השבוע החלטתי שזהו. ככה אי אפשר להמשיך. הרגע המכונן הזה התרחש ביום שני בערך בשעה 14:00. ישבנו מספר כתבי חינוך ומספר כפול מזה של חברי ארגון המורים במסיבת עיתונאים של הארגון (אירוע שאתם אולי זוכרים בעיקר בזכות האמירה האלמותית של יו"ר ארגון המורים, רן ארז – "אנחנו נפנה לאו"ם, ואל תחייכו..."). אחרי שארז שטח את המניפסט שלו וסיים לאיים בהלשנות, רשות הדיבור עברה ליועץ התקשורת שלו, רונן צור. רונן הראה לכולנו מצגת שמראה עד כמה החינוך בארץ נמצא בקריסה. ומה המסקנה? אולמרט צריך להתערב כדי להזרים כסף ולהעלות את שכר המורים. 42,000 המורים שחברים בארגון המורים קיבלו הוראה להציג את המצגת הזאת באסיפות הורים שיתקיימו בבתי הספר.

כבר הרבה זמן אני רוצה לעשות כתבה על כך שתוספות שכר למורים זה אולי חשוב, אבל אם זה יהיה ההישג היחיד של השביתה, אנחנו עוד נתגעגע למקום חמישים באולימפיאדת המתמטיקה. בינינו, כתבה כזאת בטלוויזיה תהיה קצת משעממת. שוב לקט של אנשים שאהבנו לראות מוציאים כל מיני משפטים מהפה (ולאו דווקא מהסוג המעניין). בדיוק כאן נכנס הבלוג הזה. יש יותר מדי תעמולה שטחית בימים הללו ולחברים שלי כבר נמאס לשמוע אותי מדבר על זה ואני מפחד שהם יפסיקו להזמין אותי למסיבות.

המורים מרוויחים משכורות נמוכות מדי, זה נכון. באמצע שנות התשעים יצאו ארגוני המורים למאבק על שכרם. זה עלה להם בשביתה של עשרה ימים (השביתה הנוכחית כבר עברה את רף חמישה עשר הימים), אבל בתמורה הם קיבלו תוספת שכר של 30 אחוזים (!). מה קרה מאז? קודם כל הילדים שנכנסו לאותו עידן חדש בחינוך הם אותם ילדים שהגיעו ב-2003 למקום ה-30 מתוך 41 במבחנים הבינלאומיים במתמטיקה. איך זה יכול להיות? המורים פשוט קיבלו את הכסף ולא נדרשו לשום תמורה. לא יותר שעות ולא פחות מורים (סוד גלוי במסדרונות משרד החינוך הוא שלפחות 8,000 מורים מקבלים משכורת ולא באמת מלמדים). מייד אחרי החתימה על הסכם השכר החדש הבחינו שאר מגזרי המשק בנס. ראו כי טוב ורצו גם לעצמם. התוצאה – העלאות שכר במשק ושוב המורים נשארו מאחור.

בהסכם שנחתם השנה עם הסתדרות המורים תוספת השכר ניתנה תמורת יותר שעות עבודה (כן, מתברר שמורה יכול לעבוד יותר מ24 שעות בשבוע). בצורה הזאת גם אפשר לבדל את המורים משאר המגזרים (כשפקחי נתב"ג ירצו גם, יענו להם שהמורים קיבלו כי הם עובדים יותר). וגם, רחמנא ליצלן, יותר שעות לתלמידים (מישהו אמר דוח דוברת?). נכון, ערך השעה שמשולמת למורה יורד, אבל על אף האנלוגיה שרן ארז מאוד אוהב לעשות בין שמרטפים למורים, בסוף החודש מסתכלים על הסכום הכולל בתלוש.

דוגמא נוספת:

ארז דורש שאת תוספות השכר יקבלו כל המורים (גם אלה שכבר הזכרנו שמקבלים כסף בתמורה לכלום). כיום יש במערכת החינוך כ-128,000 מורים. תנסו לנחש כמה מהם בהליכי פיטורים על רקע מקצועי (דהיינו מורים גרועים). עשרה אחוזים? חמישה אחוזים? לא. אצלנו כנראה יש מערכת חינוך נהדרת (חבל שלא טרחו לספר את זה גם לציבור), אחרת, קצת קשה להסביר איך רק עשרים מורים נמצאים בהליך כזה (לא מזמן יולי תמיר התגאתה בכך שהכמות הכפילה את עצמה וכעת ישנם 40 מורים בסטאטוס הזה. אז כנראה אפשר להרגע...).הליך הפיטורין הזה (במשרד החינוך קוראים לו "פיטורין פדגוגיים", מונח יפה ל"שמע, אתה עושה לנו רק נזק"), אורך שנתיים. בשנתיים האלה יש ביקורים של מפקחים בכיתות (חלק גדול מהמפקחים חברים בארגוני המורים – אותם גופים שאמורים להגן על אותם מורים), ועדות ערעור ולבסוף צריך גם את הסכמת ארגוני המורים לפיטורין. נשמע מסובך? יופי, עכשיו גם אתם מבינים למה מנהלים פשוט מעדיפים לשלם משכורת למורים גרועים ולבקש מהם רק לא להיכנס לכיתות (כבר שמעתי על מורה שמונה לאחראי ספרייה. לא ספרן, הרי את זה כבר יש – אחראי ספרייה). אחרי דיונים רבים הצליחו בהסכם האחרון עם הסתדרות המורים לקצר את ההליך הזה לשנה (לחלק מהמורים בלבד), אבל הרי את ההסכם הזה רן ארז לא רוצה. 

זה רק חלק קטן מהקומבינה שמנהלת את מערכת החינוך (פשוט נראה לי שכתבתי המון לפעם הראשונה ואני עוד רוצה לשמור חומר). אל תצפו ממשרד החינוך לתקן את המצב. הם אלו שנתנו למצב הזה לקרות וזה מה שקורה כששוכחים לדפוק על השולחן. היום הבינו באוצר את מה שכל תלמיד זב חוטם ומחוצ'קן פנים מבין כשהוא הולך למורה פרטי. לשפוך כסף על השיעור זה לא מספיק, צריך גם לחשוב בו.