בשנים האחרונות קשה לומר שאני מחסידי ביפ. בפוסטים קודמים כבר התכסחתי על הערוץ הזה לא מעט. למרות זאת, יהיה עצוב מאד בעיני אם ביפ ייעלם מהמפה. בשורה התחתונה כששוקלים את הסחורה שהערוץ של יובל נתן שיחרר בעשור החולף, צריך לזכור גם את כל הדברים האדירים שיצאו משם. על המשקל, הזכויות וההישגים של ביפ מכריעים בקלות לטובת עוד עשור של קיום. 

 

לפני הכול כדאי להיזכר שבלי ביפ, לא היינו זוכים ברצועה וזו אולי הנקודה הכי חשובה במשוואה. הרצועה הייתה תוכנית אירוח קומית שהנפיקה את ההומור הכי פרוע שישראל ידעה בעידן שאחרי החמישייה הקאמרית. בתוכנית צמחו, בין השאר, אורי גוטליב - הלוזר החינני והאינטליגנטי שחיפש שנים את קרש הקפיצה שלו עד שהגיע "נבאחו", דביר בנדק - האנטי גיבור כבד המשקל שהתבשל לאט והפך לאחד התותחים, שגיב פרידמן - איש שבשום מקום אחר לא קיבל הזדמנות והצחיק עד דמעות ככלב גזען אוהד מכבי, והיהלום הכי נוצץ של הקומדיה הישראלית בימינו - יובל סמו. לפני הרצועה סמו היה רק פוטנציאל שנדד בין הופעות אורח ב"ערב אדיר", "פרוזאק" ושאר אכסניות. אבל לצד גוטליב הוא זרח וקבע גבולות חדשים. הטייס המפליץ, העבריין החנון שמאיים בצנור, הברזליאי הסוטה ושקנאי המק-מק, הן מתנה שרק עבורם שווה להמשיך לדבוק בביפ. תארו לעצמכם את זירת הקומדיה שלנו בלי שלל הטאלנטים האלה. 

 

ויש עוד. קיציס ופרידמן הביאו את "החטא ועונשו", הטלנובלה הפנטסטית שלהם ושאר ספיישלים שדגרו ובקעו ל"ארץ נהדרת". אפרת אברמוב קיבלה מסגרת להביע את הכישרון הפרוע והמטורלל שלה, שהופך לאט לאט לקול הנשי הבא בהומור הישראלי. יובל שגב נגע בעלי ג'י עם "רנו פסקאל", "דאבל דייט" הנפיקה הרבה שעות הנאה לכולנו כששילבה את הקוליות של דנה מודן ותל אביב לדחיסות הקטלנית של רועי לוי ואני חייב לומר שיש גם משהו כובש בסדרה החדשה של קופטש על כישלון הניסיון הפוליטי שצבר עם עלה ירוק.

 

נכון, בשנים האחרונות הערוץ התמכר לתחום הקקה פיפי של נערי תיכון ולכן איום הסגירה הוא יופי של זמן לעשות רוויזיה ולחפש שוב את הסחורה שהפכה את ביפ לבית לחתרנות וסאטירה.