לפני שבועות ספורים, אחרי שאלוויס קוסטלו ביטל את ביקורו בישראל, השרה לימור לבנת הגיבה באופן שדי הצחיק אותי. לבנת התריסה כלפי קוסטלו במיני טענות נוסח "פויה עליו, מי הוא בכלל?" ו"אם הוא לא רוצה שיקפוץ". לנוכח ביצועי הקולגות שלה, קשה להאשים אותה, היא פשוט חלק ממערך שהמשימה החדשה שנוצרה בלתי מובנות עבורו. לבנת בחשיבה ימנית ומיושנת פועלת ממש כמו חבריה ליברמן ויולי אדלשטיין. השרים הללו סבורים שאם יאמרו "קישטא, אנטישמים כולם", ועוד מיני הבלים של אוהד כדורגל וחובב אירוזיון, הכל יסתדר. 

 

באחד המשדרים האחרונים אהוד יערי העיר בחוכמה שבחמאס משכילים לתפוס ששליטה בזירה התקשורתית היא משמעותית לא פחות מהצטיינות במרחב הצבאי.

 

הממשל הנוכחי מתקשה לטפל ברגישות ובאתגר שהתקשורת האינטרנטית הממזרית מציגה לנו. ליברמן וחבריו פשוט לא מבינים מה קורה סביבם. היסטורית, אגב, זה קורה לא פעם לגורמים קיצוניים. העקשנות אוטמת את אוזני העקשן לחידוש. כתוצאה מחוסר היכולת הזו, אנחנו חווים מצעד אין סופי של קטסטרופות תדמיתיות.

 

ממש כמו שהתקשינו להגיב לבליץ התקשורת המוסלמי במהלך המשט, גם לבנת לא מצליחה להשיב לקושי בתחום שלה. במקום לשנס מותניים ולהפעיל את המרחב האינטרנטי, לעורר מפיקים יהודיים ומובילי דעה בתחום הפופ והקולנוע, היא פונה לפתרון הכי לא נכון - הסתגרות בדעה ריאקציונרית וביטול הטענות שמנגד. כתוצאה מכך סנטנה, אלביס קוסטלו ועכשיו הפיקסיז ביטלו את ההופעות המתוכננות. חוץ מעוגמת נפש ותחושת מחנק תרבותי, הפעולת הללו נותנת לגיטמציה לגל העכור שפוקד אותנו. בעולם של טוויטר ופייסבוק, השיח התרבותי משתלב בדיון הפוליטי ומשפיע עליו באופן חריף. הביטול של הפיקסיז שווה בעיני צרכני אינטרנט ובלוגרים רבים כגושפנקא נוספת לאובדון זכות הקיום של ישראל במתכונת ובממשל הנוכחי.

 

בזמן שאנחנו זזים לאט, קיצוני הג'יהאד, שבזים לטכנולוגיה ולקדמה, הצליחו הודות לחיבור לגורמים אנרכיסטיים שאמונים על כוחו של האינטרנט, להבין את משמעות הזירה החדשה ולהשתמש בה. 

 

מדינות לא קורסות במכה אחת, הן מתפרקות לאט, פיסה אחר פיסה. זה בדיוק מה שמתרחש. נציגים זרים בורחים מכאן, חברות מסחריות מנתקות קשרים ואמנים לא רוצים להגיע. הפכנו לשחין עולמי שאף אחד לא רוצה לגעת בו.