אני כבר לא יודע איך להגדיר את השבוע הזה שנגמר. בדיעבד אני יכול להגיד שקצת קרעתי את עצמי, אבל מצד שני ראיתי סוף סוף קצת פירות לעבודה הקשה, כשקיבלתי את המשכורת הראשונה שלי.

השבוע היה אמור להתחיל רגוע. בראשון ושני הייתי אמור להיות בחופש רק שתוכניות אוהבות מאוד להשתנות. טלפון אחד הקפיץ אותי לעבודה בערב בשביל להקים מזנון אחד ולסחוב קצת שולחנות. 4 שעות עבודה באמצע הלילה ויאללה הביתה. אחרי שקמתי בשני הסתובבנו קצת בעיר (אימא שלי רצתה לצלם עצים, התוצאה בפוסט הקודם) ואחר כך קצת חדר כושר בשביל הנפש.

בשלישי התחיל רצף העבודה. משום מה כשאני מסתכל אחורה יום שלישי כמעט נמחק לי לגמרי מהזיכרון ולקח לי קצת זמן לשחזר לי אותו בראש. פשוט זה היה יום די משעמם בלי הרבה דברים מיוחדים. סתם ארוחת בוקר ואחר פוליש לצלחות והביתה. כמה שרציתי ללכת (והיו סיבות טובות) הצלחות נערמו עוד ועוד ולא רצו להיגמר. אחרי שסוף סוף נתנו לי ללכת, הלכתי למשרדים של חברת הכוח אדם בשביל המשכורת. מסיבה שאני ממש אבל ממש לא מבין, אני מקבל את המשכורת בצ'ק והיא לא נכנסת אוטומטית לבנק, ככה שאני גם צריך להטריח את עצמי לסוף של רחוב אלנבי (מהצד הלא סימפטי שלו) בשביל הגרושים שבשבילם עבדתי כל כך קשה. טוב, לא ממש גרושים. 3256 ₪ ו-9 אגורות ליתר דיוק. בהתחשב במשכורות שקיבלתי ב-3 השנים האחרונות (והאמת גם בשנה שלפני הצבא) זה לא מעט כסף. אחר כך קצת להרגיע את החושים בבריכה והביתה.

יום רביעי היה היום הלחוץ של השבוע. לא מבחינת אורחים במלון. זה דווקא מה שבא אחר כך. ב-3 היינו צריכים לזרוק את כל העבודה באמצע בשביל לרדת למטה לסדנת יין. המלון החליט שהמלצרים שלו צריכים לעבור סדנת יין מיוחדת עם מרצה חיצוני מיקבי רמת הגולן שיסביר להם על היין, איך מייצרים אותו, איך מבדילים בין סוגי יין ועוד דברים פלצניים כאלה. המרצה היה יקה במלוא מובן המילה: מבטא גרמני מאוד כבד, חוש הומור ציני ומוזר, צחוק מפחיד ולא מובן ובעיקר רציני מאוד, אפילו בעקיצות הציניות שלו. לא כולם הבינו ממש מה הוא רוצה מאיתנו ולמה אנחנו עושים את הדבר הזה, אבל שילמו לנו על ההדרכה הזאת שכללה גם טעימות (וזה רק עזר לי להבין למה אני לא אוהב לשתות אלכוהול) וקצת אוכל בשביל למחוק את הטעם של היין. בערב תוכנן לנו ערב גיבוש בבאולינג בחולון, מה שגרם לי להיות בקושי בבית. בגשם שוטף נסעתי לאסוף כמה בנות ולהיזהר לא לאבד את השליטה בגלל שלא רואים כלום. בבאולינג עצמו היה די כיף, שיחקנו (31 נקודות. אכן כישרון...), אכלנו והתפזרנו הביתה. למזלי למחרת לא הייתי צריך להתחיל מוקדם (כמו אחרים) אז זה אפשר לי לישון קצת יותר ולקום בבוקר להפקיד את המשכורת ולעשות קצת כושר.

אבל כנראה שבבית לא יכולתי להיות יותר מדי. בארבע חזרתי למלון בשביל ישיבת צוות שבה אדיר העביר לנו את כל הכללים החדשים (אני ישים פפיון? השתגעת??) ורענון הישנים. אחרי שעתיים וחצי התפזרנו, רק בשביל לגלות שיש לי עוד שעתיים וחצי עד המשמרת שלי. זה כמובן לא נתן לי זמן להגיע הביתה ולחזור, אז במקום זה העדפתי לעשות סיבוב בתל אביב. הקור המקפיא שהיה בחוץ (וליד הים הוא יותר נורא) הבריח אותי מהר מאוד לכיוון הקניון הקטן (מאוד) שיש מתחת לאופרה והסתובבתי שעה בערך בטאוור רקורדס רק בשביל להבין למה כדאי להוריד שירים מהאינטרנט. קצת אחרי שבע וחצי קיבלתי טלפון שהחזיר אותי למלון שעה קודם בשביל להתחיל לעבוד. העבודה עצמה לא הייתה אמורה להיות קשה. בלובי הייתה חופה ואחרי שהיא הייתה אמורה להיגמר האורחים יורדים למטה למסיבה. כשהחופה נגמרה בסביבות 10 וחצי התברר שהכל הפוך ומבולגן, ושהמלצרית הנוספת שהייתה אמורה להגיע דפקה ברז. למזלי, לירון האחראית משמרת, מצאה שני עובדים במסעדה השנייה של המלון שהסכימו לעזור וגם היא עזרה לא מעט להחזיר הכל לקדמותו. בזמן שלמטה רקדו לצלילים של שרית חדד וצביקה פיק (שהופיעו שם), אני הייתי צריך לבנות את המזנון לבוקר ולסדר מחדש את השולחנות וגם לערוך אותם (לא לבד כאמור). מצד שני, אולי היה באמת עדיף להיות למעלה. בין שלל המציאות שהושארו אחרי החופה מצאנו בקבוקי קולה, פחיות של רד בול ובקבוק ענקי של וודקה. כמה שלוקים חידדו את ההבנה שלי למה אני לא שותה אלכוהול. רק ב-4 נגמרה העבודה והלכתי הביתה לישון.

זה בערך כל מה שעשיתי בבית. לישון. ב-4 אחר הצהריים של יום שישי הייתי אמור להתחיל שוב לעבוד ובגלל האוטובוס שאיחר ונתקע שוב בפקק באלנבי כמעט ולא הגעתי בזמן. ארוחת הערב עברה בשקט מופתי בלי הרבה בעיות ואפילו הספקנו לסיים בדיוק בחצות בשביל ללכת הביתה ולישון קצת כי בשבת בבוקר ציפתה עוד משמרת. כאן כבר הייתי ממש קרוב לשבירה. כנראה ששוב מתחתי את החבל שלי יותר מדי והייתי קרוב להתפרקות טוטאלית. לא היה משהו וזכיתי לנזיפות קלות מצד איזה אורח פלצן שלא הבין למה לא פתחתי את הבקבוק מים מינרלים שחיפשתי במיוחד בשבילו. לפחות קיבלתי טיפ, רק מישהו מוכן להגיד לי מה אפשר לעשות עם שטר של דולר אחד???

והיום יום חופשי להירגע באמת, לתת לשרירים להשתחרר (עוד מעט הולכים להזיז אותם קצת בחדר כושר), להכין את עצמי נפשית לקראת היומיים המטורפים שעומדים להגיע (פעמיים 1000 איש) וגם לגהץ קצת. בכל זאת, צריך בגדים, לא?

כשאני מנסה לשחזר את הלילה האחרון שעברתי בעבודה, הרבה דברים מסתבכים לי בראש. כששמעתי שאני אמור לבוא בשביל עריכת המסעדה והמזנון לבוקר אחרי קוקטייל הפתיחה של ועידת ישראל לעסקים אמרתי לעצמי (ולאימא הפולנייה המודאגת שלי) שהעבודה לא תיקח יותר משעתיים-שלוש. אמרתי וצדקתי. זה לקח קצת יותר משעתיים. הבעיה שהשעתיים האלה התחילו קצת אחרי חצות (המשמרת התחילה ב-10) ונגמרו בשתיים וחצי (ואני הלכתי הביתה אחרי שעה וחצי.

אז מה נסגר עם שאר הזמן? בשביל צריך לחזור אחורה בזמן לשמונה בערב. בחדשות אני רואה את המלון, מה שהולך בפנים (קוקטייל מפואר עם הרבה אנשים בחליפות) ובחוץ (אנשים שמשעמם להם בחיים עומדים בחוץ וצועקים). השעות הלא הגיוניות שהאוטובוס הכריחו אותי לצאת מהבית כבר בשמונה וחצי ולהתפלל שלא בטעות הוא כבר עבר אחרת הייתי צריך לחכות יותר מחצי שעה לבא בתור. הוא לא. באוטובוס מצאתי את הילה, אחת המלצריות שגם היא באה לעבודה בדיוק כמוני. הגענו קצת לפני תשע וחצי וראינו את ההפגנה בחוץ (כמה אנשים מסכנים עם הרבה שלטים שצועקים על איזה דוס שנואם) ונכנסו פנימה. אחרי שעלינו למעלה התברר שהקוקטייל עצמו עוד לא התחיל. האנשים היו עסוקים למטה באולם הגדול בלהקשיב לאהוד אולמרט משבח את ביבי (!). אדיר קיבל את פנינו והסביר לנו שהוא ביקש שנבוא רק בגלל שהוא לא סומך שהמלצרים של אירועים שאחראים על הארוחה יסדרו לו כמו שצריך את המסעדה לבוקר והוא מעדיף אנשים שלו, רק שבינתיים אין מה לעשות אז תלכו לעשות סיבוב ולראות איך בלגנו את המלון.

השקיעו הרבה כסף בוועידה הזאת. בלובי העמידו דוכנים של בנק הפועלים (שהציע ניתוח גרפולוגי ממוחשב לחתימה!), סוני (עם טלוויזיות ענקיות) ואל על (אורות ונקודות בצורה של מטוס ומסלול טיסה). למטה ראינו את הכתב הכלכלי של ערוץ 1 (מי?) ועוד הרבה אנשים שמסתובבים ולא רוצים להיכנס לאולם הגדול לשמוע את דן חלוץ. אחרי זה עשינו סיבוב במבוך מסביב לאולמות וראינו את חדר ההלבשה המאולתר שהקימו בשביל החלטורה שיצפאן עשה שם. כנמאס לנו עלינו למעלה ואדיר שלח אותנו לחדר ציוד בשביל לבדוק אם הציוד לעריכה לבוקר בסדר ואם צריך, אז שנפלש (מלשון פוליש, שזה בעצם ניגוב של הכלים). מצאנו כמה כוסות קפה שצריכות ניגוב והעברנו שעה של דיבורים בינינו ועם אחד האחראים על שוטפי הכלים, אוסאמה שמו. אחרי שנמאס לנו מהכוסות עברנו למשרד הזעיר של אדיר (וכשהוא יושב שם המשרד עוד יותר זעיר) וקצת חיטטנו בקלסרים.

כמו שאמרתי קודם קצת אחרי חצות התחילה העבודה והיא נמשכה עד שתיים וחצי בערך. אדיר שחרר חזרה את המלצרים מאירועים שעזרו לנו (הוא השאיר כמה ספציפיים שהוא אוהב) ונשארנו רק אני והילה. ישבנו קצת איתו ודיברנו איתו והוא כל הזמן חזר על זה שהוא מפחד שהאנשים של האירועים שצריכים לערוך בשבילם לבוקר יכנסו למסעדה וייקחו את הציוד שלנו. לקראת שלוש הוא הפיל פצצה: הילה תלך הביתה, הוא יעלה למעלה לישון ואני יישאר לשמור שהם לא ייקחו כלום. יש לך רק שעתיים הוא אמר לי, עד שהמלצרית שפותחת את המסעדה בבוקר תגיע. אם הם ילכו, אתה יכול ללכת גם כן.

את השעה לבד התחלתי עם כוס תה תפוחים שהכנתי לעצמי בשביל להתעורר (החלב לקפה היה נעול במקרר) ואת הזמן שנשאר העברתי בשיטוט במסעדה כי אם הייתי יושב הייתי צונח. לפחות לרגע אחד היה נדמה שהמצב השתלם: שתי מלצריות נכנסו פנימה ואחת אמרה לשנייה בואי נחסוך לנו עבודה וניקח מפה. השנייה, שכמה דקות קודם אמרתי לה למה נשארתי אחרון, אמרה ש"הם השאירו פה מישהו לשמור, אז לא כדאי". קצת לפני ארבע הם התנדפו, וגם אני החלטתי שזהו זה. הביתה הגעתי רק לקראת 5 כי עד שהגיעה מונית לקח לא מעט זמן.

לפחות היום היה לי את היום לישון בשקט עד הצהריים (חוץ מאימא שלי שהעירה אותי ב-10 וחצי כשהתקשרה לשאול מה קורה) ועכשיו אני ממש בדרך לחדר כושר. עוד שבוע מתחיל...

וכמעט שכחתי: חג שמח.

יש הרגשה מוזרה כשמתחילים לעבוד דווקא ב-10 בלילה. הבוקר והצהריים מזכירים כל יום חופש רגיל, אבל כשהערב מגיע אז נופל האסימון ואני קולט שצריך לצאת לדרך. זה קרה באמצע השבוע, זה יקרה גם הערב.

בכלל, השבוע האחרון עבר מהר כנראה רק בגלל השעות השונות שבהן עבדתי. בראשון מהצהריים עד 9 וחצי (הקמת מזנונים לשני), בשני מ-7 בבוקר עד 7 בערב (טירוף אני אומר לכם), בשלישי מ-10 בלילה ועד 4 לפנות בוקר, ברביעי מהצהריים ועד 5 ואתמול מ-4 עד חצות. בין לבין נוצרו חללים שהזכירו ימי חופש אבל לא היו ממש. המשמרת הערב (השישית השבוע) לא אמורה להיות משהו ארוך במיוחד, כמה שעות ולעוף הביתה, אז אמרתי למה לא.

רק שיש בעיה אחרת. הערב נפתחת במלון ועידת ישראל לעסקים (ומי שמסתובב בתל אביב כבר יודע באיזה מלון מדובר). למזלי, את הבלגן של הוועידה הזאת, שאמורים להשתתף בה שרים ואחד ראש ממשלה, ייקחו על עצמם המלצרים של האירועים, אלה של המרכז כנסים למטה. אלינו, לחדר אוכל, אנשי הכנס לא יגיעו, מה שיוצר שבוע רגוע למדי עם 4 משמרות בלבד (החמישית עברה לשבוע הזה). רק שהבעיה תהיה לי הערב. מול המלון מתוכננת הפגנה נגד הוועידה או יותר נכון נגד המשתתפים בה, משהו של ה"ארגונים החברתיים". זה יכול ליצור לי כמה בעיות בהגעה למלון, מה שגם התחבורה הציבורית של מוצאי שבת לא ממש עוזרת לעסק הזה. השבוע כבר כמעט אירחתי פעמיים רק בגלל פקקים מיותרים ברחוב אלנבי ואין לי כוח לעוד כמעט הערב, או יותר גרוע.

בשאר העניינים אין הרבה חדש. אני כבר לא הבן הקבוע היחיד (אם לא לוקחים בחשבון את ראסם שיש לו שעות עבודה קבועות), מה שיוריד ממני את הלחץ בעיקר בהקמות (בכל זאת 3 הקמות תוך 10 ימים זה יותר מדי) וככה יהיו לי פחות משמרות לילה שאני פחות אוהב. סימן אדום קטן מעטר לו את הבוהן ביד שמאל אחרי שנחתכתי מצלחת חרסינה שנשברה ביום רביעי האחרון והתווסף לרשימת הפגיעות הגופניות שלי מאז שהתחלתי לעבוד וגם רשימת הסלבריטאים שראיתי המשיכה לגדול השבוע, ואפילו ראיתי קצין מהיחידה בתוך אוטובוס בדרך לעבודה (אני חיכיתי לאוטובוס בתחנה ליד הבית והוא עבר באוטובוס בדרך לרכבת).

שגרה...

אחרי הלילה הערב מחכה לי מחר יום חופש, אז צפו לכמה פוסטים מחר, אם יהיה לי כוח. אני הלכתי לעבוד.