לילה. עוד מקבץ מטורף של ימי הסתיים לו ובשביל להירגע אני רואה כדורגל (וזה לא מרגיע אותי מה שאני רואה שם). מאז שעזבתי את הבית ביום ראשון אחר הצהרים, הייתי יותר זמן במלון מאשר בבית, ואם נוריד שעות השינה אז בכלל אין על מה לדבר.

כבר מהרגע שהתחלתי לעבוד אמרתי לעצמי שלעבוד משמרת ערב ואחר כך למחרת בבוקר לא ייעשה לי טוב לבריאות אבל כנראה שאיפה שהוא בפנים הייתי חייב את ההוכחה החותכת לכך.

ההתחלה ב-4 נראתה רגועה. בראשון ושני אירח המלון את אנשי סופר פארם שהציגו ללקוחות מגוון מהמוצרים שלהם ובנו תערוכה מפוארת בקומת הכנסים של המלון. בראשון בערב, לכבוד הפתיחה, התקיים בשפיץ של הלובי שמשקיף לים קוקטייל למנהלים הבכירים של הרשת ולמנהלים הבכירים של החברות שהיא מוכרת. משהו כמו 60 הגיעו ואני נבחרתי להגיש להם שתייה, ממש כמו מה שקרה עם אנשי אייאקס. בשביל להעלות את מדד הסלבריטאות שלי להשבוע, זכיתי לראות (ולהגיש מים!) לדוגמנית מהפרסומת שלהם, שכמובן הביאו אותה לבושה באותם בגדים בפרסומת פלוס רולר בליידס. בטלוויזיה, אגב, היא נראית יותר טוב מאשר מקרוב. אחרי שהאנשים ניאותו לקחת את הרגליים שלהם וללכת התחיל האקשן האמיתי: הקמת שולחנות האירוח לארוחת הצהרים למחרת של באי התערוכה. טימור נתן לי להתחיל לבנות את אחד מארבעת המזנונים שהוצבו בשטח של הלובי (אחד נוסף נמצא בחדר אוכל). הקמת מזנון אומרת להביא צלחות רגילות בשביל שיוכלו למלא בהם מזון, להביא משהו כמו 8-9 שפין-דישים (שזה כלי שממלאים בו מעט מים ומחממים אותם בעזרת פתיליות ובעזרת האדים שומרים על האוכל שנמצא מעל המים מחומם) בשביל המנות הבשריות, התוספות והמנות האחרונות, להביא מיכל למרק ולידו להציב כ-150 מרקיות, להציב כוסות קפה ותחתיות וצלחות אישיות שבהן יהיה אפשר לקחת את המנות האחרונות ולידם שני סמוברים (או בעברית מדוברת מיחמים) אחד למים והשני לקפה. לידם לא לשכוח לשים שקיות תה וקפה וכמובן סוכרים. נשמע פשוט, הא? עכשיו תתארו לכם שצריך לעבור על כל צלחת, מרקייה וספל בשביל לראות שהשטיפה באמת שטפה את הג'יפה מהחרסינות (וזה די מגעיל מה שהלך על חלק מהן). אחרי שסיימתי עם אחד עשיתי עוד כמה דברים מסביב, הקמתי עם עוד אחד עוד מזנון ולא הרגשתי איך הזמן עובר לו. בחצות וחצי שוחררתי הביתה בשביל לחכות למונית (אוטובוס אחרון יוצא בחצות) ולבית הגעתי רק אחרי אחת, ואחרי מקלחת טובה הלכתי לישון.

ב-5 ורבע הפלאפון צלצל לקום. כיביתי אותו והחזרתי את הראש לכרית. אחרי כמה דקות התעשתי וקמתי חצי מסטול. לראשונה מזה חודשים הכנתי לי כוס קפוצ'ינו כמו שאני אוהב בשביל להתעורר טוב יותר ויצאתי החוצה אל הטירוף שחיכה במלון. השעות הראשונות עברו בשקט יחסי עם סגירת הקצוות של הלובי. צירפו אליי את מרטין, עובד קבוע חדש לגמרי בשביל ללמד אותו ויעזור לי לגמור את כל המשימות לקראת הטירוף של הצהרים. קצת אחרי 8 התעוורתי. המסגרת של המשקפיים לא עמדה ונשברה ואת שאר שעות העבודה נאלצתי להעביר בלעדיהן, דבר שרק תרם לעייפות שלי. התכנון המקורי דיבר על 1500 איש שיגיעו בשתי נאגלות וביניהן נצטרך לערוך את כל הבלאגן מחדש. בגלל שהכל היה אמור להתחיל ב-12, שלחו אותנו כבר ב-11 לאכול צהרים ואחרי האוכל עלינו לחכות. ולחכות. ולחכות. בינתיים התבשרתי שמרטין החליט שנמאס לו ונטש את המערכה. רק ב-1 התחיל הטפטוף הראשון, ולא זה שהיה כל היום בחוץ. לאט לאט התחיל קצב האנשים להתגבר ולפני ששמנו לב הכל היה מלא באנשים כמו להקת ארבה שפושטת על אילת. זמן לנוח לכמה שניות לא היה והטירוף הזה נמשך עד אחרי השעה 3. כמו כל אירוע נורמלי גם הפעם נשארו אנשים בשביל להישאר, והמצב מחוץ לחלונות נתן להם תירוץ טוב לכך. אחר כך היה צריך לסדר את חדר האוכל לבוקר ורק ב-5 וחצי שיחררו אותי הביתה, מותש ועייף במיוחד. לאורך כל הנסיעה בתל אביב ניקרתי אבל כשהאוטובוס נכנס לבת ים צנחתי לגמרי. כשהתעוררתי האוטובוס כבר היה בראשון לציון, לא רחוק מהבית, אבל מספיק בשביל להכניס אותי ללחץ. כשהגעתי הביתה אכלתי, התקלחתי ונכנסתי למיטה הכי מוקדם שיכולתי (10).

היום (שלישי) היה אמור להיות יותר קל. "רק" חצי מכמות האנשים של יום שני ו-2 כנסים ביחד. הכנס שהתנחל באזור שנתנו לי (כרגיל אחראי על מזנון) כלל בתוכו הרבה אנשי חיל אוויר. ביניהם קפץ לי לעיניים דמות מוכרת מאוד, ורק שהסתכלתי מקרוב הבנתי שזה האח התאום של מפקד היחידה הראשון שהיה לי ונראה בדיוק כמוהו. גם ככה שהקוף ההוא לא היה זוכר אותי. אחרי שכולם הסתלקו (הפעם מוקדם) התחילה המשימה הלא פשוטה של לפנות את הלובי וכרגיל הזזת כיסאות וגלגול שולחנות. אספנו את הכיסאות ליד אחת ממעליות השירות רק בשביל לגלות שהשתיים שנמצאות שם תפוסות לגמרי, אחת ע"י הרום סרוויס והשנייה ע"י המשק. לירון שלחה אותי לרדוף אחריהם בשביל לשכנע אותם לוותר על המעליות בשביל שנוכל להוריד את הכיסאות למטה דרך המעליות. הם היו בקומה 14 ואני עליתי לקומה 15 דרך המעליות שירות השניות, רק בשביל לגלות שהם כבר בקומה 17. מצאתי מדרגות ליד וטיפסתי למעלה. הברך שלי, שכבר כאבה מהבוקר נתנה את אותותיה ועיכבה אותי בטיפוס. כשהגעתי גיליתי שהם כבר בקומה 18, וגם בקומה 18 גיליתי שהם ב-19. בקומה 19 תפסתי את האיש מהרום סרוויס ולא ממש הצלחתי לשכנע אותו לוותר על המעליות. המרדף אחרי אנשי המשק המשיך עד לקומה ה-25, העליונה של המלון, וגם אותם לא ממש הצלחתי לשכנע. לקחתי את המעליות האחרות למטה (כמעט ריחפתי באוויר מרוב המהירות שהמעלית ירדה) והכיסאות ירדו למטה בסוף דרך מעליות האורחים, רק בשביל לגלות שהאידיוטים האחרים לקחו את הכיסאות למקום הלא נכון. בחמש וחצי (שוב) הלכתי הביתה.

מחר חופש בשביל לנוח, לחכות למשקפיים לחזור מתיקון (יש לי עוד זוג), ללכת סוף סוף לחדר כושר ובעיקר לנוח. לילה טוב. אני הולך להשלים שעות שינה.

בתיכון זה היה קו 95 של אגד שאחרי סיבוב בעיר הביא אותי לבית הספר והביתה ועבר כל חצי שעה, ככה שלא היה כדאי לפספס אותו. אחיו הצעיר 095 לקח אותי כמה פעמים ללשכת הגיוס ואפילו לפסיכומטרי וחזרה.

בצבא היו מגוון של אוטובוסים שלקחו אותי ממקום למקום, הייתה גם הרכבת, אבל מעל לכולם בלט קו 58 בחיפה (שאפילו יצא לי לקחת אותו מבת גלים לפני שעבר למפלצתית המפרץ) שחיבר את הבסיס עם הרכבת והמשך הדרך הביתה (אם לא בא לי ללכת חצי שעה מתישה ברגל). הנסיעה שלו הייתה קצרה מאוד ובבקרים צפופה מאוד ואם הייתי מפספס אותו, ציפתה לי המתנה ארוכה מאוד (בסביבות השעה וחצי) אם לא העדפתי לקחת אוטובוס אחרת לצומת וולקן וללכת לפחות חצי שעה ברגל (אם לא עוברת רכבת ולא נוחת מטוס).

אבל כל אלה מאחוריי והיום יש אוטובוס חדש בחיים שלי בשביל לתעב אותו ואת הדרך שלו. קו 19, לשם שינוי של דן (שני אלה מלמעלה היו של אגד), לוקח אותי לעבודה וגם מחזיר אותי הביתה בסוף המשמרות (ואם הוא סיים אז צריך לחכות למונית). לעומת הרבה קווים של דן ואגד בגוש דן, דווקא 19 לא מתגלה כאחד שעושה טיולים גדולים, מהסוג שעוד שנייה גורם לך להתפוצץ. אומנם לוקח לי 30-45 דקות בכל כיוון אבל זה עובר מהר ממה שאני יכול לחשוב.

את הקו הזה אני מכיר מילדות. בימים שלפני שעברנו דירה לחולון מתל אביב הקו הזה קישר אותנו מאלנבי לכאן. מאז שנפתחה תחנת הרכבת בראשון, הקו הזה קישר אותי אליו בבקרים של יום ראשון ולפעמים אפילו לקח אותי הביתה משם. עם הזיכרונות הנוסטלגיים האלה אני יוצא לדרך.

זה אוטובוס שכנראה לא ממש אוהב את חולון. יש לו בסך הכל 3 תחנות בעיר (2 בכיוון ההפוך) והוא נכנס אליה ויוצא מיד. את שאר המסלול בדרך לעיר הגדולה הוא עושה בתוך בת ים. בחודש האחרון, אחרי כל ההסתובבויות שלי בעיר הזאת, הגעתי למסקנה שבת ים היא בעצם גרסה עלובה ומעורבבת משהו של תל אביב. בעוד שבתל אביב האזורים מסודרים כל אחד בנפרד, בבת ים אפשר למצוא בניינים גבוהים לצד שיכונים ארוכים ואפורים שמפוזרים בכל העיר. נראה שיש ניסיון לחקות את הירוק שבולט מכל מקום בשכונות המגורים של תל אביב, אבל הכל נראה עלוב ואפור ודי מדכא. גם האנשים שהולכים ברחוב ואלה שעולים לאוטובוס לא משדרים משהו שונה.

המסלול בבת ים נגמר ממש ליד בית חולים אברבנל (שלא מוסיף לה) והאוטובוס נכנס לנתיבי איילון לקטע בין המחלף הבלתי גמור דב הוז למחלף המסובב לגמרי ליד בית חולים וולפסון. רוב הדרך הביתה מתבזבזת בקטע הזה בגלל צוואר בקבוק לא הגיוני שהשאירו אנשי נתיבי איילון (לא מהחברה של ההוא שהתאבד) אבל בבקרים אני אומר תודה שהאוטובוס עובר שם וחוסך לא מעט זמן. כשנכנסים לתל אביב משקיפים על משרד הרישוי בחולון שתמיד מזכיר לי שאם היה לי אוטו הייתי יכול לקום מאוחר יותר...

תל אביב היא תל אביב ולא משנה שהאוטובוס עובר בה דרך אזור תעשייה וחנויות. המסלול כבר מוכר משנות הנסיעה הצהליות עד אלנבי. כשנכנסים לרחוב הארוך הזה בדרך אל הים רואים את כל אלה שעוברים על החוק ונכנסים לרחוב בשעות שאסור להם. הנהגים מצליחים לזהות איפה הם צריכים לעצור (לא פשוט עם תחנות אוטובוס כל 50 מטר) ומורידים את שאר הנוסעים שנשארו. אני מסתכל דרך החלון ותוהה על אלה שבמשרדים שמשקיפים על הרחוב. בנייני מגורים אי אפשר למצוא ברחוב הזה. האוטובוס שועט דרך כיכר מגן דוד החפורה (הכניסה לשוק הכרמל, מדרחוב נחלת בנימין ורחוב שינקין) והנה כבר מגיע הסיבוב וכבר רואים את האופרה באופק. הטיילת והים בבוקר מתגלים ביופי שאין מילים לתאר אותו ומרגיעים אותי לפני שמגיעים לתחנה שלי, שנייה לפני הכרמלית. את הדרך הקצרה למלון מהתחנה אני כבר עושה רגוע ועם תחושה שיום טוב הולך להתחיל.

בסוף היום אני מדדה עייף לכיוון התחנה רק בשביל לראות את האוטובוס יוצא מהתחנה כמה דקות מוקדם מדי בגלל כיוון לא נכון של השעון. למזלי, עוד 10 דקות ייצא עוד אחד, והדרך הארוכה הביתה תתחיל שוב.

תג שם.

לוקר במלתחות (סוף סוף התיק במקום סגור).

משמרות דרך המלון.

קצת כבוד ותחושה של אחריות לעומת אחרים.

וזהו.

קביעות...