חינוך מיוחד

בשבוע שעבר קיבלנו עדות נוספת לרמה הנמוכה של תלמידי ישראל: ישראל שוב התדרדרה במבחנים הבינלאומיים. הפעם מדובר במבחני TIMSS שבודקים את יכולות התלמידים במתמטיקה ומדעים. הפרסום הראשון היה ב-ynet. אפשר היה למצוא שם את כל הפרטים יממה לפני מסיבת העיתונאים המתוכננת של משרד החינוך. אפילו טבלה שמפרטת את כל מיקומי המדינות, צורפה שם לכל המתעניין. בסוף הכתבה ציינה הכתבת מורן יהלי זליקוביץ שבתקופתה של לימור לבנת הישגי התלמידים דווקא עלו ואילו עכשיו הם יורדים. והימים - ימי יולי תמיר.

לא לקח הרבה זמן והביפרים החלו לרטוט. יותר משעתיים עברו מאז הפרסום הראשון והנה יש תגובה של משרד החינוך. לא, לא היה שם הסבר לירידה. גם לא דובר שם על הכאת חטא של משרד החינוך שהתוצר שלו רק הולך ומתדרדר. מה שהפריע לבכירי משרד החינוך הוא לא הירידה בהישגים, אלא העלייה. כן, גם לי זה היה נשמע מוזר, אבל תיווכחו בעצמכם. זה מה שהופיע על מסך הביפר שלי: "בשנת 2003 חלה עלייה גדולה וחריגה.. העלייה נבעה מהכנה ממוקדת ואינטנסיבית של 400 בתי ספר לקראת המבחן הבינ"ל, מבלי לשנות את רמת הידע של כלל התלמידים".

מפחיד לחשוב שהתוצאות (ישראל במקום ה-25, אחרי ירדן, מלזיה ותאילנד) דווקא השביעו את רצון אנשי משרד החינוך, אחרת למה להם לבדוק את הנושא כל כך הרבה זמן ולבסוף לתקוף את העובדה ששרת החינוך הקודמת חשבה לתומה שלמבחן צריך להתכונן.

אבל בואו נעזוב לרגע את הפחד. ב1999 פורסמו מבחנים בינלאומיים ששוב הציבו את תלמידי ישראל במקום מביך. במשרד החינוך התגאו אז בכך שיש תוכנית לימודים חדשה שטרם הוטמעה, אבל תושיע את התלמידים המבולבלים שלנו. התלמידים, כידוע, עדיין מתדרדרים. בשבוע שעבר סיפרו אנשי משרד החינוך שהם יקפידו על כך שכל חטיבת ביניים תלמד לפחות 4 שעות שבועיות מתמטיקה. לא מזמן הוחלט על תוספת של 18,000 שעות לימוד למערכת החינוך. הוחלט לתגבר את לימודי האזרחות, לימודי השל"ח ולהוסיף שעות לשיחות אקטואליה. כמובן שחשוב שתלמידי ישראל ידעו מהו המבנה השלטוני בישראל, השאלה היא אם כבר מוסיפים שעות, אולי כדאי גם לתגבר את לימודי המתמטיקה? (בכל זאת ממוצע של 44, זה לא בדיוק התוצאה הכי טובה שאפשר להגיע אליה).

שרת החינוך ואנשיה גם האשימו את המורים. הרי המשרד מארגן השתלמויות מקצועיות במתמטיקה והמורים לא מגיעים. אני דווקא חשבתי שהמורים עובדים אצל משרד החינוך ולא להיפך.

בכל זאת, לא ציפיתי לשמוע את אנשי משרד החינוך אומרים "סליחה, טעות שלנו", אבל ודאי שלא ציפיתי לשמוע אותם אומרים "סליחה, טעות שלנו שהצלחנו בעבר". הנה קצת עובדות על המבחן המדובר: גם סינגפור ויפן שהגיעו למקום הראשון והשלישי (בהתאמה) במדעים מתכוננים לפני המבחן. בתחילת שנות האלפיים כשהוחלט להתכונן למבחן מראש, ההכנה החלה שנה וחצי לפני המבחן והקיפה את כלל כיתות ח' (הרי בתי הספר מקבלים הודעה שישתתפו במבחנים זמן קצר יחסית מראש, פחות משנה וחצי). האוניברסיטאות הכינו חומרי לימוד על מתמטיקה ומדעים והתלמידים למדו. כשלומדים שנה וחצי לפני מבחן, גם הידע משתפר. במשרד החינוך יודעים את זה. הרי הם מכינים את התלמידים 12 שנים לפני מבחני הבגרות.

אחד מאנשי החינוך הבולטים שאל אותי השבוע: "ומה עם שרת החינוך? היא לא התכוננה מראש לפריימריז?"

באופן עקרוני הקטע הבא רלוונטי למאה משפחות בלבד. הרי בסופו של דבר, אותן משפחות לא שלחו את ילדיהם לבית הספר מאז תחילת שנת הלימודים. בדקתי: לא הייתה שביתת מורים משמעותית בחודש האחרון. שאר התלמידים למדו כרגיל. אז למה אני טורח ומטריח גם אתכם? כי את מה שמשרד החינוך עולל לאותן משפחות חייבים לספר. נתחיל מההתחלה:

מתברר שכמאה ילדים בארץ הולכים לבתי הספר עם אחות צמודה. מדובר בילדי חינוך מיוחד שסובלים ממחלות קשות. לרוב הם מונשמים 24 שעות, מוזנים באמצעות צינור ישירות לקיבה ופעולות נוספות שמציבות אותן בסיכון כשהם ללא השגחה רפואית. שלא נתבלבל: יש סייעות צמודות (הן בעיקר עוזרות לתלמידי החינוך המיוחד לכתוב או להתגבר על פעולות היום-יום ואת פעולתן משרד החינוך החליט לבטל) ויש אחיות צמודות (גם הן עובדות עם ילדי החינוך המיוחד). בתחילת השנה אמור היה המשרד לחתום על חוזה עם האגודה לבריאות הציבור שמפעילה את האחיות האלו, אבל אז קרה דבר מוזר: שנת הלימודים נפתחה באחד בספטמבר. זה מאוד הפתיע את אנשי משרד החינוך שלא מיהרו לסגור את החוזה עד אותו תאריך.

ללא חוזה האחיות הצמודות לא הגיעו לעבודה והילדים נשארו בבית עם ההורים. אם היינו בשבוע הראשון או השני ללימודים לא הייתי ממהר לספר לכם על זה, אבל אותו לוח שנה שהפתיע את משרד החינוך מבשר שאנחנו כבר 24 ימים אחרי פתיחת השנה. והילדים? הם עדיין בבית. רוב ההורים נשארים צמודים אליהם ולא הולכים לעבודה.

אתמול צילמנו משפחה כזאת מגבעת שמואל. הילד בן ה-11 סובל מפיגור שכלי קשה. הוא מרותק לכסא גלגלים, מונשם ומוזן בצורה מלאכותית. עד לפני כמה שנים הוא לא הצליח לדבר. רק בשנים האחרונות, בעקבות עבודה מאומצת ב"בית איזי-שפירא", הוא מצליח לומר את שמו ועוד כמה מילים נוספות. אמו נשארת צמודה אליו ולא יכולה לעזוב אותו לבד. כל יומיים היא מתקשרת למשרד החינוך לשאול אם יש חדש. אולי יש כבר תאריך יעד לחזרה לבתי הספר והיא תוכל לחזור לחפש עבודה.

הזכרתי קודם את עניין הסייעות הצמודות. אותן החליטו לבטל. יש שיאמרו שהסיבה היא כספית (3 מיליון שקלים) ויש שיאמרו שהסיבה היא פדגוגית נטו (לתת לילדים לנסות להסתדר לבד). על נחיצות האחיות הצמודות אין עוררין. הסיבה היא נטו ביורוקרטיה. מתברר שמשרד החינוך רוצה לסגור חוזה עם האגודה לבריאות הציבור ללא מכרז. כדי לעשות את זה צריך לקבל את אישור החשב הכללי במשרד האוצר. במשרד החינוך טוענים שהם מחכים לאישור הזה. זה מה שתוקע אותם וברגע שתהיה חתימה, מייד ייחתם חוזה והילדים יוכלו לחזור לבתי הספר.

פנינו למשרד האוצר שמאוד הופתע. "על מה אתם מדברים?", שאלו שם. "אישרנו את זה כבר לפני שבוע". לראייה הם אפילו שלחו לנו את האישור.

 חזרנו למשרד החינוך. "אנחנו עדיין מחכים לאישור", התעקשו שם. גם הבוקר הם טענו את זה. זאת על אף שהאישור מפורסם אפילו באינטרנט ובמשרד האוצר יודעים גם להציג פלט פקס שמעיד על שליחת הגושפנקא המיוחלת שתוציא את הילדים לבתי הספר. באקט של ייאוש, שלחתי להם את המסמך שהצגתי גם לכם למעלה. אני לא יודע. אולי אני לא קורא טוב, אולי אני הוזה דברים ואולי במשרד החינוך צודקים. אולי.

תוך שעתיים תגובת המשרד השתנתה במפתיע: "רק הבוקר הגיע למשרד החינוך האישור הסופי של החשב הכללי... ועל כן היום התחילה ההתקשרות למתן השירות". איזה צירוף מקרים.

בהתנהלות יעילה יותר ובבדיקה קלה של לוח השנה, אף ילד לא היה צריך להשאר יום אחד בבית. בהתנהלות שלומיאלית הילדים יכלו לחזור לבתי הספר כבר בשבוע שעבר. אנחנו לא שואפים גבוה. במשרד החינוך גם שלומיאליות יכולה כבר להחשב כמחמאה.

כשלא מעט תיכוניסטים יושבים בבית וחורשים סיכומים כדי להתכונן למבחני הבגרות יש פרט אחד שטוב לדעת: משרד החינוך תכנן בעבר לבטל את ציוני ההגשה (מה שבד"כ מעלה את ציונם של התלמידים) ולהחשיב רק את הציון בבחינת הבגרות כציון סופי. לא צריך להתעצבן. מועצת התלמידים הצליחה במאבק חריף לבטל את רוע הגזירה. אה, ועוד דבר: זה היה ב-1960.

אז למה אני נזכר בזה עכשיו, ויותר גרוע: למה אני מזכיר את זה?

היום התקיימו בחירות לתפקיד יו"ר מועצת התלמידים הארצית. הפעם האחרונה שמועצת התלמידים עשתה מאבק כ"כ חריף שהוא נטו לטובת התלמידים וגם מעז לצאת נגד משרד החינוך הייתה לפני חמישים שנה. הפלא ופלא: התלמידים הצליחו להוכיח שהם קול שאי אפשר להתעלם ממנו ושינו את אחת ההחלטות המשמעותיות יותר במערכת החינוך. זה היה פעם.

בהפנינג הבחירות שנערך היום באחד ממבני משרד החינוך בפתח תקווה, אף אחד לא הזכיר את זה. במאה הנוכחית הגוף הזה בעיקר נראה כמו שיעור אזרחות מורחב לכמה עשרות תלמידים.  

אל תבינו אותי לא נכון. יש שם אנשים נפלאים. ניר קטררו, היו"ר שעזב היום, הוא אחד התלמידים המבריקים יותר שפגשתי. אין הרבה י"בניקים כמוהו שיודעים לנתח את הפוליטיקות הקטנות והגדולות בתוך מערכת החינוך ולפעול בהתאם. כל שיחה איתו היא תמיד חוויה נעימה. בכל זאת, לא זכור לי מתי ביובל האחרון מועצת התלמידים יצאה במאבק נגד משרד החינוך. יודעים מה? אני לא מחפש מאבקים. מספיקה לי דעה עצמאית מול משרד החינוך, עמידה איתנה מול החלטות המשרד שפוגעות בתלמידים (ויש לא מעט כאלה), משהו.

היו לא מעט הזדמנויות להוכיח שהגוף הזה באמת הכרחי. ראשי המועצה יכלו להתערב ברפורמה שנחתמה עם הסתדרות המורים. אולי במקום הסכם עבודה משודרג, היינו מקבלים כאן תוכנית מקיפה שמטפלת יותר בתלמידים: שעות הוראה מלאות מול כיתה, התעקשות על מנגנון שיפקח על השעות שהמורים נותנים או לא. אפשר, רחמנא ליצלן, אפילו לנצל את חלון ההזדמנויות התקציבי כדי לנתב אל התלמידים מעט מהמיליארדים שזורמים למערכת. אבל התלמידים לא לחצו ונשארו מאחור. נראה לי שהם כבר התרגלו.   

זה מרגיש קצת לא נעים. משרד החינוך סיפק כמה מכשירי מירס לתלמידים ומנע מעצמו כאב ראש. המסר שיוצא מהמשרד הוא שמקשיבים שם לתלמידים. אם מי שמעביר את המסר הזה לא היה מבטל את חלוקת פנקסי זכויות התלמיד (פנקס קטן שמספר לתלמידים מה מותר ומה אסור למורים שלהם לעשות), היה לי קל יותר לקנות את זה.