אוגי

אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 42, תל אביב.

טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±

מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

ארכיון:

חיפוש טקסט בקטעים:

1/2018

קטעים בקטגוריה:

28 4/2005		10 מכות
		תגיות: רבוטה

1. תפוסה מלאה – המלון בימים אלה עמוס לעייפה. זה התחיל עם סוף השבוע הזה שאי אפשר היה לנשום בו מרוב אנשים במלון וממשיך אל תוך חול המועד, אם כי במספרים טיפה יותר קטנים. למה זה גורם? אחרי שהתרגלנו כל החורף לארוחות קטנות, חצי אינטימיות, פתאום נוחתת מסה של אנשים בבוקר או בערב בלי כל אזהרה, כמו כל הכנסים של הצהריים שיש לפעמים, רק שהכל בא בבוקר בבום.

2. האנשים – רוב אורחי המלון הם תיירים יהודים אמריקאים (יש כאלה שאומרים אנגלים, לא הצלחתי לברר) ככה שהכל נראה מרובע. אבל אל תחשבו שהעובדה שהם אמריקאים עוזרת. בפסח הזה קיבלתי הוכחה שאין דבר כזה ישראלי מכוער. הכל רשום בגנים היהודיים שלנו שגורמים להכל. זה מתחיל באלה שחושבים שמגיע להם הכל, או אלה שמתנחלים ולא ממש רוצים לעזוב (מסעדה נסגרת ב-10 בלילה, למה יש בה אנשים בחצות?) או אלה שדורשים ודורשים עוד ועוד גם אם אין או שנזכרים להגיע חצי שעה אחרי שהתחלתי להוריד את ארוחת הערב מהמזנון ולשים כלים חלביים לבוקר.

3. שעות שלא נגמרות – מצד אחד, על מה אני בוכה בדיוק? זה עוד כסף. מצד שני, זה לא מספיק. בשורה התחתונה, המשמרות לא נראות כאילו הן שונות מימים רגילים, אבל האינטנסיביות הזאת של ארוחות הבוקר הגדולות (3 אנשים במזנון לא הצליחו למנוע ממנו להתרוקן כליל בראשון בבוקר), ההפיכה לצהריים בשבת וראשון, ההפיכה לארוחות הערב כשבאמצע יש עוד קפה ועוגה שלנו בלובי (ועל זה אני ירחיב) ואחרי הכל לבנות הכל מחדש למחרת בבוקר. כבר אמרתי שאין לי חופש בכלל השבוע?

4. קפה ועוגה – משום מה החליטו לארגן לאחת הקבוצות קפה ועוגה אחר הצהריים בלובי ולתת לנו להיות אחראים על זה. מציבים שתי בנות שמחלקות לאנשים קפה ועוגה והם צריכים לתת תלוש (ואוצ'ר) בשביל זה. משאירים להם שולחנות בלובי עם חלביות וסוכר ונותנים להם לשבת. רק שישראלים בפרט ויהודים בכלל שרואים שמחלקים משהו בחינם מיד קופצים על העגלה ובאים לקחת. ואוצ'ר? שכחתי בחדר. להוא יש בשבילי. מה זה בכלל? ועוד שפע של תירוצים. העיקר ליהנות מקפה ועוגה בחינם. ולא ממש אכפת לאנשים שצריך את השולחנות בשביל ארוחת הערב. הם יתנחלו שם כמה שהם רוצים, יפתחו שולחנות ויתחילו לשחק שם מונופול. מה רע?

5. לחץ – ככה זה שיש המון אחראים. נכנסים ללחץ. לא אני. האחראים. ואז גם אני. צאו לי מהוורידים! הלחץ הזה גורם לאחראים לשכוח דברים בסיסיים. יום אחרי יום שמעתי את השאלה/פקודה "למה אתה לא שם קרש ללחם???"

6. האוכל – מאז יום רביעי שעבר, כשהמלון עבר הכשרה לפסח, האוכל עבר להיות כשר לפסח וזה אומר הרבה מצות. בגלל שהמלון מפוצץ באורחים, כמויות האוכל שהוכנו עצומה ונגמרת מהר מאוד. מה שלא נאכל, עושה את דרכו כרגיל למטה, לחדר אוכל עובדים. לא מספיק כל יום אני צריך לראות את האוכל שאני רץ בשבילו בארוחות, אני צריך לפגוש אותו אחר כך בצלחת (אחרי שמספיק זמן עבר מאז שהכינו אותו). והכשרות לפסח כמובן מוסיפה לטעם.

7. אקסטרות – העומס הצפוי הביא להזמנה של אין סוף מלצרי אקסטרות, כאלה שלא נמנים עם מלצרי המחלקה. את המלצרים אפשר לחלק לשניים: אלה שעובדים אצלנו בפעם הראשונה ואלה ששייכים למחלקת אירועים. את אלה שבאים בפעם הראשונה צריך ללמד הכל מאפס (ואז לא רואים אותם יותר). למזלי אני כל הזמן במזנון, ככה שאני לא נתקל בהם יותר מדי. המלצרים של מחלקת האירועים נשלחים לעבוד אצלנו בחג (מן הסתם אין שום אירועים במלון בחג) וגם להם צריך להסביר הכל מאפס. הם רגילים לעבוד כמו שעובדים אצלם ואי אפשר להזיז אותם מהקיבעון הזה. מפנים עם מגשים קטנים במקום גדולים, מתעלמים מהקופסה השחורה לזבל ומתווכחים על כל שטות. מזל שזה רק השבוע.

8. משמרות ערב – מיום שני אני עובד משמרות ערב. זאת הסיבה שאף אחד לא מוצא אותי מחובר. מתחיל בארבע ומסיים בחצות (שני משכנו עד אחת). כל ההפיכה הזאת מהבוקר לערב שיבשה אצלי את מהלך החיים הרגיל. התרגלתי לקום לעבודה מוקדם, להתחיל בשבע עם ארוחת בוקר (עכשיו פסח, אי אפשר להגיד טובה), לעבוד עד ארבע, לפעמים יותר ולבלות את הערב בבית, בחדר כושר או כל דבר של ערב. עכשיו אני מתעורר לי בתשע-עשר, לא מספיק לעשות כלום כי בשתיים וחצי אני צריך לצאת מהבית אחרי ארוחת צהריים לעבודה, לחזור כשכבר לילה ואז ללכת לישון. יש בזה כמובן יתרונות. אני ישן שינה טובה יותר עם יקיצה טבעית כשהשמש כבר מזמן למעלה, נפגשתי ביום שני עם חברים וביום שלישי נסעתי עם המשפחה לטיול, את הדרך הביתה אני עושה במונית ובכלל זה שינוי ושבירת שגרה. הבעיה היא שכל העבודה השבוע מחולקת למשמרת בוקר ולמשמרת ערב ואני עובד כל השבוע עם אותם אנשים, ולצערי כל מי שהייתי רוצה לעבוד איתו, עובד בבוקר. אני רואה אותם אולי לחצי שנייה לפני שהם הולכים הביתה.

9. מועדפת – בסוף המשמרת של יום שני האחרון זה היה אמור לקרות. חצי שנה ציפיתי לרגע הזה. אבל לא היו בו לא רעשים, לא צלצולים ולא הרבה שמחה. בעיקר עייפות. חצי שנה, ובדיוק 140 ימי עבודה הביאו להשלמת המועדפת ואני בינתיים ממשיך הלאה. עוד שבועיים אני אטפל בטפסים בתקווה שעד סוף מאי יגיע גם הכסף המיוחל. אחרי שהחג יעבור לו, אני אראה מה הלאה.

10. פוסט אידיוטי – איך נכנס לי הג'וק הזה לראש לכתוב פוסט על 10 מכות שנחתו עליי הפסח? אין משהו יותר נורמלי מזה? לא מספיק עבדתי עליו 3 ימים (חוסר בזמן כבר אמרתי?) עכשיו גם צריך לפרסם את השטות הזאת?

וכמו שהבטחתי, כשאני יסיים את המועדפת אני יפרסם את המלון. הנה תמונה שלו:

12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של הבורג ב-29/4/2005 11:40

21 4/2005		ברחשים כשרים לפסח
		תגיות: רבוטה

לפעמים נראה כאילו אין דבר כזה כמו צירופי מקרים. כאילו דברים חייבים לקרות דווקא ברגע הכי לא צפוי, הכי לא מתאים. ככה זה. כי אני לא מצליח להבין איך דווקא ביום שההיא מהעבודה הסכימה ללכת איתי לטיול קטן בעיר, דווקא אז בחר ענן של ברחשים לרדת על העיר.

האמת, אני מופתע מעצמי. איך בכזאת פשטות הצלחתי לעשות משהו כזה. ישבנו וחיכינו לאוטובוס שלה, ובזמן שהאוטובוס שלי בדיוק עובר מול הפרצוף שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לטייל קצת בעיר, להסתובב קצת בחוף. מזג האוויר לא היה משהו, אובך כיסה את השמיים אבל הים היה מספיק תירוץ בשביל להסתובב. אז התחלנו ללכת קצת, ודיברנו. לאורך קו המים, על כמה סלעים ליד האנדרטה של אלטלנה, על גלידה במקדונלדס של הטיילת ואחר כך בטיול לכיוון דיזינגוף סנטר, שם נפרדנו איש איש לדרכו. שמעתי סיפורי צבא שלה, איפה היא הייתה ומה היא עשתה והכל זרם בטבעיות. בדרך תקפו אותנו הברחשים ונכנסו לנו לכל החורים האפשריים. בשלב מסוים הייתי צריך לשלוף איזה ברחש טועה שנכנס לה לעין. מהטיול הזה קיבלתי תשובה לשאלה שהכי רציתי לדעת (אין לה חבר) וגם שלא כדאי לקפוץ כל כך מהר (יש לה עדיין רגשות כלפי האחרון). אז בינתיים אני ממשיך להתקדם לאט לאט, לא ממהר. אין סיבה למהר כל כך.

אין סיבה כי שנינו עובדים באותו מקום ורואים אחד את השני כמעט כל יום. נכון ששבוע הבא אני מגיע לסוף הרשמי של המועדפת ומוחק את המטרה הזאת מרשימת המשימות שלי. גם היא עושה מועדפת ויש לה עוד מספיק זמן. הבעיה שיש לה מחשבות לברוח מהמקום. היא לא אוהבת איך שהבוס מתייחס אליה. זה לא שהוא מתנהג אליה לא יפה, פשוט נראה לה שהוא מתמקד דווקא בה. זה התחיל כשהוא ניסה להפוך אותה למארחת למרות שהיא ממש לא רצתה. אחרי שהיא הסבירה לו מספיק פעמים שהיא לא רוצה את התפקיד (וזה כלל לא מעט בכי), הוא מצא מישהי אחרת. מאז היא חושבת שהוא מנסה לחפש אותה. הוא נותן לה להתחיל לא מעט בחמש בבוקר, ופעם אחת הוא שכח להביא מישהי שתעזור לה להכין את הכל לפתיחה בשש. תוסיפו לזה את היחס הלא משהו שלו (למרות כל הניסיונות שלו, הוא עדיין אידיוט), ותקבלו בחורה שרוצה לברוח ממקום העבודה. עוד לא יצא לי לתפוס אותה לאיזו שיחה בשביל לנער אותה ממש שלא תעזוב (רק זה חסר לי עכשיו) אבל זה בתכנון. רק צריך למצוא זמן לעוד טיול בשביל זה, כי בשבוע הבא, חול המועד פסח למי ששכח, אנחנו לא עובדים ביחד בכלל. היא עובדת כל יום בבוקר, ואני אמור להגיע בארבע, למשמרת ערב. לפחות יש את סוף השבוע הקרוב בשביל לעבוד ביחד ולקדם קצת את העניינים.

ואם כבר דיברנו על עבודה, אתמול בלילה זומנתי למשמרת לילה בשביל לבצע הפיכה של המסעדה לפסח. כל הלילה עבדנו על ניקוי כללי של המסעדה (כולל הוצאת מסטיקים מתחת לשולחנות) וקבלה של כלים חדשים. כל הלילה עבר בפתיחת האריזות של הצלחות, הסכו"ם, הכוסות, המפיות, התיונים, המלח והפלפל שכשרים לפסח. כל צלחת הייתה ארוזה בנפרד והייתי צריך להפריד אותן אחת אחת, וזה לא פשוט כשמדובר בכמות של 500. לקראת שלוש כבר הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות בזמן שאני עומד והגב כבר כאב מרוב עמידה. רק בארבע וחצי עליתי למעלה בשביל לתפוס מונית הביתה והנחתי את הראש על הכרית בדיוק באותו רגע שאני מתעורר בבוקר למשמרת בוקר. לא יצא לי לישון הרבה, כי היום היה לאמא שלי יום הולדת ונסענו לנו לטיול קטן לכבודה (יש תמונות, הן יבואו כשיהיו לי בטריות למצלמה). ככה שלישון לא ממש יצא לי, וכשחזרנו הביתה התמוטטתי על המיטה שלי. למזלי, מחר אני עובד ערב, ככה שנדודי שינה הלילה לא ישפיעו על הבוקר מחר. אולי יצא מזה עוד פוסט, לא?

4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של שוקו פלא ב-25/4/2005 21:41

16 4/2005		עוד מעט הסוף
		תגיות: רבוטה

יום 132

נו, אז התקבלתי לאוניברסיטת בן גוריון. לא מי יודע ביג דיל. בעצם כן. עכשיו אני יכול להסתכל לכיוון אוקטובר ולדעת מה הולך לקרות איתי. האוניברסיטה נראית מוחשית מתמיד. אומנם באר שבע לא בראש סדר העדיפויות שלי, אבל העובדה שהיא הראשונה שאמרה כן ואפילו לעדיפות הראשונה שלי, נותנת לה מקדמה נוספת. עכשיו צריך לשלוח בקשה למעונות (לזכור לעשות את זה, זה נמרח אצלי כבר חודש) ולחכות. הטכניון? נחיה ונראה.

העבודה מתקדמת לאיטה לקראת פסח ולהשלמת המועדפת. זה היה שבוע די מטורף. אפשר להתחיל לספר עליו ביום שבת האחרון, כשהמנהל לקח אותי בבוקר לשיחת חתך. זה אחד מאותם דברים שהוא מנסה לעשות עכשיו במטרה לא להבריח את המלצרים שלו. הוא ניסה להתעניין מה קורה איתי ואיך אני חושב על העבודה, התגאה (כרגיל) בעצמו ובמלון ("אחד הטובים והיפים בעיר", האמת יש משהו בדבריו) ואז בחר להטיל פצצה: "אני מאוד אהיה שמח אם תישאר כאן עד סוף אוקטובר". כן, הוא יודע שהמועדפת אוטוטו נגמרת אבל פחות יודע שאני לא ממש רוצה למשוך את העבודה יותר מדי, במיוחד לא לתוך הקיץ. השכר נמוך והעבודה קשה, אפילו קשה מאוד, אבל עד עכשיו המענק המיוחל מכפר על כל העסק, עם תוספת (וירטואלית בינתיים) של קצת יותר מאלף שקל לחודש. מהחודש הבא זה כבר לא יתפוס ואת הרצון להרוויח כמה גרושים בשביל השנה הבאה (וטיול בקיץ?) יחליף רצון לחופש, למנוחה, ובעיקר לאיזה סוג של התאווררות אחרי השגת המטרה שלשמה התחלתי לעבוד. אי אפשר להתנתק ממקום העבודה כל כך בקלות אבל אני יודע שאני לא מתכוון לתת כל כך הרבה בשביל מינימום. הפיתרון שלי הוא לתת אולטימטום אחרי החג: עובד מלון או לא עובד בכלל. עובד מלון מרוויח עוד שקל בשעה (וזה די הרבה, לפחות עוד 200 שקל בחודש, אם לא יותר) וגם מקבל שעות נוספות, שאחרי השבוע האחרון, זה די הרבה כסף.

ביום ראשון הלכנו חבורה של אנשים מהעבודה להוציא את המשכורות מהכוח אדם. הצטרפה אלינו עוד מישהי מחברת הכוח אדם השנייה, שפשוט לא היה לה יותר מדי מה לעשות, אז היא באה איתנו לטיול ברחובות נווה צדק, בין המלון למשרדים בסוף אלנבי. זה היה עוד לפני השרב הגדול של אמצע השבוע, ותל אביב בהקה באור שמש אביבי (וכרגיל, שוב לא הייתה לי מצלמה בשביל זה). בכוח אדם נתנו לי לבחור מתנה לפסח: מיקסר חשמלי קטן, סט לסלט וסט צלחות. בחרתי בסט לסלט, ובבית הוא הועלה לראש הארון במטבח לצבור אבק.

אחר כך הגיעו הכנסים הגדולים. אחד בשני, ושני עוד יותר גדול ברביעי וחמישי. זה נראה כאילו שכחנו איך נראים כנסים במספרים כל כך גדולים ואיך זה להקים ולפרק אותם. כל משמרת הזכירה את החורף, כי היא נגמרה כשהשמש כבר מזמן ירדה לים, רק שהחלפנו שעון בתחילת החודש והשמש שוקעת עכשיו אחרי 7. אם כבר אני קורע את עצמי החודש, אז שלפחות המשכורת שלי תשבור שיאים החודש...

יום שלישי היה היום החופשי שלי. זה גם היה יום של שרב כבד. לקחתי את עצמי בבוקר לחדר כושר ואחרי שעה של שימוש במכשירי העינויים, ירדתי למטה בשביל חצי שעה של שחייה בבריכה. הדרך הביתה כבר הייתה קשה. החום הכבד והדרך בלי צל גרמו לי לקשיים בנשימה, והכלור בעיניים רק הגביר את תחושת הסחרחורת והעייפות שנחתה עליי. אחרי שאכלתי צהריים הלכתי לחדר, גירשתי משם את אח שלי הקטן ועצמתי עיניים לשעתיים. זה התברר כטעות. מאז שאני זוכר את עצמי, אני לא בן אדם שישן בצהריים. יש לזה בטח הרבה סיבות, אבל בעיקר כי זה מפריע לי לישון בלילה. פשוט לא מצליח להירדם, וגם הפעם זה היה המצב. נשכבתי במיטה ב-11 והתהפכתי, ולצד השני, והשלישי והרביעי, וקמתי למחשב בשביל לעייף עוד קצת את העיניים, וניסיתי עוד כל מיני דברים, וכשהשעון מעל למיטה הראה כבר 2 וחצי, הייתי כבר מיואש לגמרי. הפעם הבאה שראיתי את השעון הייתה בסביבות 5, קצת לפני השעה שהייתי צריך לקום בה. לפני שיצאתי מהבית תדלקתי את עצמי בקפה (שנשפך עליי...) ובעבודה הוספתי את כוס התה הקבועה ושרדתי את אחד הימים הארוכים ביותר בעבודה.

ומה עם ההיא? אני עדיין מבולבל, ולא יודע בדיוק מה אני רוצה. אבל כנראה כבר יש איזה כיוון מוגדר. לפחות יש סיבה להיות אופטימי. שבוע טוב.

9 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של הבורג ב-23/4/2005 14:47

הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12

אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,379 כניסות