קשה היה שלא להתרגש מצפייה במהפך הספורטיבי שהתרחש בערב חמישי. המפעל הצהוב והדורסני נותר מוכה וחבוט וקבוצה קטנה וסימפטית עם תקציב של זר וחצי מתל אביב, הפכה לאלופה. חצי נס מול הפנים שלנו.

 

בסוף המשחק, בקצה הדרמה, נכנסה מהדורת חדשות הספורט לפעולה. אלו הרגעים שאנחנו כצופים יושבים בבית ומחכים בשקיקה לכל שביב מידע, פרשנות או ראיון. מה שיבוא, נגמע בצמא. ואכן, באופן מקצועני, ממש כמו תמיד יש לומר, קיבלנו סחורה משובחת הביתה. השידור המוצלח של אלי ומירי הפך לעניין סדיר ולכן אני כבר לא ממש מופתע מזה שהם ממשיכים לספק את הסחורה. תענוג. אביב לביא תמיד מעניין בפרשנות רהוטה ומעמיקה וגם בצד הטכני, הדברים עברו בצורה כמעט חלקה.

 

אבל מעל לכל כדאי לשים לב לעומר בנוביץ', ראש דסק הכדורסל בחדשות הספורט ואחד הכתבים הכי טובים בתחום המדיה האלקטרונית כיום. בנוביץ' רהוט, ענייני, בעל הומור ולא מתחכם. בראיונות הוא מצליח להתחבב על השחקנים ועל הצופה בלי ההתחנחנות הקבועה של שדרי קווים שמנסים לגנוב את ההצגה. עם שריקת הסיום תמיד יהיה ראשון במקומות הכי מעניינים. כך הביא את התגובות הרעננות והמדהימות של שחקני חולון מהפרקט ברגעים הקריטיים. מאוחר יותר דיווח מחדרי ההלבשה באופן מופתי ואנחנו נהנו מעדכון נבון, מכובד ועמוס ברגש וצחוק.

 

דעו לכם שמדובר במשימה קשה, אולי בלתי אפשרית. בעברי דיווחתי לערוץ הספורט מחדרי ההלבשה וזו הייתה קריעת תחת. ממש. למרות זאת, כשבנוביץ' עושה את זה הוא נותן את התחושה שכל צופה ספורט ביתי חולם עליה - אווירת חספוס שרק הנוכחות באירוע תוסס שכזה יכולה לתת. והכול נעשה בקלילות. אם מישהו רוצה ללמד את הדרך להיות כתב ספורט מוביל, שיפנה לעומר בנוביץ'. לטעמי, הנכס הגדול ביותר של ערוץ הספורט.

 

אבל לא הכול דבש ושושנים. היו הרבה רגעים שחירבו לי את שמחת השידור. זה מתחיל בהבכות המפדחות של בקי גריפין במהלך המשחק. מאיפה זה בא? השם ישמור. עם אנגלית מצוינת וחיוך כובש היא עדיין הופכת את הראיונות שלה לרגעים שבהם פשוט מתחשק לך לקבור את עצמך מתחת לספה ולכבות את הטלוויזיה לנצח. רחמים על צביקה שרף.

 

אבל זו רק חצי הדרך. יש עוד ייסורים. במהלך הערב ובסופו זומנו ליציע העיתונות. כך מופיע רון קופמן, לצידו יושב אריה מליניאק וביניהם ניב רסקין. מלינאק דעתן ומבין עניין. מסקרן לשמוע את מה שהוא אומר. זה בדרך כלל נשמע הגיוני ומנומק היטב. רסקין הוא אגדה. ערוץ הספורט במיטבו. נולד לזה. מבריק, עיתונאי וקולח. ואז מגיע קופמן. איש שהפך למיתוס בשנים החולפות.

 

עשיתי לי הרגל בזמן האחרון, להאזין לאדם עמוס הביטחון הזה. המסקנות עגומות. הוא חוזר על עצמו באופן בלתי פוסק בנוסחי התלהמות ריקים מתוכן. יש לו חוש הומור ויכולת להחזיק שידור, אבל לוגיקה ותובנות - קדחת. קופמן ישנן מנטרה מוכרת לכולם ויגלגל אותה בלשונו עשרות פעמים כיודע סוד מוחלט. מידע אמיתי הוא מספק אך ורק כשעוסקים בכדוריד. בשאר התחומים הוא יורה משפטים נוסח: "הכל קומבינה", "העשירים מושחתים" ועוד מיני סיסמאות קלאסיות של האחד במאי.

 

אבל, קופמן מושלם לאוהד הישראלי. הוא "משלנו". לא מתוחכם ואשכנזי כמו שגיא כהן או אינטלקטואלי כמו אביב לביא. קופמן הוא אחד כזה שכל חובב ספורט ממוצע חש בליבו שיכול היה להתחלף עימו במקום, אם היה לו יותר מזל. מה שיוצר אצל הצופה הזדהות מוחלטת. בסופו של דבר הקוף הפך להיות הבבואה המלאה של אותה קומבינה שהוא מטיף נגדה. אפשר לומר כלום, העיקר שננפיק את זה בקול רם ובטוח ואז ישמעו את זה. ממש כמו מנהלי ההתאחדות המוקעים על ידו. אבל מה לעשות, זה עובד. בסופו של דבר, בעולמנו, עומר בנוביץ' הנפלא והחרוץ ימשיך לסחוב שכר של כתב עם תלוש שבקושי סוגר משכנתה וקופמן יתרעם ויקרוץ, כל הדרך לבנק.