בלוק יצירתי במשרדי פרסום הוא עניין שכיח. כמה ח'ברה תקועים עד השעות הקטנות של הלילה. בפעם הארבעים ושמונה יוצאים להפסקת סיגריה, זה לא עוזר. שותים עוד קפה שחור וזורקים לפח מחברת רביעית. שום דבר, אין רעיון. ואז, ברגע של הבזק, מגיע אחד החברים ומעלה רעיון שבשעה סבירה ובמחשבה בהירה היה מביא לפיטוריו. אבל לנוכח מצוקת הזמנים הוא מתקבל בקול צהלה. בדרך כלל אין שום נפקות לעניין חוץ מאובדן לקוח או כרסום במעמדו של מוצר מסוים. אבל במקרה של הפרסומת האחרונה של מפעל הפיס, הנזק הוא ממשי.

 

מפעל הפיס מעודד אותנו להמשיך ולהמר על שלל מוצריו כדי לקדם את התרבות. בפרסומת שראיתי בסוף השבוע מוצגים שני שחקני תיאטרון בהצגה מול קהל, כשבשיאה של הדרמה, עולה צופה, מזנק לעברו של המקרר ומוציא ממנו סנדוויץ'. כל זאת מול ציבור ושחקנים. המנטרה - אתה בעל בית הבית, היות שאתה תורם לתרבות בישראל. צריך להיות קצת חמור כדי לטעון שעידוד תרבות עולה בקנה אחד עם הפרעה מגעילה שכזו. סילחו לי שאני ינטע לרגע, אבל מי מאיתנו לא נתקל במהלך צפייה בהצגה בצלצול טלפון סורר, בצופה שצווח בקול ואפילו בתלמיד שמינית ששורק לאחת השחקניות? רובנו חווינו את זה יותר מפעם אחת. זה עניין מביך, לא תרבותי והוא מגיע כסוג של של בוז למציג ולקהל. אבל במפעל הפיס חשבו שזה מתאים לקידום עניין הקולטורה בישראל. בפיס אומרים לנו שנמשיך להפריע ולהיות חיות ובעזרת המפעל זה יוכל להיעשות בכסות תרבותית.