ימים לא פשוטים עוברים בעבודה. זה התחיל לפני שבועיים כששתי בנות החליטו לקום וללכת. הדבר הזה ריחף באוויר לא מעט זמן והיה ידוע שהן לא ממש מסתדרות עם המנהל. לאחת יש עבודה נוספת (מוכרת בגלידרייה) והשנייה מצאה לעצמה עבודה אחרת, וככה השתיים שהגיעו ביחד, עזבו ביחד. שתיהן שרדו כמעט חודשיים לפני שברחו להן, וגרמו לקצת לחץ בעבודה בשבוע שעבר (יום חופש בודד בשבילי).

ביום שישי בבוקר נחתה מכה נוספת. שתי מלצריות ותיקות (עובדות מאוגוסט) הלכו הביתה. וככה הסיפור הולך: אצלנו אחת המלצריות מתפקדת בתור מארחת שמכניסה את האורחים למסעדה ומושיבה אותם במקומות הפנויים. בדרך כלל בימי שישי צריכה המארחת לשבת ולחכות לטלפונים שיזמינו מקומות לערב. אחרי שהיא כעסה על זה שהיא צריכה לשבת במשך כמה שעות טובות ולחכות שהטלפון יצלצל, הביאו לה טלפון אלחוטי כדי שהיא תוכל לעשות עוד דברים ולעזור לאחרים במשימות. רק שביום שישי האחרון החליטו שהיא תעבור לשבת מול הקבלה ושם תרשום הזמנות לערב. היא, שהייתה מעוצבנת מאירוע שקרה בארוחת הבוקר (ואין לי מושג מה הלך שם, פשוט עבדתי בערב) סירבה ומנהל מזון ומשקאות של המלון החליט לשלוח אותה הביתה. המלצרית השנייה החליטה במחאה להתפטר גם כן. גם ככה שתיהן תכננו לעזוב בסוף החודש (הראשונה מתגייסת בחודש הבא, השנייה סיימה את המועדפת וטסה לחו"ל), אבל זה בא בבום ואפילו לא היה לי זמן להגיד שלום.

ככה הצטמצם לו הצוות הקבוע בשליש. עכשיו מחכים שיגיעו המלצרים החדשים שכבר המון זמן מבטיחים לנו. מחר הם אמורים להתחיל (3 מלצריות ומלצר אחד) ואני לכבוד זה, בחופש. גם ככה הפעילות לאחרונה הצטמצמה ואין הרבה כנסים שגורמים כאב ראש. להוציא את 2 הכנסים של שבוע שעבר (1200 בשלישי, 300 בחמישי), אין הרבה על הראש השבוע (3 ארוחות צהריים של 50 איש גג). וככה כל העבודה מצטמצמת לארוחות בוקר בלבד ולעבודה רגועה אחר כך. ההתפטרות של שתי הוותיקות ממקמת אותי עכשיו כעובד הוותיק מבין עובדי הקבלן במחלקה (יש גם עובדי מלון), אבל למרות הפז"מ הזה שצברתי, אני לא ממש מרגיש את זה. להיפך. אני מרגיש שפחות סומכים עליי בזמן האחרון. אולי זה בגלל שנפל לי אז המגש, אבל אני פחות ופחות עושה את הדברים שאני מעדיף לעשות. מצד שני, העובדה שנותנים לי יותר לשרת אנשים ופחות להתעסק במסביב (כמו גלגול שולחנות ולדאוג למזנונים) יכולה להגיד משהו אחר. חוץ מזה, קיבלתי הזמנה לסדנת יין. מתוכננים לי 3 מפגשים שבהם אני אמור ללמוד על סוגי יינות, ללמוד (שוב) איך לבצע את טקס היין (שלא תדעו מה זה) ולטעום. בסוף גם אמור להיות טיול ליקבי רמת הגולן. אני מקווה שהוא ייצא לפועל לפני שאני אגיד שלום למלון.

היום אחרי שסיימתי את המשמרת החלטתי לנסוע לחדר כושר. בדרך כלל אני הולך לחדר כושר רק בימים שאני בחופש, אבל העודף בעבודה והצינון שתקף אותי גרמו לי ללכת גם היום. בגלל שמחר אני בחופש וזה זמן מצוין לחדר כושר, העדפתי להיכנס לבריכה למטה לשעה של שחיה. כבר שכחתי מתי הייתה הפעם האחרונה שנכנסתי לשלולית הכלור אבל מסתבר שכמו שיודעים לרכב על אופניים, ככה גם יכולות השחייה שלי, עם כל התנועות המגונות שאני עושה מתחת לפני המים. אחרי כל הלחץ שבעבודה, שעה כזאת הייתה כמעט כמו חלום. התנתקות כמעט לגמרי מכל הרעשים מסביב, רק אני והניסיונות שלי לא לטבוע במים הרדודים. אחרי כמעט שעה ו-40 בריכות הלכתי למקלחת וחזרתי הביתה עייף ושמח.

אתמול הגעתי ל-100. מאה ימי עבודה בדיוק. בהתחלה כשהסתכלתי על המספרים הרצים של ימי העבודה זה נראה לי מעט, במיוחד בהשוואה למספר הגדול של 140 הימים הדרושים. עכשיו, המספר הזה תלת ספרתי והסוף כבר נראה באופק. אומנם יש עוד חודשיים לפחות עד שהמטרה תושג, אבל זה נראה קרוב.

במיוחד לכבוד המשמרת ה-100, הקדימו לי את תחילת המשמרת לשש וחצי. האוטובוס הנחמד דאג להיות בתחנה 5 דקות מוקדם מהמצופה וגם לנסוע מהר (קשור לעובדה שהיה הפעם נהג ולא נהגת?) וככה כבר ב-6 העברתי כרטיס, חצי שעה לפני השעה שבה הייתי צריך להתחיל. כבר כשהתחילה המשמרת התברר שהולך להיות שמח. האחראי משמרת החדש, רון, גילה שאת היום הוא צריך להעביר פעם ראשונה לבד בלי אף אחד מעליו, אחרי שאדיר המנהל בחר להיות חולה. את ארוחת הבוקר הוא היה אמור להעביר בלי בעיה, אבל ציפה לו גם כנס של 300 איש בצהריים, שלכבודו היה צריך להקים מזנון ושולחנות בלובי. לשם שינוי, אני נשארתי במסעדה בזמן ארוחת הבוקר ועבודת ההקמה הוטלה על הבנים האחרים (מה שאמר הרבה יותר הרמת מגשים בשבילי). כשהתחילה ארוחת הצהריים ראו על רון את העובדה שהוא טירון בנושא. הוא חילק את הצוות בצורה מוזרה ורק אחרי שהתערבנו לו בבחירות, נוצרה חלוקה סבירה. הארוחה עצמה זרמה מהר וכבר בארבע הכל חזר לקדמותו ואנחנו הלכנו הביתה.

לא בדיוק הביתה. אתמול היה העשירי בחודש, יום המשכורת. הלכתי אני ואריק, שגם עובד איתי ביחד, למשרדים של חברת כוח האדם בשביל המשכורת. אריק, שידוע בתור המפרנס העיקרי של החברה בגלל שהוא עובד המון (27 ימי עבודה בחודש האחרון, רק בגלל שהוא היה חולה. אני, לעומתו, עבדתי 22) התלהב מהמשכורת שלו שכמעט נגעה ב-4000 (הוא כבר הרוויח יותר). אני הסתפקתי בקצת יותר מ-3100. כשהגעתי הביתה אחרי שהפקדתי את הצ'ק בחשבון, גיליתי ששוב יש הבדל בין החישובים שלי לתוצאה הסופית. שוב, הסכום הגבוה יותר הוא הסכום בפועל, הפעם ב-20 שקלים יותר (ושעתיים עבודה נוספות). כל זה אחרי שאני שומע כל הזמן מסביב טענות על טעויות הפוכות.

וחוצמזה, היום הגיע מכתב מאוניברסיטת תל אביב שהודיע על קבלה לאפשרות השלישית (הפעם החוג למתמטיקה) ודרישה לתשלום עד סוף החודש. לפחות הם יותר הגיוניים במועד האחרון לתשלום, אם כי כנראה הפעם אני אשלח להם מכתב ויתור על האופציה הזו, בתקווה שתהיה החלטה טובה יותר.

שבת שלום.

מזמן לא היה לי יום נאחס כמו היום. כמו כל חורף הגיע השבוע השעה שבה אני אמור לחטוף את ההצטננות הקלה. זה מתחיל בנזלת פשוטה שמתרכזת באזור האף. בגלל מנהג מאוד מגונה שלי (יש לי איזו סלידה לטישו) הנזלת יורדת לגרון ומתנחלת שם (סליחה על התיאורים הנחמדים). הגרון נסתם ואז מתחילים השיעולים. לא, לא מדובר באותם שיעולים שהיו לי בקיץ וכמעט גרמו לי לאבד את השפיות שלי, אלא בשיעולים מלאי ליחה שצריכה לצאת החוצה. ככה זה קורה בערך פעם-פעמיים בחורף, שבוע (עם עזרה של סטרפסילס) וזה עובר.

אז עכשיו, בשיא החום זה בחר להופיע. אז אתמול ביום החופשי שלי האף דלף בשפע (גמרתי חצי חבילת טישו) אבל היום הייתי צריך ללכת לעבודה, וגם להתחיל ב-6:30. זה אומר לקום מוקדם יותר, לצאת לאוטובוס קודם (קריר בחמש וחצי) ולהיטלטל כל הדרך למלון כשאני מנקר. כבר שהכל התחיל הרגשתי שזה לא היום שלי. אחרי הפעם הראשונה שקינחתי את האף, נסתמו לי האוזניים. זה הוציא אותי לגמרי משליטה וגרם לי לאבד איזון, במיוחד כשאני מנסה את כל השיטות סבתא הידועות לפתוח אוזניים סתומות (לבלוע רוק, לשתות וכו'). כשחזרתי מההפסקה המעט מאוחרת (8:45) הרגשתי טוב יותר אבל זה כנראה היה מטעה.

בשלב מסוים ניגשתי להרים מגש עמוס כלים בשביל להכניס אותו למדיח. הוא לא היה עמוס במיוחד ולא כבד במיוחד. כבר סחבתי כבדים ממנו, גם היום. בשלב מסוים בדרך שתי כוסות בחרו לטלטל יותר מדי ואני ניסיתי לייצב אותן (כל זה על הכתף שלי). הניסיון הזה גרם לכל המגש לאבד מהיציבות שלו ולעשות את הדרך המאוד מהירה לעבר השטיח. אם הרגשתי רע עד עכשיו בגלל הצינון, עכשיו נוספה לי בושה קלה.

אבל זה לא עזב אותי. אחרי שעה בערך, כשחשבתי שזה מאחוריי, ניגשתי לפנות עוד מגש (פיניתי עוד כמה בזמן הזה). גם על המגש הזה היו בין השאר שתי כוסות מחרסינה אחת בתוך השנייה ובתוך העליונה הייתה כוס זכוכית מלאה במיץ תפוזים. בשלב מסוים בדרך כל המגדל הקטן הזה בחר לקרוס ולפני שהספקתי לעשות משהו הכוס עם המיץ נשפכה. בדרך כלל כוס כזאת נשפכת רק על המגש (או עליי), אבל היום היא בחרה להישפך דווקא על אורחת. את האורחת היא פספסה, אבל המיץ נשפך על השולחן ועד מעיל שלה שהיה על הכיסא ליד.

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי באותו רגע. תירצתי הכל בהרגשה הרעה שלי והצטערתי. לפחות המוניטין שלי ב-4 החודשים האחרונים עמד לצידי וככה נחסכה ממני חוויה לא נעימה נוספת היום. אחרי שארוחת הבוקר נגמרה והתברר שיש גם צהריים אבל לא צריך את כולם ביקשתי להשתחרר הביתה. גם כי הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך בגלל הצינון וגם בגלל ההרגשה הרעה משתי ההתרסקויות האלה. ביקשתי גם שיוותרו לי על המשמרת מחר (חמישי) שגם ככה הייתה הקפצה מיום חופש, כדי להבריא בשקט. הסכימו.

ואיך אני מרגיש עכשיו? משתפר. האף פחות או יותר פתוח, לא משתעל הרבה (אם כי עוד לא הלכתי לישון, אז זה מתגבר) והאוזניים פתוחות בדרך כלל. עדיין כואב כשאני משתעל אבל אני אופטימי. אני פחות אופטימי לקראת השבוע הבא. דווקא בשבוע הבא צפוי לחץ קטן גם בצהריים, ודווקא השבוע בחרו 2 מלצריות להודיע שהן מתפטרות בגלל שהן לא סובלות את המנהל ובגלל שהן מצאו משהו יותר טוב. קצת יותר מחודש הן עבדו וזהו. אני הצבתי לי מטרה להשיג את המענק ועברתי כבר יותר משני שליש, ככה שאני רואה את האור בקצה המנהרה. והוא נהיה גדול יותר מיום ליום.