צפיתי בראיון המצוין שערכה דנה וייס עם נועם חומסקי ב"פגוש את העיתונות" ומיד הסתדר לי בראש הפוסט האחרון שפרסמתי. ברשימה התייחסתי לביטול של אלביס קוסטלו והריאקציה ההיסטרית של שרת החינוך. לבנת בתגובה להודעה של קוסטלו שיחררה הצהרה שעיקרה "פויה" עליו הוא לא ראוי להופיע בפנינו. לבנת לא ניסתה להבין מדוע העניין בוטל, או אולי לפנות לאומן ולפתוח עימו בדיאלוג. היא פשוט תקפה כשהיא מתעלמת מכך שהביטולים הפכו למגפה ולמחאה אנטי ישראלית הדורשת טיפול.

 

אחרי פרסום הבלוג חטפתי בראש בטוקבקים וכן הגיעו אלי מספר שיחות טלפון לא סימפטיות. במצבנו יש כנראה מעט מאד סבלנות לשמוע דברים אחרים. חבל, כי היכולת להסתכל מתוך עיניו של הצד השני (סליחה קלישאה), יכולה לסייע לנו במאבק ההסברתי ובקושי שלנו אל מול העולם. אנשי רוח ואומנים, בריות רגישות במיוחד, הן דרך מצוינת להבין מה גודל הברוך שלנו.

 

חומסקי, הסביר לוייס שההיסטריה הזו היא מרכז הקיום הישראלי בשנים האחרונות. את גולדסטון, הדי אזוטרי לדבריו, החרמנו והפכנו לעוכר ישראל. אם היינו מקשיבים למה שאמר, אולי העניין היה מת הרבה יותר מהר ולא הופך לפיאסקו עולמי. כנ"ל במקרה של חומסקי. למה צריך לעשות מהקשיש הזה עניין כ"כ גדול? למה לא לתת לו לנאום בביר זית? אני בטוח שאותם מאזינים פוטנציאלים לא מתרימים לקק"ל בזמנם הפנוי. הם שונאים אותנו גם בלי הדברים של חומסקי. קצת פרופורציה. בכל זאת כדאי לזכור שלא היה מתוכנן שידור לוויני וישיר לכל העולם. כולה ביר זית! אבל ההיסטריה גומרת אותנו. אנחנו חיים בסף רגישות אדיר לעצמנו ואפסי לאחרים. קוסטלו - עוכר ישראל, חומסקי וגולדסטון – self hating jews, וסנטנה? נו גם לו צריך להדביק איזה כינוי. נגיד... לטיני ממורמר צאצא לאיזבלה ופרדיננד הארורים.

 

אחרי שהסתיים הראיון של חומסקי גירדתי בפדחת בצער. האיש משכנע, רהוט, מדבר בהיגיון ונשמע לעיתים צודק. אבל אל דאגה, אם נגיד מאה פעמים "פויה" ברצף, חומסקי, גולדסטון ומוסיקאים מבטלים וארורים, ייעלמו מהעולם.