המלון שבו אני עובד מוגדר כמלון עסקים. למרות כל הפאר והנוצץ שמסביב, הוא לא מתהדר בהרבה דברים מעבר, כמו אלה שאפשר למצוא במלונות באילת למשל. הבריכה בינונית בגודל שלה ומיועדת בעיקר לשכשוך, בחדרים יש בעיקר חיבורים לאינטרנט (בתשלום גבוה מאוד) והכל מותאם לאנשי עסקים. אומנם לילדים יש מועדון שפועל בקיץ, אבל צוות בידור אין, או כמו שהגדירו לי את זה פעם: מי שרוצה בידור בערב, יכול לשבת בבר ולהקשיב למוזיקה מסביב (3 דיסקים שחוזרים על עצמם בלופ 24 שעות ביממה). אז מי מגיע למלון? בעיקר אנשי עסקים מחוץ לארץ או יהודים עשירים שבאו לארץ הקודש לביקור. אגב, מאוד קל להבדיל ביניהם. יהודים יהיו דומים מאוד לישראלים בהתנהגות שלהם: 20 צלחות מלאות אוכל בשביל שני אנשים, קולניים וגסים ובעיקר לא משאירים טיפים.

אותם אנשי עסקים שמגיעים, נתקלים במנטאליות הישראלית ובכל מה שהמדינה הזאת מציעה. איתי הם בדרך כלל נפגשים בארוחות הבוקר. כולם יודעים איך נראות ארוחות בוקר במלונות ישראלים ואצלי זה לא ממש שונה. אומנם אין מבחר ושפע גדולים מאוד (כמו שנתקלתי בספטמבר האחרון בקלאב הוטל באילת) אבל אפשר להגיד שצריך להשתמש בכל האצבעות (כולל הרגליים) בשביל לספור את סוגי הסלטים והגבינות שנמצאות במזנון. זה בלי להזכיר את סוגי התה, הקפה והחביתות שמחכות להם. ככה יוצא לפעמים שמכל השפע הזה הם מתבלבלים ולא מצליחים למצוא את החמאה (נכון שעל האריזה כתוב בעברית, אבל מעליה יש שלט קטן עם המילה Butter) או להבין איזה נקטר יש במיכל (האמת שגם לי קשה לפעמים להבדיל בין המנגו והאפרסק). היום למשל, ניגש אליי מישהו, הצביע על החלווה ושאל בנימוס "Is this some kind of an ice cream?". הוא היה כל כך נחמד שהשתדלתי מאוד לא להתפוצץ מצחוק בפרצוף שלו ולהסביר לו מאוד יפה שזה בסך הכל שומשום מתוק (וכשחושבים על זה, זה נשמע נורא). הוא לא הראשון שלא מבין דברים כאלה ובטח לא האחרון. היו פעמים שמצאתי את עצמי בתור מדריך תיירים, כשביקשו ממני המלצות למקומות בתל אביב שכדאי להסתובב בהם, או למצוא את הדרך למצדה בלי להסתכן יותר מדי.

דבר טוב אחד אני יכול למצוא בכל העסק הזה, והוא שאני יכול לגלגל אנגלית בפה ולתרגל אותה. שנה הבאה צפוי לי קורס באנגלית באוניברסיטה (לא משנה באיזו) וככה אפשר לתרגל יותר טוב. בכל מקרה, בסופשבוע הקרוב יהיה אפשר לתרגל את זה ממש טוב, כשהפלישה האירית תביא למלון את נבחרת הכדורגל הירוקה, מה שאומר שהולך להיות מאוד מאוד שמח.

"2 ארוחות במלון, ואני מנסה להבין איך אתה עוד סובל את העבודה שלך?!"

הודעת SMS קצרה, שחור על גבי ירוק של צג פלאפון בסוף המשמרת. גם אני שאלתי את השאלה הזאת את עצמי ולקח לי כמה זמן לחשוב על תשובה מתאימה. אז איך באמת אני עדיין סובל את העבודה שלי?

אז זהו, שאני כבר לא ממש סובל את העבודה שלי. אם בהתחלה זה היה התלהבות קלה מהמשכורת שנראתה לי גבוהה יחסית (בהשוואה למשכורת צבאית כל דבר גבוה), אז גם זה דעך מהר. האנשים הטובים נעלמו ובמקומם יש כמה צנוניות חדשות שעוד לא ממש התחברתי אליהם. אם בהתחלה הכל היה חדש וחווייתי, אז עכשיו יש שיגרה מעיקה שחוזרת על עצמה יום אחרי יום אחרי יום. מספיק לי להסתכל על הגרף בדף הסטטיסטיקה שלי ולראות את הצניחה בכמות הפוסטים מאז נובמבר, כי אי אפשר לכתוב על אותו דבר כל הזמן. ובכל זאת אני ממשיך. למה?

התשובה נמצאת למעלה, בראש הפוסט. זה כבר כוח של המשכיות, של להשיג את המטרה שבשבילה התחלתי את כל העסק הזה. מספר המשמרות שרץ כבר פרץ את מחסום ה-100 והכמות שנשארה קרובה מאוד למספר הימים שרשומים לי בסוף כל חודש בתלוש. אם הגעתי ל-107 (נכון להיום), אז למה להפסיק עכשיו. למה להרים ידיים כשהמענק הלא קטן נמצא במרחק נגיעה? וחוץ מזה, התכנונים שלי לשנה הבאה מונעים ממני למצוא משהו עם שכר יותר גבוה. מי ייקח בן אדם שמתכנן לנסוע בקיץ (עדיין בגדר חלום, עוד לא רואה את זה קורם עור וגידים) ולהתחיל ללמוד אחרי החגים? אז נכון שאני לא נהנה כמו פעם, נכון שנמאס לי לקום בבוקר ולראות חושך בחוץ (אם כי בימים האחרונים השמש מאירה מוקדם יותר) ויש פחות סיפוק מכל העסק, אבל עדיין יש לי מה לעשות עם עצמי ביום יום ובמקום לשבת בבית ולתת למענק להיכנס בעצמו פנימה לבד, אני עובד בשבילו קשה, ככה שבמקום 7400, יהיו לי בסוף משהו כמו 30 אלף...

אותה אחת ששלחה לי את ההודעה למעלה בילתה את סוף השבוע האחרון שלה באילת. אי אפשר להשוות בין הטירוף של אילת לתל אביב. אילת היא עיר ישראלית טיפוסית, שכל עמך מתנחל בה בתקופות השונות של השנה. תל אביב שונה. אומנם בסופי שבוע אנחנו "זוכים" לפגוש את אותו עמך (בעיקר כאלה שהישראלי המכוער הוא מיס יוניברס לעומתם), אבל בשאר השבוע השפה המדוברת היא לא עברית. עם רוב האורחים אפשר להסתדר עם אנגלית בסיסית (ואז לשמוע אותם דופקים את אחת משתי המילים שהם הצליחו ללמוד בעברית) ויש כאלה שצריך לאלתר איתם. היום, למשל, סבלנו מכמות של ישראלים שבאו לשבתות חתן במלון והחליטו לעשות מה שהם רוצים. למשל להיכנס למסעדה בשביל ארוחת בוקר אחרי שעת הסגירה (במיוחד בשבת אנחנו סוגרים ב-11 במקום ב-10 וחצי) ולדרוש ארוחת בוקר, או פשוט להיכנס ולקחת כלים בשריים לאזורים חלביים, ממש מתחת לאף

של המשגיח התורן. או לתת לילדים שלך לרוץ ולהשתולל בלובי ואחר כך לא להבין איך סטנד שמפנה אורחים לאירועים השונים נופל על הילדה הקטנה שלך ופותח לה את הראש (היא הפילה אותו עליה). ככה זה ישראלים. לא שיש תיירים יותר טובים מהם. אנחנו מחכים לאירים בסוף השבוע הבא, לקראת המשחק ברמת גן.

בשורה התחתונה, אני לא מצטער שהתחלתי לעבוד איפה שאני נמצא עכשיו, ואני מתכוון לסיים את המועדפת. ימים יגידו אם כל זה היה שווה.

עוד יום עבר על כוחותינו. הוא התחיל ברגל שמאל, כשנדהמתי לראות את הסידור עבודה שלי לשבוע הבא, שכולל רק יום חופש אחד, בשבת הבאה. זה אומר שאני הולך לעבוד רצוף עד שבת הבאה בלי ממש לנוח, ולא רק זה. באמצע השבוע הבא צפויים 3 ימים של כנס עם 500 איש ליום. הרבה זמן לנוח לא יהיה.

זה נמשך עם הפדיחה היומית שלי. בקצה המסעדה העמידו שולחן שהוזמן מראש לקבוצה והיה שמור. ראיתי אורח שהתיישב ליד השולחן והתחיל לקרוא עיתון. פניתי לטימור (סגן המנהל) והוא אמר לי להקים אותו, אז הלכתי לאותו אדם ואמרתי לו שהשולחן שמור והוא צריך לקום. הוא כמובן הראה סימנים קלים של התנגדות (ובצדק, לא היה שום סימון על השולחן) אבל קם והלך לשולחן אחר. 5 דקות אחר כך הגיעה הקבוצה ונחשו מי הצטרף לקבוצה? נחמד...

שאר הבוקר היה שקט ורגוע. זכינו להעיף מבט במלצריות החדשות שלנו (לא משהו מיוחד), אירחנו את אביגדור ליברמן (מפחיד להסתובב לידו, שלא יוציא עוזי ויירה על מישהו) והסתלבטנו אחד על השני. ככה עד שנגמרה ארוחת הבוקר. קצת אחרי 11 וחצי אמרו לי ללכת לארוחת צהריים ואחר כך אני יכול ללכת הביתה. באמצע האוכל (שניצל מגעיל וצ'יפס קר) צלצל הטלפון בחדר האוכל של העובדים ונאמר לי לחזור למעלה.

אז עליתי. הוטלה עליי משימה. הייתי צריך ללכת למנהל של הרום סרוויס ולעזור לו לקצת זמן. הבעלים של המלון נפטר בתחילת השבוע והיינו אמורים להעביר ליושבים שבעה אוכל ושתייה. העמסנו את הארגזים למונית ונסענו. השבעה הייתה בוילה של אותו אדם ליד כיכר המדינה. המונית עצרה ליד הכניסה והוא הלך לקרוא לאנשים שבפנים. דלת המוסך נפתחה והתחלתי להעביר את האוכל פנימה. בפנים התגלתה מעלית פצפונת שלתוכה הוכנס האוכל. הגודל של המעלית לא איפשר לנו גם להיכנס פנימה ולכן טיפסנו קומה אחת למעלה במדרגות והזמנו את המעלית למעלה והעברנו את האוכל למטבח. אז היה לי זמן להעיף מבט בוילה היוקרתית, שמבחוץ נראתה כמו טירה קטנה, אבל מבפנים לא הייתה שונה מבתים אחרים (רק שפה יש מעלית). אה, והציורים והפסלים שמפוזרים בכל רחבי הבית ונותנים למקום אווירה יוקרתית. סיימנו הכל וחזרנו למלון ואני הלכתי הביתה מסוחרר קלות.

ביום שישי הבא אני אמור לסיים את החודש החמישי לעבודה, ורגע לפני שמתחיל החודש האחרון שדרוש למענק עשיתי חישוב כמה אני צריך לעבוד בשביל להשלים את המענק כבר בחודש הבא. אז את החודש הזה אני אמור לסיים עם 113 משמרות, וזה ישאיר לי עד ה-25 באפריל (היום בו נסגרת המשכורת) כמות לא קטנה של ימים. אם מסתכלים על זה אחרת, בחודש רגיל עד עכשיו עבדתי בין 22 ל-24 ימים, ככה שיישארו לי כמה ימים שיגלשו לחודש מאי. הבעיה היא, כמובן, פסח. כמו בצבא, אני מעדיף להעביר את החג (ובמיוחד את ערב החג) בבית עם המשפחה (או לפחות עם אחד החלקים שלה) ולא לעשות את זה מחוץ לבית. הבהירו לנו שהולכות להיות בעיות עם העסק הזה, אבל אני מקווה שהכל יסתדר בסוף. בכל מקרה, אני מקווה להגיע לליל הסדר עם מספר חד ספרתי של משמרות לתת למענק, ואז אם יעשו לי בעיות להשלים הכל במלון אחר ולסגור את הסיפור של המועדפת. באמת הגיע הזמן לזה. נמאס לי לקום כל כך מוקדם בבוקר...