נתחיל בווידוי אישי: אני לא יודע מה ההבדל בין צֵירה לסֶגול. כששאלתי את הלשונאי שלנו מתי אני משתמש בפּתח ומתי בקמץ, הוא אמר משהו על תנועה פתוחה ותנועה סגורה ועל כך שמאוד קל להבדיל ביניהן. חייכתי ועשיתי את עצמי מבין. עדיין בכל פעם שאני מנקד אות בוורד, אני מתפלל שניחשתי נכון. זה לא שלא השתדלתי. בבגרות בלשון דווקא קיבלתי 96. רק שנתיים אחר כך הבנתי שארבעה זה לזכר וארבע זה לנקבה.

טוב, אז אולי לא באמת השתדלתי. כשהייתי בתיכון הציעו לנו ללמוד לשון בהיקף מורחב של 4 יחידות לימוד (במקום אחת בלבד כפי שנהוג). לא היססתי לרגע. סירבתי. הסיבה פשוטה: זהו אחד המקצועות המורחבים היחידים שלא מקנה נקודות בונוס בחישוב ממוצע הבגרות לאוניברסיטה. כשאפשר ללמוד רק שני מקצועות בצורה מוגברת, כל תיכוניסט יילך על מה ששכרו בצידו.

לפני מספר שבועות סיפרה לי אחת מהעוסקות במלאכה במשרד החינוך שלימודי הלשון המורחבים גוועו להם אט אט וחלפו מהעולם כבר לפני שלוש שנים. לטענתה, אף תלמיד לא רצה להירשם והביקוש ירד מעשרת-אלפים, בימי תור הזהב של לימודי הלשון, לאפס. היום כבר אי אפשר למצוא בית ספר שמלמד יותר מיחידת החובה בלשון. המשמעות היא שהתלמידים לא לומדים ניקוד, תחביר מורכב יותר ובעיקר חסר להם אוצר מילים (לא נורא, תמיד אפשר לסמוך על האח הגדול שילמד אותם). הסיבה למיתון הלשוני הקשה היא כמובן הבונוס האוניברסיטאי. לפני כחודש ישבה במשרד החינוך ועדה שניסתה לחשוב איך בכל זאת להחזיר את תוכנית הלשון המורחבת למערכת השעות. המסקנה הייתה שכל עוד האוניברסיטאות לא מזכות בבונוס (כפי שלמשל קיים בלימודי הפיזיקה, מתמטיקה, אנגלית וכו') לתוכנית אין סיכוי לשרוד.

אז מה בעצם כל כך מפריע לאוניברסיטאות לחלק קצת בונוסים לחבר'ה? בכל זאת, גם בלשון התלמידים נבחנים ומרוויחים את הנקודות ביושר. התקשרתי למועצה להשכלה גבוהה וניסיתי לבדוק. הם אמנם לא לימדו אותי מה זה כיווץ דיפתונג, אבל כן הזכירו לי מה זה משרד החינוך. מתברר שבאוניברסיטאות לא מכירים בכלל שום בקשה להכיר בלימודי הלשון ככאלה שמקנים בונוס. אנשי משרד החינוך שהתלוננו על רשעותם ואטימותם שכחו דבר אחד: לבקש. ההשכלה הגבוהה בישראל אמנם מפותחת, אך בתחום הטלפתיה, כנראה, יש לנו עוד מה ללמוד.

חזרתי למשרד החינוך. אחרי יומיים של בדיקה טענו שם שבזמן כהונתו של אמנון רובינשטיין כשר החינוך התבצעה פנייה שכזו. משום מה אין שום מסמך בנושא, גם לא תאריך ואפילו לא שנה שבה פנו. נותרה רק עדות של פקידי המשרד שזוכרים פנייה כלשהי, ואין להם מושג מה היו תוצאותיה.

גם אם תשובת האוניברסיטאות הייתה שלילית, מאז ועד היום כל המערכת השתנתה. האוניברסיטאות (הודות למאבק מול המכללות) עושות הכל כדי להרחיב את כמות הסטודנטים שמאכלסים אותן ובעיקר משלמים להן שכר לימוד. בנוסף, לא תמצאו כמעט אדם אחד שנשאר בתפקידו ב-13 השנים האחרונות, מאז סיום כהונתו של השר רובינשטיין. משרד החינוך צריך לעשות רק דבר אחד פשוט: לשלוח מכתב, ואפשר אפילו במייל.