אחרי יום שבת שהיה נחמד חיכה לי יום חופשי שלשום (יום ראשון) שנתן לי לנוח וגם ללכת לבדוק את חדר הכושר שעשיתי בו את המנוי. אחד המדריכים קבע לי תוכנית אימונים על מתקני העינוי שלהם ועכשיו נשאר לי לראות כמה פעמים אני אגרור את עצמי לשם. זה לא היה קשה במיוחד וגם אחרי יום עבודה לא קשה במיוחד אני אוכל להגיע לשם ולתת לשרירים שלי טיפול בהלם.

קצת לפני זה התקשרתי לחברת כוח אדם בשביל לקבוע משמרות להשבוע, ושם התפלאו שאני לא עובד באותו רגע. משום מה מישהו שכח להודיע לי שאני אמור להגיע לעבודה, למרות שגם ככה לא רציתי ממש לעבוד. סידרתי משמרות לשבוע הזה ונוצרו לי שני חורים בימי רביעי וחמישי בלי עבודה.

המשמרת אתמול הייתה אמורה בהתחלה להתחיל ב-12:30, אבל אז קיבלתי טלפון שאמר לי להגיע כבר ב-8. הגעתי והשעות עד הצהרים עברו בעיקר בגלגול שולחנות וסידור כיסאות מסביבם לקראת ארוחת הצהריים הגדולה שהייתה אמורה להיות בגלל כנס שנערך במלון. קצת אחרי 11 נכנסה אחת המלצריות שהייתה במרפסת ליד הבריכה בבהלה פנימה וסיפרה ששמעה בום חזק. שנייה אחרי זה התחילו סירנות ליילל בטיילת למטה. רק כשיצאתי להפסקה ב-11:30 ראיתי חדשות עם הדיווח על הפיגוע בשוק הכרמל, ממש לא רחוק מאיפה שאני נמצא.

השעות הראשונות אחרי ההפסקה עברו עלי בתור אחראי על אחד המזנונים. למזלי, קיבלתי את זה שנפתח ראשון וזה שמעט מאוד אנשים עברו דרכו. במשך כמעט שעתיים הסתובבתי ליד המזנון תוך כדי שאני מנסה להסביר לאנשים מה הם מנסים לאכול ופעם אחת אפילו החלפתי את מנת האורז (רק בשביל לעשות משהו. לא ממש הייתי צריך). גם בחלק התחתון לא התנהל בלגן של ממש ואנשי העסקים של הכנס אכלו מהר והלכו, והיה צריך כמובן לסדר אחריהם.

אחרי זה התברר ששוב צריך לפנות את כל הלובי מהשולחנות שלו וטימור החליט שצריך להוריד את הכל למטה. הוא מצא מעלית ליד הבריכה שקיצרה את הדרך למקום שבו היינו צריכים להשאיר את השולחנות והכיסאות. הבעיה עם השולחנות שאולי קל לגלגל אותם (למרות שהם כבדים) אבל לגלגל אותם כשהרוח שבאה מהים מאיימת להעיף אותם יחד עם זה שמגלגל אותם, המשימה הופכת לכמעט בלתי אפשרית. למרות כל הקיטורים, העייפות והכאבים שהתגברו מרגע לרגע, העבודה נמשכה. בזמן הגלגול של השולחנות למטה, הצצנו לכנס שהיה שם וראינו נאומים של חיים הכט ("תקשיב סאנשיין, עובדי המלונות בסינגפור מגלגלים שולחנות מהר יותר מאלה של כרכור"), עמיר פרץ ("והעובדים המסכנים האלה צריך להעלות להם את השכר מינימום") והיו כאלה שאמרו שהם ראו גם את שמעון פרס. משמרת שהייתה אמורה להסתיים איפשהו בשעה 4 נגמרה אחרי השעה 7 בערב. ארוחת הערב של המלון התגלתה כלא טעימה במיוחד והעדפתי לאכול כבר משהו נורמלי בבית.

מותש עם עיניים אדומות הגעתי הביתה ואחרי מקלחת טובה החזקתי את העיניים שלי פתוחות חזק חזק רק בשביל לראות אהבה זה כואב ואחר כך את מכבי כדורסל מפרקת את ז'לגיריס מהר וטוב. אחר כל צללתי לעולם של חלומות.

המנוחה הבוקר באה לי טוב. היום אני עובד בפעם הראשונה ערב ומקווה שזה יהיה הרבה יותר קל מאתמול. נראה אם ההבטחות שאייאקס תהייה יתגשמו ואני אצטרך לרסן את עצמי מלנסות להרעיל אותם...

לא יודע למה, אבל כשסיימתי את המשמרת של היום הייתה לי תחושה משונה, דווקא טובה. בניגוד לאתמול, שאז היו לי מחשבות של שבירה, היום היה סיפור אחר לגמרי.

הבוקר התחיל עם מועקה קלה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה קמתי ביום שבת בשעה 5:30 (בעצם, זה קרה באבט"ש האחרון במרץ) וקלקל לי את ההרגשה הזאת לקום בשבת מאוחר בבוקר אל תוך השקט הזה. השמש עוד לא זרחה והרחוב נראה ריק מתמיד. אחרי 6 ירדתי למטה וחיכיתי למונית שתיקח אותי לעבודה, וכל זה אחרי שהיא עשתה טיול בחולון לאסוף עוד עובדים. הגעתי, התלבשתי ואכלתי ארוחת בוקר ועליתי למעלה להתחיל את היום שצפיתי שיהיה קשה ועמוס במיוחד.

על העומס שצפוי כבר ידעתי אתמול, כסדרו שולחנות בלובי לארוחה גדולה. את השעה הראשונה ביליתי במילוי מיחמים במים רותחים (מאוד) ועוד אחד בקפה. בגלל שהמכונה פועלת על שעון שבת זה לקח קצת יותר זמן מהרגיל. אחר כך אדיר קרא לי ונתן לי להיות שוב ראנר, אחראי על אחד מהמזנונים. בשלב הראשון המזנון היה סגור והייתי צריך להעיף את כל האנשים שביקשו לקחת אוכל ממנו, ולעשות את זה בחינניות, וכמובן להשתדל לעשות את זה בשתי שפות, כי יש אורחים שלא מבינים עברית (מצד שני, יש לא מעט ישראלים שלא מבינים עברית). אחרי שהמזנון נפתח התפקיד שלי התמקד בעיקר במילוי קנקני החלב והשוקו, כלומר לרוץ פנימה למקרר ולמלא. משום מה, אנשים מעדיפים הרבה יותר שוקו על חלב (אולי בגלל שזה חינם) וחלב 1% על 3%. צריך לעשות על זה מחקר.

כשנגמרה הארוחה התחלנו בקיפול של חלק מהשולחנות והכנה לצהריים. מתישהו בשלב הזה לאדיר התחילה להיגמר הסבלנות על חלק מהעובדים, שלרובם זו הייתה המשמרת הראשונה שלהם, והוא התחיל להרים את הקול עליהם ולסנן מדי פעם "מה דחפו לי היום לכל הרוחות". נשבע לכם שראיתי מלצרית אחת עם עיניים קצת אדומות.

ארוחת הצהריים באה מאוחר יותר מהרגיל ואז הרגשתי את הרגליים כואבות לגמרי. לקח להם קצת להירגע ואז חזרתי למעלה, לבלגן של ארוחת הצהרים.

למעלה הכינו בינתיים את המזנון שלי, שעליו הייתי צריך להיות אחראי שוב. על השולחן הונחו סלסלות עם לחם ופירות לקראת הארוחה. אורחים שהסתובבו בלובי ראו את זה ונכנסו פנימה בשביל לחטוף להם משהו. רק להזכיר, מדובר באוכל לארוחת צהריים שהייתה אמורה להתחיל משהו כמו שעה אחר כך. לא מומלץ שמישהו עם "מעט" משקל עודף ומעוצבן בגלל המלצרים שלו ירדוף אחריכם, נכון?

ארוחת הצהריים התגלתה כמשהו אחר לגמרי מהבוקר. קודם כל הצמידו לי בן אדם ואני עוד חשבתי שזה מיותר. דבר שני, זה היה המזנון היחיד בחלק התחתון (בניגוד לשניים בבוקר), מה שגרם לכולם להגיע אליי. חוץ מזה, הסמנכ"ל בחר להסתובב כל הזמן בין הרגליים ולפתוח עיניים גדולות על כל מה שקורה מסביב. התחלופה הייתה מאוד מהירה. האוכל חוסל תוך דקות במגשים ואני וה"עוזר" שלי (אני אפילו לא יודע איך קוראים לו) היינו צריכים לרוץ כל הזמן פנימה והחוצה עם עוד ועוד מגשים, תוך כדי שהשף והעוזר שלו ממשיכים להתעצבן מזה שאנחנו לא זזים מספיק מהר.

כשהארוחה נגמרה, העבודה עוד לא. עכשיו היה צריך להתחיל לפנות את כל השולחנות. בצורה מוזרה ובלתי מוסברת, טימור נתן לי לפנות את כל הכוסות. אחרי אירועי אתמול זה נראה לי קצת מוזר, אבל כל הכוסות שפיניתי הגיעו לידען בשלום (בניגוד לכלים אחרים אצל אנשים אחרים...).

קצת לפני 4, כשאני לא רואה עדיין את הסוף, טימור קרא לי ושלח אותי הביתה. נגמר השבוע הראשון. המונית הביאה אותי הביתה בזריזות ומחר יש לי יום חופשי למנוחה וסידורים. מחר אני גם יקבל/יקבע את המשמרות שלי בשבוע הבא (ושאחד הקוראים לא ידאג, ביום רביעי בערב אני ממש אבל ממש לא מתכוון לעבוד). שמעתי גם שמועה שאיזו קבוצת כדורגל שמשחקת משחק באמצע השבוע אמורה להגיע למלון לפני המשחק. מה שבטוח לא יהיה משעמם, ובואו נקווה שהשבוע הבא יהיה מסעיר ומגוון כמו זה שעברתי.

עוד יום עבר. בעצם יומיים, אתמול פשוט לא התחשק לי לכתוב. שני הימים האלה הראו לי את ההבדל העצום בין ההרגשה שלי בזמן העבודה לבין מה שאחריה. בזמן העבודה אין לי כוח לזה, בא לי לזרוק הכל ולעוף, נשבר לי מהכל, נמאס לי מהעבודה הזאת שבחרתי לי ולמה לכל הרוחות אני ממשיך לסבול ככה. בדרך הביתה באוטובוס המטייל להנאתו באלנבי ובבת ים חוזרת אליי ההכרה למה יצאתי בתחילת השבוע הזה לאותה חברת כוח אדם בשביל עבודה מהסוג הזה ולמה אני קם מיום שלישי כל בוקר בסביבות השעה 5 לעבודה לא קלה.

אז אתמול עבר בסדר. כפות הרגליים כאבו אחרי ונתנו לי תחושה שאני לא ממש יכול ללכת בבית, אבל זה עבר. אתמול חוויתי לראשונה שבירת כוס, אחרי שאחת שהונחה לא ממש טוב על המגש שסחבתי למדיח על הכתף החליקה והתנפצה לרסיסים קטנים על השטיח. טוב שאף אחד לא ראה את זה. בשלב מסוים החליטו לתת לי תפקיד: אחראי על המזנון. מאחורי השם המפוצץ התגלה תפקיד שכלל פינוי צלחות מהמזנון כשהן מתרוקנות ומילוי חדשות ולדאוג שיהיה מספיק צלחות וכוסות לאנשים. הדבר האחרון בעצם שלח אותי שוב לנגב צלחות וכוסות. מזל שהגיעה ההפסקה.

אחרי הפסקת הצהריים (אחרי שהבנתי שיום רביעי היה משהו באמת חד פעמי) נשלחתי אני ועוד מלצר שעונה לשם ראסם (נחשו איפה הוא גר) לפנות את הרחבה שבחוץ כדי שלא תירטב בגשם שהיה צפוי להגיע (היה צפוי, לא הגיע). כך העברתי את שעות הצהריים בגלגול וסחיבת שולחנות ובהזזת כיסאות ממקום למקום.

היום הזה התחיל כמו כל יום: פינוי שולחנות והכנסת דברים למדיח. אחרי שעה נשלחתי החוצה, אל הרחבה שכולם פחדו שיירד עליה גשם עם מטרה ברורה: לך נגב צלחות. במבט לאחור, אומנם זה היה משעמם והכאיב לי בידיים, אבל זה נתן לי קצת יותר משעה של ישיבה עם הפנים לים. מרגיע. את הזמן אחרי ההפסקה העברנו בהכנת חדר האוכל לארוחת הערב והיו כמה שהכינו את הלובי מחדש לארוחת הבוקר של מחר. בין לבין, כמה מפתיע, ניגבתי משהו כמו 300 כוסות זכוכית (כשמשעמם אז מתחילים לספור). בעיה התגלתה כשהייתי צריך להעביר את המגשים שנשאו את הכוסות למדף. כל מגש הכיל 70 כוסות זכוכית רועדות ומשקשקות שהייתי צריך להיזהר במיוחד לא להפיל. דווקא במגש האחרון הן שקשקו קצת יותר מדי ו-4 (כנראה) בחרו לצנוח אל הרצפה ולהתנפץ לרסיסים. טימור (אחד המנהלים כזכור) הגיע והרגיע אותי כשהוא אומר שלמלון יש הרבה כוסות כאלה...

מחר אני סוגר שבוע ראשון של עבודה ודווקא בצורה הקשה ביותר עם ארוחת בוקר גדולה וכנראה גם צהריים. 5 ימים ראשונים ייגמרו אל יום ראשון שכבר מוגדר כיום חופשי ושקט, בשביל להרגיע את הרגליים, הגוף וגם את הנפש. מגיע לי, לא?

שבת שלום.