קראתי את הבלוג של רביב דרוקר וחשתי הזדהות עמוקה. לחטוף כוויה דיבתית זה לא עניין פשוט. לצאת ממנה, זה אפילו מסובך עוד יותר. אני אומנם לא שולט בפרטי הפרשה של רביב, אבל חוויתי הליך דומה בפלטפורמה אחרת.

 

בזמנו פורסמה בעיתון "מעריב" ידיעה ממנה השתמע שקיבלתי טובת הנאה כספית שתוגמלה בכתבה אוהדת למארגן ההטבה. מה שנרשם במחי יד באופן לא אחראי ומוטעה, הפך לי את החיים. למרות שהבהרתי כמה פעמים למפרסם הידיעה העתידית שהוא טועה,  הכתבה פורסמה ושמי שורבב פנימה כמושחת.

 

שבועות הסתובבתי חפוי ראש כשהקלישאה בנוגע להוכחת קיומה של האחות הפכה למציאות. קולגות הסתכלו עלי בעין עקומה והרגשתי שכל הקריירה הלכה פארש.

 

כמובן שמיותר לציין שלא קיבלתי דבר וכל קשר בין הפרסום למציאות הוא הזוי לחלוטין. אבל במציאות התקשורתית של היום זה כמעט לא משנה.

ברגע שהכותרת מודפסת, הנזק מיידי. עם הפרסום הגשתי מיד דרישה להתנצלות ולפיצוי כספי ממעריב. במקביל ערכתי שיחה מוקלטת עם העיתונאי שפרסם את הידיעה וזה הודה באוזני ששגה, אך היות שהקטע השגוי עיטר את הכתבה באופן מרשים, הוא הנציח את הטעות. אחרי שיח קצר עם אנשי מעריב, המפרסמים הודו בכשל ומכאן החל מרוץ סביב הפיצוי. ממש כשם שרביב מתאר, עניין הפיצוי עצוב ומורט עצבים לא פחות מההכפשה עצמה.

 

בתחילה, לתומי, חשבתי שהפרשייה תגמר חת שתיים. הם יתנצלו פומבית, ישלמו את הנזק ושלום על ישראל. אבל, כמו שכולנו יודעים, בישראל הקורבן לעבירה, אזרחית או פלילית, ממשיך לסבול גם בזמן ההליך המשפטי.

 

אחרי שבועות ארוכים שהעניין היה תלוי ועומד, וכבר הרגשתי שהסיפור והקלון שנח עלי בלתי נסבל, ביקשתי, כמה שיותר מהר, לחתום את הדיון ולזכות שוב במונטין נקי מעט יותר. נסוגנו מדרישת הפיצוי הכלכלי המלא בחוק. לחצתי על פשרה. במעריב לקחו את הזמן. ככל שהעניין נמשך האולקוס שליהעלה. לבסוף ויתרנו על פיצוי כספי מסיבי והתעקשנו על הבהרה. באותו אופן וגודל בו ההכפשה המקורית פורסמה. שוב, העניינים נסחבו (זו אגב טקטיקה משפטית ידועה ובעניין הזה אין בליבי על מעריב).

 

בסיומם של חודשים ארוכים הוחלט על פרסום הודעת התנצלות די קטנה בשני מקומות ועל פרסום נוסף לאחת מתוכניות ערוץ עשר. תוכנית שאותה הנחתי. אבל אין לי נחת. הנזק, הצער ועוגמת הנפש שווים כסף ופרסום ראוי יותר. אבל זה החוק והנסיבות. 

מיותר לציין שהכתב המפרסם לא שילם שום מחיר. בחייו הוא רק שודרג מקצועית ואילו אני, הוכתמתי לנצח בכלל ובפרט ביקום האינטרנטי שבו אין מחיקה ומחילה.