הבלוג של חיים אתגר

בכל פעם שאני מכין למהדורת החדשות אייטם שיש בו מן הצהבהבות, מיד אוחז כאב קטן באחד מאיברי הפנימיים. רופא נבון אבחן וקבע שזהו סינדרום המכונה "מוסר כליות", התוקף, כנראה, רק בימים בהם סיפורים בעלי גוון פופולרי במיוחד נוסקים מדסק התרבות שלנו לרחבי ישראל.

תחושת אי הנוחות הזו מוטמעת כבר שנים בתקשורת הישראלית והיא מאפיינת הרבה אנשים שעוסקים בצד הקליל של תעשיית הבידור. בימי חיי זכורות לי לא מעט שיחות עם קולגות שבמהלכן חבטנו בראשינו קלות אחרי ששידרנו כתבות מהז'אנר המדובר, והתכוננו למטח כבד של ביקורת עיתונאיות נוקבות.

בישראל אין מסורת עמוקה הנוגעת לסיקור עקבי של אירועי בידור וחיים חברתיים. מדינה שצמחה על ערכים סוציאליסטיים, התקשתה לעשות מעבר מתרבות חלוצית ספרטנית לעיסוק בהדוניזם ובתוצריו. שנים העניין נחשב לבזוי. צפייה בסדרה התיעודית המצוינת "הרצל פינת רפאלי" עוזרת להמחיש את העניין. לעזר נוסף, הנה שיעור קצר וחלקי בהיסטוריה:  

• לפני עשרות שנים היה המגזין "העולם הזה" הראשון לעסוק בעניינים "צהובים" באופן בוטה, גלוי מאוד ועיתונאי. מיני מגזינים נוספים שעסקו בכך, כמו "להיטון" ודומיו, הופיעו ונעלמו לפי קצב עונתי.

• הרבה יותר מאוחר החל גיא פינס בביטוי טלוויזיוני לתרבות המתפתחת של סיקור חיי המפורסמים, מקומיים וזרים. לצד "ערב טוב" פרחו "פנאי פלוס" -מגזין בידור וטלוויזיה קלאסי ו"רייטינג", מגזין סלבס נשכני יותר. היום אין אתר,  תוכנית או עיתון שלא "חוטאים" בתכנים המדוברים.

• למרות זאת, העיסוק בתחום המפורסמים על גווניו עדיין מוקע כבזוי מאוד אצלנו. גם בימים שבהם מוסף "הארץ" מניח דוגמנית שחומה בשער הראשי, עדיין אין לגיטימציה גורפת לעיתונות מהז'אנר. מבקרים ואנשי תרבות ותיקים מעקמים את האף לנוכח כול סיקור בידורי שכזה. הביקורת מתעצמת בייחוד כשאנחנו נוגעים בתחומים הללו במהדורות החדשות הטלוויזיוניות. 

בשבוע האחרון צברתי תובנה חדשה (מפתיע אה?). במהלך הצפייה בטלוויזיה וקריאת העיתונים בימי חופשתי כאן בארה"ב, נוכחתי לדעת שבאמריקה לא ממש מתנצלים כשמגיעים לעיסוק בעניינים הצהובים. ממש לא. ערוצי החדשות האמריקאיים משדרים באופן שוטף ומלא מיני ריכולים שלא הייתי מעז להציע למהדורה גם ביום בו העורך גלמוד מכתבות וערירי מדיווחים.

בשבוע האחרון לדוגמה, משדרי ושדרני האקטואליה הבכירים ביותר עסקו כאן, בין השאר, ברומן החדש (לכאורה) של מדונה, בגירושין של דוגמנית על בדימוס, בהתנגשות הטיטאנית בין פמלה אנדרסון ואשלי סימפסון וכמובן באנג'לינה ג'ולי. קריינים מדברים על הנושאים בפאתוס, פרשנים יודעי סוד מוזמנים לאולפן ויש שישו ושמחו כללי סביב כל עניין צהבהב. ובלי טיפת זלזול או אפולוגטיקה. הכל מקצועי, ובדרך כלל מעניין ומענג, ואפילו ברגעים שזה אינפנטילי ומוגזם, זה עדיין מכובד מאוד. אצלנו הגישה הזו עדיין רחוקה ונראית בשלב הזה בדיונית.

העיסוק האסקפיסטי הזה שחודר אלינו בשנים האחרונות בכל הרבדים ילך ויגבר. אם נרצה ואם לאו. הדור הצעיר מתחנך על מסורת של דיון בתכנים כאלה וכמות המידע הבינ"ל בעניין, שוצפת.

בשורה התחתונה - מדובר פשוט בסימן שהפכנו לחברה נורמאלית. כזו שמתעניינת גם בתרבות ובבידור ובתוצרי הלוואי של התחומים האלה. עכשיו נשארה השאלה איך אנחנו - המסקרים, נעסוק בעניין. באופן סקסי, נשכני וביקורתי או בבושה מתנצלת של משלמי מס גולגולת. הגישה תקבע את איכות המוצר שיכול להפוך מתוכן המוגדר באופן בסיסי כנחות יותר, למעניין ומעורר מחשבה.

בכל פעם שאתם פותחים את החלקים הצהובים יותר בעיתון ומזינים את עיניכם בצילומי פפראצי לוהטים, אתם לא ממש זוכים להביט בצילום פפראצי פר אקסלנס. די מבלפים אתכם. למי שלא בקיא בעולם הזה, בחלק ניכר מהמקרים היוזמה לצילום מגיעה מטאלנט שחש צורך עז בחשיפה פומבית עכשווית. הצידוק לכך יכול להיות נעוץ בזה שהוא משיק סדרה חדשה, או רוצה שמיני מלהקים ייזכרו בקיומו, ולפעמים זה סתם הצורך של סלבריטאי להיות מרוח בעמוד פנימי של עיתון.    

ברגע שהדחף גובר על הבושה הראשונית של הכוכבן/כוכבנית, הוא יצלצל לאחד מצלמי הפפראצי החביבים עליו ויבשר לו שהוא בדרך למקום מסוים מאד בשעה ספציפית. אפשרות אחרת של הסלב היא פשוט להופיע לאירוע מתוקשר של השקת בושם/ משקה/ תחתונים בצבע בז' ולחפש את המנציח החביב עליו.

אבל אויה. רבים מהכוכבנים שמספקים לצלם "צילום בלעדי", ומצטלמים בפוזות מסתוריות מול הפפראצי המתמוגג, מוצאים עצמם בסופו של דבר מחוץ למדור הרכילות באותו שבוע. מה שמידית גורר תמיהות ושברון לב קשה מצד הסלב (אתם יודעים סלבריטאים הם אנשים רגישים מאוד).

הסיבה לכך נעוצה בקיומו של גורם נוסף במשוואה. מדובר בפיגורה מרגיזה ששמה "עורך". זה האיש שאמון על כניסת התמונות המעניינות ביותר למדור התמונות האטרקטיביות. פעמים רבות, למרות הכוונות הטובות, העורך יבטל בבוז צילומים שהובאו על ידי צלם, מנימוקים תפלים נוסח: "התמונות לא מספיק מוכרות. לא מעניין".

על מנת למנוע צער ותוגה לסלבריטאים שרק מתחילים את דרכם, הנה כמה הוראות שיעזרו לידוען להתגבר על עורך מרושע, כדי שלא יסנן אף גורם ראוי מחגיגת הפפראצי השבועית.

כך כדאי להצטלם:

- בגדים מינימליסטיים תמיד רצויים (בחוף חובה). גם אם גופך מצודד וגם אם לאו.

א. אם גופך נאה, כל אחד ישמח למרוח ביקני או ריבועים בתמונה צבעונית.

ב. אם זללתם כמה לאפות לאחרונה והפכתם לבון בון, גם טוב. כל עורך ישמח לעלוז על משמניו של סלבריטאי שאיבד את הפיגורה המהממת.

- בן זוג חדש זו בדרך כלל ברכה פוטוגנית. בן זוג מפורסם או נאה במיוחד יקדמו אתכם מעלה מעלה  במדור. אולי תקבלו הפנייה בשער.

- תינוק שזה עתה נולד לסלב = פלוס גדול. אין כמו פוזיציית אבא/אמא כדי לקבל אזכור.

- אם מדובר בשתי נשים - נשיקה או החזקת ידיים פומבית תסעיר כל עורך ותביא את הידוענית לחוף מבטחים.

- ציון ברוך הוא אקססורי חובה. מצאו אותו, קראו לצלם ושוחחו ביניים קלות עם ציון. תמונה איתו, משום מה, לא משאירה את עורכי המגזינים אדישים.

- אם אין ציון ברוך באזור, אפשר להסתפק בעופר שכטר. גם הוא עושה את העבודה.

-אופציה שלישית, חפשו את אורי פפר. מי יודע, אולי.

- באין אף חד מאלו בנמצא, זהו סלבריטאי, אפילו בינוני, לחשו לו באוזן כיודעי סוד ואחרי זה אמרו לצלם: "הסתודדנו ארוכות".

וכשכל אלה לא מתאפשרים תפסו חתול או כלב, לטפו וחייכו. לפעמים זה עובד.

אסור בשום פנים ואופן:

- לעשות פוזות מגניבות, פרצופים מפגרים ומיני תנועות מגונות.

- להדבק לסלב ולהצטלם איתו כמו חבר'ה במילואים.

- לתפוס מצלמה של צלם ולהצטלם איתה.

- להגיד בקול רם לצלם "צלם אותי".

- להראות מבסוט מדי.

אם תמלאו את ההוראות האלה, ייתכן מאוד ותמצאו את דרככם לאחד מהמדורים שאתם חפצים להופיע בו. אבל עצה: עדיף להשקיע את הזמן בלימודי משחק/תקשורת. כי הסדנה באורך שבוע שעשיתם בסטודיו למשחק והפרסומת לתחתונים שאתם מככבים בה לא יחזיקו אתכם בתחום יותר משתי עונות. לא משנה כמה טוב אתם נראים בביקני אדום.

צפייה בפרקים הראשונים של הטלנובלה "חשופים", או אם אתם חובבי איכות נאמר בעדינות, בדרמה היומית - "חשופים", לא ממש הותירה עלי רושם כביר.  בשלב הזה מדובר במוצר די מאכזב. בייחוד לנוכח הררי הציפיות שהתפתחו באזורי.

בשבועות האחרונים התעופפו במערכת שלנו לא מעט שאלות סביב הסדרה הזו. למי שעדיין לא שמע את הסיפור, הנה הסיבה לעניין המוגבר בבית הוורד: הכוח שעומד מאחורי "חשופים" הוא רם לנדס, איש ששנים ארוכות ניווט את חדשות ערוץ שתיים ומאוחר יותר הקים את חדשות ערוץ עשר יש מאין. כשהתברר שהקולגה לשעבר עומד להנפיק יצירה שתעסוק בחבריו הישנים, התעוררה אי נחת מרובה בקרב כוחותינו, בעיקר לנוכח העובדה שהסדרה אמורה לחשוף את רשמיו של לנדס מהעבר החדשותי שלו ולאו בהכרח באור חגיגי.  

היות שנזדמן לי לבקר על הסט לפני בכורת הפרק הראשון, נעשיתי ליודע סוד בעיני חברי בכל הנוגע ל"חשופים". השמועה פשטה ושותפיי לדסק נהרו אלי כגורו במיני שאלות מודאגות בעניין. חלק כעסו על זה שלנדס מציג אותם כדמויות נלעגות ב"חשופים" ואחרים התאכזבו כשנודע להם שלא יזכו להיות מגולמים בידי שחקן בכיר.

אחרי מסע יחסי ציבור מרשים ומיומן "חשופים" יצאה לדרכה. לפני הדיון בענייני התוכן, אתייחס לעניין טכני ודבילי מאוד בסדרה, שמעצבן אותי בטירוף. עצה: שחקנים המגלמים כתבים ומגישים, הימנעו נא מלגעת ללא הרף באוזנייה שלכם כדי לסמן ש"זה עתה ממש נכנסה ידיעה בהולה", נו די, זה אידיוטי. בדרך כלל מידע עדכני נכנס יופי לנאבה בלי שממזמזים אותה וצועקים "הנה ממש עכשיו מוסרים לי...". ראבק.

אחרי שהורדתי את זה מהלב, שאלה - אם כבר מדובר בסדרה על אקטואליה, מדוע עוסקים שם בידיעות חדשותיות ובהתנהלות פיקטיביות, דביליות ומוקצנות? לא עובד - זה לא מספיק מצחיק כמו הפאנצ'ים ההיתוליים והמופרכים של "טלנובלה (ע"ר)"  או של "השיר שלנו". שם לועגים לז'אנר דרך הגחכתו. ב"חשופים" זה יוצא טיפשי ולא מצחיק, מה שהופך את הסדרה למגוחכת ולא את האובייקטים שרוצים לעלוב בהם. מצד שני, עיסוק בידיעות שיכולות היו לעלות על מסך חדשותי היו נותנות טיפת עומק לסדרה, כדרמה. כרגע העדר האמינות הבסיסית של המערכת מבטל את אפקט הדרמה כליל.  

אל תבינו לא נכון - אני מאוד מחבב את יעל בר זוהר וגיא לואל, הם חבר'ה נחמדים ומוכשרים ויש לי קילומטרז' ארוך איתם, אבל הדמויות שנכתבו להם אינפנטיליות ורדודות מכדי להיות גורם בר השוואה למקור. זה פשוט לא דומה בשום זרזיף. בכל זאת (קצת פטריוטיות, אם יורשה לי) מדובר בשני המגישים הכי טובים בישראל ומה שמוצג בסדרה הוא קשקוש מבחינת עומק ומורכבות הדמויות ושיקולי הפעולה שלהן. ב"חשופים" צמד המגישים יתקשה להגיש לצופה מנת סביח בלי שיפקפק, אז את החדשות?

מאידך, אם יש ניסיון להלעיג את  הפרסונות המדוברות, אז בפועל אין שם בדיחה נוקבת נוסח "סער פדידה", או משחקי הפוך על הפוך שיצרו על נינט ושות' ב"שיר שלנו". התכתבות עם הז'אנר המתוחכם הזה לא קיימת. לא כסאטירה ואפילו לא כקומדיה פשוטה. לסיכום אפיזודות בר זוהר-לואל: הגשת החדשות של שניהם נראית כרגע רע מאוד. צריך לעבוד על זה דחוף.

אבל בשורה התחתונה הבעיה העיקרית נוגעת לזהות הסדרה. אין בכתיבה הנוכחית מספיק כישרון כדי להפוך אותה לפארסה פרועה. בשביל זה צריך דרור נובלמן במיטבו וכשאין, זה הופך ללא מצחיק ומעט מביך. ומהזווית הריאליסטית, הדמויות כל כך עקומות מהניסיון ליצור הקבלה "מגניבה" למציאות התקשורתית החיה, שזה פשוט לא מעניין.

צריך לציין שמדובר בקאסט שחקנים טוב. צופית גרנט במיטבה, חלי גולדנברג מדליקה ונעמה שנדר היא כוכבת סוחפת. אבל שום דבר לא יציל את הבלבול שהיוצרים כפו על התסריט. ובימים שכאלה, אפילו אצלי, הגעגוע לסער פדידה גדול מתמיד.