשר להגיד שיש לי חלק לא מבוטל בעובדה שהשבוע הזה נהייה ככה, אבל היי, כבר רואים את האור בקצה המנהרה. אני אשתדל לדחוס את כל מה שקרה במכה אחת, נראה איך יוצא.

את הסיפור צריך להתחיל כבר ביום שישי שעבר, כשהסיוט הכי גדול שיכול להיות בעבודה כמעט והתגשם בצורה מלאה. הגיע מלצר אקסטרה ששירת בבסיס. הוא היה המשק משמעת של הרס"ר של הגדוד לידינו. מדובר ככל הנראה באדם שלוקה מעט בשכלו ולא ממש ברור לי איך הוא הגיע לעבוד בתור מלצר אצלנו. את העבודות שלו בתור משק רס"ר עוד יכולתי להבין, אבל היה לי מאוד לא נעים לראות אותו עובד יחד איתי. תוסיפו לזה את העובדה שזו כנראה הייתה הפעם הראשונה שלו בתור מלצר ותראו שזה לא היה מחזה שכיף לראות אותו. ולא, הוא לא ממש זכר אותי, גם כשרמזתי לו שאני יודע מי הוא. בשביל להוסיף לתחושה הלא נעימה הזאת, אחרי שהוא שוחרר הביתה ב-12 (אני נשארתי עד שש וחצי) אדיר שאל אותי אם אמרתי לו לשכוח את הדרך חזרה למלון.

הלאה. ביום שבת המשפחה חגגה את היומולדת ה-18 של אחותי הקטנה. לכבוד היום הולדת ארגנו לה מתכונת למחרת (בתנ"ך) ככה שההיסטריה הייתה כרגיל בשיאה. הצלחנו לגרד אותה מהבית לאיזה שעתיים בשביל לאכול צהריים של יומולדת כהלכתה במסעדה, הפעם בשפת הים של ראשון (היה טעים ויקר נורא). האחות הקטנה שלי, זאת שכשהייתה קטנה רדפתי אחריה בשביל שתדבר (ומאז היא לא סותמת), נהייתה פתאום גדולה ויפה ומתחילה לדאוג לעצמה לבד. אומנם נראה לי שהיא חושבת שהיא כל הזמן נמצאת בצל שלי (לומדת בכיתה יוקרתית, עובדת באותה עבודה כמוני לפני הצבא, לחוצה פחד לפני מבחנים בשביל להוציא ציונים גבוהים), אבל אני חושב שהיא נהייתה בן אדם בפני עצמו והיא כבר לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד. היא הכי שיש.

ביום שלישי בעבודה היה כנס. כרגיל אותו הסיפור של לדאוג למזנון ולראות שאף אחד לא לוקח אוכל עד שנותנים את האות להתנפלות (קישטה! לכו מפה!) רק שבאופן מפתיע, לא היה צורך במזנון הזה והוא נשאר מיותם כמעט לאורך כל הארוחה. בסוף נזכרו לתת לי את האות לפתוח ואנשים בקושי נגעו באוכל. בסוף הייתי אני וחסן, מלצר חדש, צריכים לפרק הכל ולהוריד הכל למטה. באחת הגיחות למטה תפס אותי המנהל של הרום סרוויס וביקש שאני יעזור להם בערב. אחרי כמה דקות של מחשבה הסכמתי, רק שהייתי צריך לסיים את העבודה. אחרי שהורדנו את השולחנות למטה (יש עגלה לעגולים!) התחלנו לקחת את הכיסאות למטה. 15 ערימות (בכל ערימה 10) המתינו לרדת, רק שהמעליות שדרכן רצינו לרדת היו תפוסות כל הזמן ולא ממש רצו לתת לנו לעבוד. אחרי שכבר הצלחנו להוריד חצי מהכמות, קפץ עליי אחד מהאחראים של מחלקת האירועים, חטף לי את עגלת הכיסאות ונעלם. מסכן חסן. הוא היה צריך להמשיך הכל לבד (לי מצאו כבר מה לעשות). בחמש וחצי ירדתי למטה בשביל להתחיל בפרק ב' של היום. קצת טיילתי בחדרים, קצת עשיתי פוליש לכוסות (ניקוי הכוסות מכתמי שטיפה) ועזרתי לאחד הבחורים לתת מתנות לאורחים חשובים. מהמשמרת הקצרה (3 וחצי שעות), אך מייגעת מאוד, יצאתי נשכר ב-28 שקלים טיפ (כמו שאמרתי, לא עליתי הרבה למעלה).

את היומיים האחרונים אני מקדיש יותר לעצמי. אחרי שאני מסיים במלון, אני לוקח את האוטובוס ונוסע לקאנטרי שאני מנוי בו. אתמול עשיתי קצת כושר בחדר כושר, היום שחיתי איזה 46 בריכות, וככה אני יתחיל לעבוד על עצמי מחדש, אחרי שקצת הזנחתי את העסק.

וקצת לפני סיום, את היום חופש שלי השבוע הקדשתי לקניית 2 דיסקים חדשים. כן, קניתי דיסקים, ועוד ישראליים. החלטתי שאני רוצה לתמוך קצת בתרבות וכנראה שלא טעיתי. הראשון שנכנס לדיסקמן (שבעקבות קניית הנגן של האם-פי התחיל להעלות אבק) היה הדיסק של מטרופולין. בהשמעה הראשונה הוא נראה לי יותר מדי אלקטרוני ופחות מדי מוזיקה אמיתית. עופר מאירי נתן בטקסטים ובמוזיקה דרך המחשב שלו, והזמין חבורת זמרות מוכרות ולא מוכרת לשיר איתו (אם מוצאים את ברק גביזון מהרשימה...). בהשמעה השנייה והשלישית האוזן יותר התרגלה לצליל של הדיסק והתחילה לאהוב עוד שירים חוץ מ-3 הסינגלים ששוחררו (חזירים, לישון בלי לחלום, לא אומרת כלום). הדבר המוזר בדיסק הוא שמאירי גורם לאפרת גוש לא להישמע כמו שהיא נשמעת בכלל. וזה מאוד מפתיע, כי אחרי מטרופולין נכנס לדיסקמן הדיסק החדש שלה, שאחריו הסקתי שלגברת גוש עדיף את יוני בלוך בתור מפיק מוזיקלי מאשר את מאירי. נכון שעופר מאירי הפיק דיסקים מצוינים (האחרון של דנה ברגר למשל), אבל דיסק הבכורה של אפרת גוש ממש טוב. אפילו יותר מזה. אחרי האלקטרוניקה במטרופולין, לחזור לשמוע תזמורת שלמה כמעט היה מאוד מרענן. בשורה התחתונה, דיסק מצוין והבטחה גדולה לעתיד. דווקא השיר האחרון בדיסק, "ג'ורג'יה" (הסינגל הראשון שיצא), לא ממש קשור אליו. שלא תבינו לא נכון, זה השיר הכי טוב בו, אבל הוא לא נראה קשור לעסק. ממש ברמה אחרת בכל דבר, כולל ההפקה שלו (שנעשתה בנפרד). חוץ מזה, יש לגוש עוד שיר שלא נכלל בדיסק. מדובר ב"שיחזור", שצורף לג'ורג'יה, כשזה יצא כסינגל. באופן די מוזר, אפשר להוריד אותו בתשלום באתר של NMC, ובחינם בדף של יוני בלוך בבמה.

שבוע טוב.

על פניו, השבוע הנוכחי לא נראה קשה במיוחד, בהשוואה לשבוע שעבר. ארוחות הבוקר היו אמורות להיות קטנות יותר (בפועל זה לא קרה) ומעבר לזה לא היה צפוי כלום. אז מה בכל זאת קרה שאני לא ממש מתאושש מהעבודה הקשה?

יום ראשון בבוקר התחיל מוקדם יותר. נבחרת אירלנד (זוכרים שהירוקים האלה היו בארץ?) והאוהדים שלה שהיו במלון הקדימו את שעת ארוחת הבוקר שלהם ואני נדרשתי להגיע מוקדם יותר, כמה שאני יכול. מסתבר שאלה שאכלו את הארוחה המוקדמת היו סתם אירים חובבי תה, אבל מאוחר יותר הגיעו גם הנציגים הרשמיים. בסופו של דבר, היה די מאכזב. רובם לא ממש טרחו להופיע, בעיקר אחרי הבום שחטפו בלילה לפני כן. מי שכן טרחו להופיע היו כמה שחקנים מהנבחרת הצעירה שלהם, עוזר המאמן וכנראה גם המאמן (ניחוש פרוע שלי) ודמיאן דאף. דווקא הייתה הרגשה נחמדה לראות אותו מכרסם מדוכדך את ארוחת הבוקר שלו. אחרי שכל האירים הסתלקו, הפכנו את המסעדה לקראת ארוחת צהריים שיועדה לילדים של עובדי המלון. מן מסיבת פורים כזאת (זוכרים? היה חג כזה השבוע). לא יצא לי לחזות בזאטוטים (וטוב שכך) כי הייתי עסוק בלהוריד את השולחנות העודפים שהכנו למטה (כבר לא מגלגלים יותר שולחנות! יש עגלה!). אחרי שגם זה נגמר ירדנו למטה בשביל הדרכה איך להפוך את המקום העבודה ליותר כיפי (מסקנה: אי אפשר) ולישיבת צוות. במיוחד בשביל הישיבה הביאו עוד 2 מלצריות חדשות שקיבלו מנת הפחדה טובה לקראת מה שמצפה בסוף החודש הבא והבטחה לטיול גיבוש לפני המכה הגדולה של פסח.

ביום שני הנחמדות של הישיבה התחילה להשתלם. כחלק מהצעדים למנוע מכל המלצרים החדשים לברוח, אדיר המנהל כינס את העובדים במשמרת הבוקר (קבועים ואקסטרות) בסוף ארוחת הבוקר בשביל שנשב סביב שולחן ונאכל את מה שנשאר במזנון. זה לא נורא כמו שזה שנשמע. למרות כמות האנשים שלא ירדה (ותכף אני אסביר למה) נשאר מספיק אוכל בשביל 13 אנשים שעבדו קשה במשך 4-5 שעות. בסך הכל היה נחמד לשבת כולם סביב השולחן ולאכול אוכל שבעיקרון הרבה יותר טוב ממה שמגישים בארוחת הבוקר שלנו (המבחר גדול יותר) ודי עדיף על מה שנותנים בארוחת הצהריים. בשתיים ירדתי לסדנת היין שהזמינו אותי אליה. בפגישה הראשונה הרצו לנו בעיקר על אזורי גידול עיקריים וקצת על ההיסטוריה של היין, ושוב הבטיחו לארגן טיול בסוף הסדנה (ואלוהים יודע אם אני אשתתף בטיול הזה). בכל מקרה, המפגש השני אמור להיות בחודש הבא.

כשנגמרה הסדנה הלכתי להתלבש בשביל לחזור הביתה, אבל אז ניגש אליי אחד המלצרים שלנו ואמר לי שהמנהל של הרום סרוויס מחפש אותי. אז הלכתי. הוא אמר שאדיר הסכים שאני יעבוד ברום סרוויס בערב. כמובן שלי לא אמרו כלום בנושא וזה היה די מפתיע (היו לי תכנונים קטנים). עשיתי קצת חושבים והחלטתי להישאר בכל זאת. בינתיים במלון היו כבר בשלבי הקמה די מתקדמים של חתונה גרוזינית נוספת. בלובי בנו כאילו אולם גדול שמזכיר את הכנסיות הגדולות בחוץ לארץ (רק שבקצה עמדה חופה) ולמטה במרכז הכנסים כמעט ובנו מחדש את הכל, כשכל האולמות ואולם הכניסה שינו לגמרי את הפנים שלהם. חתונה גרוזינית משמעותה גם המון גרוזינים שורצים במלון. על הגרוזינים האלה, שכנראה שוחים בכסף, אפשר להגיד כמה דברים: הם שורצים בכל מקום, כל גרוזינית עם ראש קובייה בוחרת להדגיש את העובדה שיש לה גם עיגולים בגוף (בעזרת כמות לא מבוטלת של סיליקון שמספיקה לחוות מחשבים שלמה ובעזרת מחשופים שמראים כמעט הכל) ושהם מאוד, אבל מאוד רעבים. כאילו לא מספיק כמות האוכל המטורפת שהכינו להם במטבח, במשך כל הזמן שעד החופה (מ-3 עד תשע וחצי, אז הלכתי הביתה) רצתי למעלה לחדרים בלי לשבת לנוח בכלל (חוץ מהזמן שבו חיכיתי שהשפים יכינו את האוכל בשביל לקחת למעלה). ההתחלה הייתה שקטה כמעט ודי מאכזבת. בשלושת החדרים הראשונים שבהם ביקרתי לא זכיתי לטיפים המיוחלים שעליהם כל המלצרים במלון מדברים. אבל לאט לאט נפתחו הכיסים והכסף התחיל לזרום. זכיתי לראות איך הגרוזיניות מתכוננות לחתונה, בין אלה שמתאפרות, לאלה שפתחו לי עם חלוק רחצה עליהם. מצד שני, לכל אחת כזאת היה בריון גרוזיני צמוד, ככה שלא ממש היה מומלץ לעשות משהו בנושא. בסיומו של הערב ישבתי לי בחדר ההלבשה וספרתי את השלל היומי: 81 ₪, 7 דולר ו-1.5 יורו. חוץ מזה, לאורחים יש אופציה לרשום טיפים על החשבונית שבה הם צריכים לחתום עבור ההזמנה. מה שלא ידעתי, שהכסף הזה לא מגיע אליי לכיס בסופו של דבר, אלא הולך למחלקה (המלצרים של המחלקה כן מקבלים את הכסף הזה), ככה שה-21 דולרים שרשמו לי מימנו לרום סרוויס יופי של טיול.

אחרי החופש ביום שלישי, חזרתי אתמול ליום עבודה נוסף (היום אני בחופש). חשבנו לנו לתומנו שיש רק ארוחת בוקר וזהו, עד שהסתבר שבשלוש יש ארוחת צהרים ענקית של 1600 איש...

אז נכון, עיקר השליטה על העסק הזה היה של מחלקת האירועים אבל גם אנחנו היינו אמורים לתפוס חלק בבלגן הזה. בלי הרבה ברירות נשארנו עד הסוף. בסופו של דבר, זה היה משתלם, כי אדיר עם הניסיונות שלו למנוע ממלצרים לברוח, הזמין לכולם מילקשייק על חשבון הבית (למרות שכל המלצרים שנשארו היו עם וותק של מעל לחודשיים). לפחות סיום מתוק ליום קשה ומעייף.

אוי, כמה הייתי צריך את היום הזה. כמה הייתי צריך לנוח. לא כתבתי כל השבוע ובצדק. כל יום חזרתי הביתה מותש ועייף, ובלי יכולת להתרכז אפילו בקצת בשביל להתחיל לשפוך את אירועי היום. אני ינסה עכשיו לשפוך את אירועי השבוע האחרון, ואם אני אשכח משהו, אז מצטער. הזיכרון קצת היטשטש בשבוע הזה.

ימים שני ושלישי הוקדשו לכנס אחד גדול עם 600-700 איש. מסביב היינו צריכים כמובן לדאוג לכל הסידורים וההכנות ליום למחרת. הימים האלו עברו בשקט וברגיעה, למרות המספרים הגבוהים, אבל למרות הכל סיימנו לעבוד בשש בערב כל יום. ביום רביעי היה עוד כנס, קטן יותר. ביום רביעי כבר הרגשתי את העייפות הזאת, המעיקה, הכנס הקטן הזה היה כל כך משעמם ורגוע שכמעט נרדמתי בזמן פינוי הצלחות מהשולחנות. אכן, תמונות קשות. התעוררתי לקראת הסוף, כשהיינו צריכים לפנות את כל הלובי למרתף.

כבר ביום שלישי התחילה הנהירה למלון. נכון שלכבוד אויבי ישראל הירוקים קישטו את כל הטיילת, אבל במלון בחרה להתנחל עוד קבוצה לא קטנה של מקסיקנים, שבאו בקבוצה של קרן היסוד. המקסיקנים האלה בחרו להתנחל הרבה זמן בארוחת הבוקר ולבכות שהם רק נחתו מהטיסה והיו חייבים לאכול. רק שזה היה ב-11 בבוקר, חצי שעה אחרי שאנחנו סוגרים את ארוחת הבוקר ושעה וחצי לפני שארוחת הצהריים של הכנס אמורה להתחיל. לא נחמד להעיף אנשים מהמסעדה וגם לקחת להם את הצלחת מהשולחן (גם אם הם לא סיימו לאכול!) אבל היינו חייבים לעשות את זה. מיום רביעי המלון התחיל להתרגש לקראת הנחיתה של הנבחרת האירית במלון. בשני עיתוני הספורט פורסמו תמונות של השף של המלון ביחד עם מנהל מזון ומשקאות (אם ראיתם, זה הגמד הקטן והקירח), של קב"ט המלון והסגן הגודזילה שלו. האוהדים האירים שיש להם הרבה כסף ורצו להיות קרוב לנבחרת שלהם התנחלו במלון וגרמו לאנגלית שלי להיות שימושית, אחרי לא מעט ניסיונות להבין את הצרפתים, מקסיקנים והאיטלקים שלא ממש רוצים לדבר אנגלית. אומנם מסובך להבין את האירים האלו בגלל המבטא הנוראי שלהם, אבל זה עדיף על לדבר בשפת סימנים עם איזו צרפתייה שמנסה להסביר עם הידיים איזה "אקספרסו" היא רוצה (יש בתחנה מרכזית הרבה אקספרסואים לחיפה, ירושלים, אילת...). אחת האורחות החליטה שאחת המלצריות מצוינת דווקא באיטלקית, למרות שהיא עברית לא יודעת הכי טוב, ופחות מזה אנגלית...

ביום חמישי זה כבר נהיה מתקפה. הנהלת ההתאחדות האירית אכלה אצלנו ארוחת בוקר (לנבחרות שלהם נתנו את מסעדת הגורמה ואחד מאולמות האירועים למטה) ויחד איתם עוד עשרות אירים. האירים האלו שותים בעיקר תה, והגענו למצב שכבר לא היינו יכולים להגיש להם תה, כי כל קנקני התה נמצאים על השולחנות וצריך לאלתר להם. ובמהירות. מדי פעם הגנבנו מבט לנסות לראות מתי הנבחרת שלהם מגיעה לאכול ארוחת בוקר וצהריים, בשביל לחזות בפלא. ממש הגניבו אותם פנימה כדי שאף אחד לא יפריע להם לאכול על רקע הים (והמסגד שתקוע בלב תל אביב). בשלב מסוים לא יכולנו להתאפק ונכנסנו פנימה "במקרה" כדי לשזוף את העיניים ברוי קין והחברים שלו. סוסים האירים האלו. נורבגים, רק הרבה יותר מחוספסים. כאלה שלא הייתי רוצה להעליב אותם...

אתמול כבר המצב הגיע להיסטריה. אם ביום חמישי הייתה לנו הפוגה קלה במהלך ארוחת הבוקר, בשישי היה מלא כל הזמן. בגלל ארוחת ערב שישי, היה צריך לפצל את הקבועים לבוקר וערב, וככה היינו צריכים לקבל מלצרים אקסטרות בכמויות. כמעט לכל האקסטרות זו הייתה הפעם הראשונה, מספיק בשביל לחטוף את השוק של החיים מארוחת בוקר מטורפת בכמויות של האנשים, אחר כך להפוך את הכל לארוחת צהריים ולהתכונן למסיבת יום הולדת. פעם ראשונה מזה חודש וחצי-חודשיים שיש אירוע בשישי בצהריים וזה היה חייב ליפול דווקא על אתמול. לא ממש יצא לי להיות נוכח בארוחת הצהריים הזאת כי שלחו אותי עם מלצר חדש להביא שולחנות מלמטה להקים תוספת לארוחת הערב ואחר כך להכין ציוד לבוקר ולעזור לערוך לארוחת הערב הענקית שתוכננה (250 איש!). בגלל כל הבלגן הזה, סיימתי לעבוד רק בשש וחצי כשאני מאוד עייף אבל מרוצה שהצלחתי לסיים את הרצף המטורף הזה שלם.

והיום אני בחופש. לא ממש אכפת לי שהם היו צריכים להסתדר עם 500 אורחים בשבת בבוקר. לי היה חשוב לקום היום מהמיטה ב-9, לשבת ליד המחשב שלי ולראות כמה דברים שהורדתי לעצמי בטל-פרד, ואחר כך לנסוע עם אימא שלי ואח שלי הקטן לנחל אלכסנדר ולהסתובב באחד מהפארקים היפים בארץ, בשבת מקסימה שהייתה בחוץ, לאכול בחוץ אוכל טוב ולחזור הביתה בשביל לכתוב פוסט ולהתיישב כמו כל המדינה (חוץ מ-40 אלף בני מזל) לראות את המשחק מול אירלנד. אז בהצלחה לכולנו ושיהיה  לכם שבוע טוב.