כשהתחלתי לעבוד, פתחתי בסערה עם 5 ימי עבודה רצופים. ככה, ישר אל תוך המים הקרים של המלצרות. ביום החופשי שלי אחרי הסערה כבר אמרתי לעצמי שעל זה אני לא מוכן לחזור בשום פנים ואופן.

אז אמרתי. עברו שבועיים וסיימתי היום 5 ימי עבודה ברצף. כנראה כבר התרגלתי לעסק. אני פחות עייף, אני מסוגל ללכת ישר בלי להזיז את כפות הרגליים יותר מדי בגלל הכאבים וגם שאר השרירים בין הכתף למרפק ובין הברך לכף הרגל פחות כואבים. מצד שני, את הגב אני מרגיש.

והימים עוברים. המשמרות הארוכות טסות לי ויום שמתחיל בחושך (כשאני יוצא ב-6 עדיין אין אור) וגם נגמר בחושך (ב-5 השמש כבר מזמן בים) כבר לא מורגש אצלי. לאט לאט כבר צברתי לי איזה מעמד בקרב האנשים והמנהלים ובעקבות עזיבה של כמה אנשים ועיד אל פיטר (סוף הרמאדאן למוסלמים) שהעלים את כל העובדים הערבים, העלה לי את המניות במקום ונתן למנהלים לסמוך עליי קצת יותר בכל מיני עניינים. היום אדיר, מנהל חדר האוכל ניגש אליי בתחילת המשמרת ובישר לי שהחליטו לקלוט אותי בתור עובד המלון ובשבוע הבא אני כבר יקבל את המשמרות שלי ממנו, תוך הבטחה ש"את המועדפת שלך אתה תגמור מהר". השאלה מה יגמר מהר יותר, המועדפת או אני.

יום שישי האחרון שוב הייתה ברית אצלנו. בעצם זו לא הייתה ברית אלא פדיון הבן וסתם חגיגה אחריה. הבעיה הייתה שהאורחים לא ממש רצו ללכת הביתה וזה תקע את כל העריכה של חדר האוכל לקראת ארוחת ליל שישי. רק לקראת השעה 16:00 עזבו אחרוני האורחים את המקום והיה אפשר לעבוד כמו שצריך. הדבר הזה גרם לי להתעכב ביציאה שלי הביתה. רק ב-17:30 נזכרו לשחרר אותי. בגלל שהאוטובוס האחרון כבר מזמן נסע לקחה אותי מונית הביתה יחד עם נהג שרטן כל הדרך שהעובדים של המלון לא נותנים לו לעשות כסף כי הוא צריך לקחת אותם במקום להסתובב בתל אביב ולצוד קליינטים.

בכלל, גם בשבת עליתי על משהו מוזר מאוד. נהגי מוניות תמיד יבחרו בנתיב מסובך ולא ייקחו את הנתיב המהיר ביותר, אפילו כשהם לא מרוויחים על חשבון הלקוח. היה לי ויכוח קטן עם אותו נהג של יום שישי על איזה דרך הכי מהירה. אני אמרתי לו שיהיה לו יותר קל אם ייסע באיילון עד אליי הביתה ואז ייקח את העובדת השנייה לצד המזרחי של העיר. הוא אמר שעדיף לקחת אותה קודם בנסיעה דרך העיר (ולא בכביש שיש בו היום רק רמזור אחד ולמרות שזה אסור, כולם נוסעים שם 90 כשאין פקק) ואחר כך אליי. נהגי המוניות האלה נורא מתבאסים ממני. הם אוספים אנשים לחולון וכשאני אומר להם איפה אני גר הם מתעצבנים ואומרים שזה כבר ראשון ומה אתה נופל עלינו עם הנסיעה הארוכה הזאת.

השבוע הזה קיבלתי משמרות משונות עם תחילת עבודה בשעות הצהריים. ביום ראשון התחלתי ב-12, כשאחר כך התברר לי שאני אצטרך להישאר גם לקפה ועוגה שאמור להיות מוגש בשעה חמש. מסתבר שאותו קפה ועוגה היה מפגש ראש חודש של חבורת נשים, רובן מבוגרות, רובן דתיות או סתם שומרות מסורת וכולם עשירות. מבין כל אלה שעברו לי מול הפנים כשעמדתי ליד שולחן ומזגתי קפה ותה לכל מי שבאה לבקש, זיהיתי את יפה דרעי, אשת ה"הוא זכאי" בכבודה ובעצמה. אחר כך נאמר לי, שאחת מהנשים, זאת שנאמה, היא לא פחות מאשת שגריר ארה"ב. אותה חבורה התכנסה בשביל לשמוע הרצאה שאני לא ממש זוכר את הנושא ואני די משתדל לשכוח מה שהלך שם. לצערי הרב אולצתי לעמוד ולשמוע את כל ההרצאה הזאת שהראתה לי כמה הדמות ההיא מלפני 13 שנים של הבבא בובה לא הייתה ממש בדיחה. היא הראתה את החיים. המרצה, איש לא מבוגר (אבל לא צעיר) הרצה לנשים על כל מיני משמעויות של שמות בגימטריה וקשרים על גבי קשרים ספק מקריים ספק מומצאים בין מילים שונות. אחר כך הוא ניסה להיות פנימיסט כשהוא ניסה להסביר להם למה למרות שאומרים בתפילות הבוקר "ברוך שלא עשני אישה" הנשים הן המבורכות בדת היהודית (כן בטח) והיה נדמה שהוא לא הצליח לשכנע את הקהל שלו. בשלב מסוים נמאס להן מההרצאה אז הן עברו לחגוג יום הולדת לאחת מהן והתפזרו בשקט הביתה, אחרי שניג'סו למרצה עוד קצת.

אתמול היה אמור להיות יום מטורף. סידור העבודה הצביע על 1300 איש שאמורים לבוא ולסעוד ארוחת צהריים. תיקון: 1320. בשבילם לא סידרו שולחנות לשבת והם היו אמורים לאכול כמו קוקטייל על שולחנות מוגבהים בלובי. במסעדה עצמה הושארו השולחנות. אני קיבלתי אחריות על המזנון שבתוך המסעדה (היו לפחות שניים נוספים בלובי עצמו) וכשהתחיל הבלגן זרמו כל האנשים לכיוון שלי ורצתי כמו מטורף בשביל למלא את האוכל מחדש לאנשים. רק אחרי כמה זמן נזכרו להפנות אנשים כלפי מטה והלחץ המטורף ירד אבל לא לגמרי. לקח זמן עד שהכל התייצב על מקומו בשלום.

והיום? כמו שאמרתי, שגרה. 500-600 איש בכנס, שוב פעם אחראי על מזנון שעבד בצורה מופתית והרגשה טובה ללכת הביתה. חודש אחרי השחרור (זה היה בשבת ואפילו לא שמתי לב) החיים התייצבו מחדש ויש להם כיוון חדש. 18 ימים מאחוריי, עוד 122 למענק.

(נ.ב.: מחר, יום חופשי, יוקדש סוף סוף לפוסטים שלא קשורים לעבודה. הגיע הזמן שיהיו כאלה. לקראת סוף השבוע תפורסם תמונה ממקום העבודה ככה שיש למה לחכות. ולכל מי ששאל, הנה תזכורת לצעצוע)

קשה לי להגדיר את 3 ימי העבודה האחרונים. זה כנראה מתחיל להיות סטנדרט אצלם או שפשוט אני מתרגל לעסק. אתמול כשחזרתי הביתה לא הייתי כל כך עייף למרות היום הקשה וכמעט לא כאב לי כלום (חוץ מהצד ואני לא יודע למה).

אבל צריך להתחיל מההתחלה. השבוע במלון התנחל לו כנס של חברת אורקל לאורך כל השבוע (ראשון עד חמישי) ולצערי, אורחי הכנס (האתר שלו צפה 8000 איש) אכלו את ארוחת הצהריים שלהם בחדר האוכל (זה יותר מסעדה מאשר חדר אוכל) ולא במרכז הכנסים למטה. זה אמר משהו כמו 300-400 איש כל יום בצהריים. ביום שני זה היה עוד סביר. נתנו לי אחריות על אזור ספציפי קטן (3 שולחנות עם 25 אנשים) ומדי פעם לעזור לאחרים בסביבה. לא משימה יותר מדי קשה ואחריה היה צריך לפרק את השולחנות ולגלגל כמה החוצה. התרגלתי כבר. אחרי המשמרת לקחתי את עצמי סוף סוף לשחות ולמרות כאבים קלים בכתפיים וסימן חום שהתגלה על זרוע ימין, זה עבר בשלום ואפילו עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי.

ארוחת הצהריים של יום שלישי הייתה אולי יותר קטנה מהיום הקודם, אבל כל רבע שעה בערך שלחו אותי לעזור במקום אחר. קצת משגע אבל נסבל. שולחנות גולגלו, כסאות נערמו והכל היה רגיל לגמרי. בדרך הביתה קיבלתי טלפון מחברת כוח האדם שבישר לי שה"הדרכה" שמתוכננת ליום חמישי היא בעצם ראיון עבודה להיקלט במלון כעובד קבוע שלהם ולצורך זה אני צריך להביא מלבד תעודת זהות ותעודת שחרור גם רישום פלילי מהמשטרה. בשביל להשיג דבר כזה צריך קודם כל לגשת לדואר ולקנות בולי הכנסה בערך של 30 ₪ ואיתם לגשת לתחנת משטרה והם מוציאים את זה. קניתי את הבולים המוזרים האלה ובבית עשיתי בירורים מתי ואיפה אני יכול להוציא תדפיס כזה. מסתבר שבתחנת המשטרה בעיר אי אפשר להוציא, אלא רק בתחנה של בת ים. לקחתי את הפוקוס ושוטטתי ברחובות של עיר הגועל עד שמצאתי את התחנה. מי שלא מכיר, זו אותה תחנה שבה רואים את כל הפוליטיקאים המושחתים שבאים להיחקר במשטרה ביחידה לחקירות הונאה, שנמצאת בבניין. חיכיתי רבע שעה עד ששוטרת מבוגרת לקחה את הטופס שמילאתי בכניסה והתיישבה ליד מחשב עתיק במיוחד (מסך שחור-ירוק עם מחשב של שנות השמונים) בשביל להוציא תדפיס במדפסת סיכות (מדפסת סיכות? עוד לא התקדמו במשטרה למאה ה-21?) שבצעם לא אמר כלום. אין רישום כלשהו, אין תיקים ואין בטיח.

ביום רביעי היה ברור שהולך להיות קשה. הוטלה עליי משימה בבוקר לגלגל ולפתוח 10 שולחנות פלוס כסאות (10 לכל שולחן) ויחד עם אחת המלצריות לערוך את כולם פלוס עוד שישה על הבמה בשפיץ, בנקודה שפונה ממש לים. כל זה בשעתיים. עמדנו במשימה די בכבוד. אחרי ההפסקה הקצרה שנתנו לי (20 דקות בלחץ) קיבלתי את האזור שעליו אני אחראי וכאן כבר היה מדובר ב-10 שולחנות (כל אחד יכול להכיל כ-10 אנשים...). גם כאן היו לי עוזרים וגם במשימה הזאת עמדתי בכבוד. המשימה הבאה הייתה לקפל את השולחנות והכיסאות שהבאתי בבוקר (פלוס עוד שניים שהוספתי ממש אחר כך פלוס עוד שניים שהסתתרו להם במסעדה עצמה) ולהוריד אותם למטה. יחד איתי היו אמורים לבצע את המשימה שניים שזו המשמרת השנייה שלהם בסך הכל ועוד אחד מהאירועים למטה שכבר עבדתי איתו הרבה בשבוע שעבר. חילקתי את העבודה בינינו כך ששני החדשים יתחילו לגלגל את השולחנות לכיוון מעלית הבריכה (עם הרוחות המטורפות שם) ואני וההוא מאירועים (בילאל שמו) נוריד את הכיסאות למטה בדרך אחרת. אחרי שהם העמיסו את כל השולחנות התברר שהמעלית מסרבת להיסגר ולרדת עם הכיסאות. נותרנו חסרי אונים. בזמן שהאחרים מנסים למצוא פתרון, הגיעה סגנית המנהל של מזון ומשקאות, שלי, ולקחה אותי למשימת סידור שולחנות במקום אחר ואחר כך סחבה אותי איתה לקחת דברים מאחת החנויות של המלון ולסדר אותם ושלחה אותי לחפש את חנות הפרחים של המלון, אי שם למטה. בינתיים, סביב השולחנות והמעלית התקועה התפתחה דרמה לא קטנה. מסתבר שנפלה החלטה שהשולחנות חייבים להגיע למטה בכל מחיר ולכן צריך לקחת אותם מהמעלית של הבריכה למעליות אחרות ומהן לגלגל אותם למקום למטה. עבודה של כמה שעות טובות, גם אם כמה אנשים עושים אותה. מלצר בשם אלכס, שהגיע קצת אחרי וגם לו היה אמור להיות ראיון היום החליט שהוא מסרב לעשות את העבודה הכפולה הזאת. אחרי ויכוחים רבים הוא פשוט נזרק הביתה. השניים החדשים הבינו שהם יהיו חייבים לסיים את העבודה הזאת, תיקח כמה שתיקח. אני הבטחתי לבוא ולעזור להם ברגע ששלי תשחרר אותי מהמשימות שלה. זה לא לקח הרבה זמן ואז סיפרו לי שהמעלית החליטה לרדת למטה ושני הבחורים כבר ירדו בשביל להתחיל לגלגל. רצתי לכיוון מעליות אחרות למטה ואיך שהמעלית נפתחה השניים יוצאים ממנה נרגשים לגמרי. מסתבר שלמרות שהם לא ממש מתמצאים במבוכים של קומת המרתף, הם מצאו את מעלית הבריכה למטה וגילו שהיא ריקה. פיה טובה סחבה להם את השולחנות מהמעלית...

רגע לפני שהמשמרת נגמרה טימור סחב אותי בשביל לעזור לו לקחת 2 ואזות ענקיות ושולחן לסוויטה הנשיאותית ע"ש ביל קלינטון בקומה ה-25 של המלון. מדובר בסוויטה ענקית שיש בה טלוויזיה פלזמה 40 אינץ' לפחות, אבל מי צריך טלוויזיה, כשמהחלונות הענקיים בסוויטה יש נוף מדהים של הטיילת לכל אורכה ושל כל תל אביב. למי שממש רוצה, יש גם טלסקופ...

והיום היה הראיון. לא משהו שלא הכרתי. הראיונות הקודמים והניסיון הקטן בשבועיים האחרונים עזר לי בראיון הזה ואני מאמין שהצלחתי. בשבוע הבא אמורים להיות לי 3 ימי הדרכות בתשלום שאחריהם יחליטו סופית אם לקבל אותי בתור עובד קבוע או שאני ימשיך להיות זמני. חוץ מזה, מחר המשמרת ה-14, מה שאומר שהגעתי כבר ל-10% ממה שאני צריך. השאלה אם אני יכול לקבל עכשיו 738 ₪, 10% מהמענק...

(נ.ב: 9000 כניסות לא הולך ברגל...)

נראה שכבר אני מתחיל ממש להתרגל לאורך החיים החדש שלי. שבועיים של עבודה נגמרו והרגליים פחות כואבות אבל עדיין יש עייפות וככל שמתקדמים לכיוון השעה 2200 היא רק גוברת, עד קריסה מוחלטת לתוך שינה. השבוע שעבר היה ארוך ודי מתיש, אבל הוא היה רצוף אירועים מרתקים וגם כאלה שפחות. בגלל שלא כתבתי מיום שלישי בצהריים הנה סיכום מהיר של מה שהיה:

שלישי - משמרת ערב ראשונה. מה שבעייתי במשמרות ערב היא שלא תמיד יודעים מתי הן נגמרות. הן יכולות להסתיים אי שם בשעות המאוחרות, בכאלה שכבר אין אוטובוסים (מ-10 יש אוטובוס כל חצי שעה והאחרון יוצא בדיוק בחצות). המשמרת של יום שלישי התחילה כהרגלה עם קצת סחיבות עד לתפקיד המרכזי הראשון שלה: מגיש שתייה או בעברית: האחראי על הבר המאולתר לאורחי הקוקטייל שהוזמן. האורחים, להפתעתי, היו לא אחר מחבורה של הולנדים מנופחים, הספונסרים (או אולי המנהלים) של אייאקס אמסטרדם בכבודם ובעצמם. שעה מוזרה עברה עליי בחזרה מונוטונית על המשפט what would you like to drink? בתקווה לקבל תשובה באנגלית שאני יכול להבין, וגם כזאת שאני יכול להכין. לא פשוט למזוג בירות לכוסות (למה הם שותים רק הייניקן? מה רע בקרלסברג?), יין וגם מיץ עגבניות (מי שותה את האיכסה הזה? ועוד עם לימון???). טימור בא אליי ואמר לי לאחל להם הצלחה למחר. תגובה: "נראה לך?!". אחרי שהם הסתלקו לכיוון האצטדיון הלאומי התברר שב-11 הם אמורים לחזור, כנראה עם שאר הקבוצה, ועד אז צריך לפרק מה שבנינו קודם ולהכין מחדש לכולם. זה נגמר מהר מאוד ואז התברר שנשארו עוד 3 שעות להעביר עד שהם יגיעו. אחרי כמעט שעה של כלום התברר שהם יאחרו ונפלה החלטה לשחרר מישהו הביתה. כזה שהכי פחות מנוסה הלכתי הביתה. בכל מקרה למחרת היה יום ארוך.

רביעי - רוב היום עבר בניקיון של הבית. גם את צריך לעשות, במיוחד שזה נופל דווקא ביום של חופש. בצהרים התקשרו אליי וביקשו שאני אבוא למחרת, יום שלא הייתי מתוכנן לעבוד בו. בהתחלה חשבתי שבגלל היום שאמור להיות לא כדאי אבל בסוף השתכנעתי. לקראת שמונה בערב יצאתי לכיוון רכבת מרכז בשביל לאסוף את מקליין ומשם לאצטדיון הלאומי. כשנכנסנו פנימה התברר שהמקומות גבוהים למדי והטיפוס אליהם היה לא קל, אבל הנוף מלמעלה היה מרהיב (בצד המזרחי של האצטדיון לא רואים כל כך טוב). אומנם הייתי בלא מעט משחקים, כולל כמה בגביע אירופה, אבל הייתה התרגשות שונה במשחק הזה ורטט קל עבר בגב כשנוגן המנון ליגת האלופות והילדים נפנפו בסמל במרכז המגרש. והמשחק? ראיתי יותר טובים בחיים שלי, אבל תמיד יישאר מקום מיוחד בזיכרון לאירועים מיוחדים. אליפות, ניצחונות בדרבי וסתם רגעי אושר חולפים ומהשבוע גם ניצחון ראשון בליגה הטובה בעולם והרבה גאווה. עכשיו סופרים את הדקות עד למשחק הבא בארץ.

חמישי - כבר בתחילת היום הבנתי שלעבוד תחת עייפות זה לא הרעיון הכי טוב. ישנתי בערך 4 שעות ובאופן מפתיע הצלחתי להגיע ב-7 (אחרי שאמרו לי מהחברה שאני אוכל להגיע ב-8, אבל להשתדל להגיע כמה שיותר מוקדם). העייפות ניכרה בכל דבר שעשיתי, בין אם זה לפנות שולחנות, לגלגל שולחנות למחסן, לערום כסאות וגם אותם לקחת. סיימתי ב-5 הרבה יותר עייף ממה שהתחלתי עם רגליים כואבות במיוחד ואכזבה מהעובדה ששוב לא הצלחתי לקחת את עצמי לחדר כושר או לבריכה. הם יודעים להתיש אותי מתי שאני הכי לא צריך...

שישי - הלילה עשה את שלו וקמתי כמעט כמו חדש. ארוחת הבוקר עברה בשקט יחסי אבל אחר כך היינו צריכים להתכונן לברית שנערכה במקום. מהדיבורים שרצו הבנתי שהברית היא של מישהי שעובדת ב"את" (לא שלה עצמה , של הבן שלה...) והמוזמנים נראו כמו חבורה פלצנית להחריד מהברנז'ה התל אביבית. בין השאר זכיתי לראות בין האורחים את אמיר קמינר (מבקר סרטים, נראה מכוער יותר במציאות), גל אוחובסקי (כותב דברים בכל חור, נראה יותר נשנש במציאות) ועדי אשכנזי (נראית גם במציאות כמו גוש צמר שעיר ונמוך עם חיוך מרוח תמידית על הפרצוף), שאיתה אפילו זכיתי לנהל שיחה קצרה ("איפה השתייה פה?" "על השולחנות"...). בין שאר הדברים שעשיתי היה שוב לדאוג למזנון והייתי צריך להחליף את מנת הפרגיות שהוגשה. את המנות החמות הם מגישים על מגשים שמתחתם נמצאים מים רותחים שדואגים לשמור על המזון חם. מה לעשות וכשנגמר המגש צריך להוציא אותו ולהכניס חדש. הבעיה הייתה כשהוצאתי את המגש הריק כל האדים מלמטה עלו לכיוון המשקפיים שלי ולא נתנו לי לראות כלום. ואז כשניסיתי להכניס את המגש החדש פנימה הוא החליק לתוך המים תוך כדי שהוא משפריץ לי את המים הרותחים לכל עבר, ובמיוחד על כף היד שלי. את השעתיים שנשארו למשמרת העברתי בלשטוף את המקום כל פעם שהוא גילה סימני כאב קלים. בדרך החוצה מרחתי לי קצת אלו-ורה אצל השומר בכניסה. בערב זה קצת פחות כאב, עד שהתמוטטתי לגמרי מול אדיר מילר.

שבת - את היום אפשר לכנות כיום נאחס וזה התחיל כבר בבוקר. המונית שבאה לאסוף אמורה להגיע 45 דקות לפני תחילת המשמרת או לפחות קצת יותר מאוחר. הייתי אמור להתחיל ב-8 וב-7:10 כבר הייתי למטה, מחכה. ומחכה. ומחכה. ומחכה. בחמישה ל-8 נגמר לי לחכות ועליתי הביתה. פתחתי דפי זהב והוצאתי את המספר של המלון בשביל להתקשר ולשאול מה לכל הרוחות קורה. הבטיחו לי שבודקים ואני יחכה. בזמן שחיכיתי שמעתי צפצופים מלמטה וראיתי מונית של המלון מחכה לי. השעה, דרך אגב, הייתה 8:20. כשהגעתי התנצלו, אמרו שזו טעות, שמישהו שכח להזמין מונית בשבילי ושבגלל שחדר האוכל של העובדים כבר סגור יתנו לי לאכול מהמזנון עוד מעט. השעה הייתה 9 והעוד מעט הגיע רק ב-11. עד אז הסתובבתי עם התחושה המגעילה הזו ששכחו אותי ושאני רעב (לא לגמרי, אכלתי מעדן חלב לפני שיצאתי ב-7) וכל המחשבות האלה רק החזירו את העייפות לתמונה (ישנתי טוב בלילה). בסביבות 12, כשניסיתי לפנות מגש עמוס צלחות וכוסות, אחת הכוסות החליטה להישפך וכל הקפה שהיה בתוכה נשפך עליי והחולצה הלבנה שאני מקבל מהמלון הפכה ברובה לחומה. מגעיל ודביק ירדתי למטה בשביל להחליף אותה וגם קצת לשטוף את עצמי. נאחס כבר אמרתי? אחרי ארוחת הצהריים (של העובדים) התפנינו לארוחת הצהריים של האורחים ואלה לא היו הרבה (בעיקר עשירים שיכולים להרשות להם את זה). הדבר ששיפר לי את ההרגשה יותר מהכל היה כשלירון, שהייתה המנהלת בפועל, שלחה אותי עם ילד קטן (בן 3-4) למלא את הבקבוק שלו בתירוש. ילד קטן כזה חמוד עם מבט תמוה בעיניים וניצוץ קטן של אושר כשקיבל את המיץ ענבים. יש רגעים ששווים קפה שנשפך.

ועכשיו מתחיל שבוע חדש. קודם כל צריך להעביר את מחר. אומנם בבית אבל מלא סידורים מחוץ לו. שבוע טוב.