הבלוג של חיים אתגר

את צמד המילים "אדם ברוך" אני מכיר כמעט מינקות. זה מונח שהיה שגור בבית ילדותי, כשהפרסונה שעמדה מאחורי השם נתפסה בעיני שנים רבות כגדולה מהחיים. כמעט ברמה על אנושית.

הכול נבע מאמי. בימים שהחלה את דרכה בתחום העיתונות, אדם היה הפוסק הכל יכול. כך לפחות שמעתי בבית. עם יד מקצועית קלה ועומק תרבותי בלתי נתפס, הוא פתר משברים, הכווין עיתונאים והשביח את הכתיבה של הקולגות. אצלנו דיברו עליו כאוטוריטה מוחלטת וגאון ראשון במעלה. נוכחותו הייתה כל כך עוצמתית, עד שכילד נדמה היה לי שאדם הוא אלוהים. ואני לא מתכוון לכך בלשון מטפורית. אדם היה הגילום, לפחות במחשבותיי, של בורא העולם. כשחלמתי או דמיינתי את האל, ראיתי את אדם. הזקן המרשים, הקול החודר, המבט התבוני והכובע המוזר, הפכו אותו להתממשות השם בדמיונותיי.

כילד, כשביקרתי במערכות העיתונים וראיתי את אדם, נבהלתי. הפחיד אותי הרעיון שאומר דבר שטות או שאבזה את עצמי בפניו. חששתי שהוא רואה נסתרות ויודע מה בליבי וכך יוקיע אותי על הבלים של ילד. אבל הוא היה חביב להפליא, יש לומר, ורחוק מאוד מההתנהגות האלוהית שדמיינתי שיתנהל על פיה.

 בגיל 15 חזיתי בו לראשונה ברגע אנושי. קפצתי לבקר את אמי, במשכן שרוברט מקסוול שכר לעובדי "מעריב" החדשים. משרדה של אמי שכן בשכנות לזה של אדם. ראיתי אותו משוחח ארוכות עם בנו, זה שלימים הפך לאיש טלוויזיה מוכר. באותו רגע הבנתי שברוך אנושי לחלוטין והרשיתי לעצמי לנסות לקרוא חלק מהדברים שכתב. זה היה קשה, בעצם בלתי אפשרי. אמי ניסתה לבאר, אבל הכתיבה שלו הייתה כל כך מרוחקת ממני שהתקשיתי לפענחה. גם בבגרותי היה לי קושי לא קטן עם חלק מהטקסטים שלו ועד היום מאמץ רב נדרש ממני כדי לרדת לעומקם.

בגיל צעיר יחסית התחלתי לפרסם מאמרים בעיתונים כאלה ואחרים. על אחת הכתבות שלי ספגתי ביקורת איומה. כתב מרושע מאוד וחד שם אותי ללעג. לקחתי את זה קשה. סירבתי לצאת מהמיטה לכמה ימים, כשאין מה לדבר על בית ספר. הניסיונות של אמי להכניס דברים לפרופורציה לא עבדו. אני חושב שבאיזשהו שלב היא ביקשה מאדם שייתן צלצול. הוא התקשר וכעורך העיתון שבו פרסמתי את המאמר הארור, אמר לי שאני צריך לשמוח שמה שכתבתי עורר הדים ושביקורת היא עניין מבורך. כל כך התרגשתי שאלוהים דיבר איתי ישירות כמו עם אדם בוגר, שרציתי מיד לחרבש עוד איזה שמונים מאמרים, כדי שיהיו לנו נושאים נוספים לשוחח עליהם.

אחרי הצבא נפגשנו. חיפשתי עבודה כעיתונאי והוא קיבל אותי למערכת שבה עבד. התמוגגתי כל כך שלא ביקשתי כסף. שמחתי לעבוד לידו, להאזין לו ולהיות חלק מהמנגנון שקשור אליו. פעם הוא אפילו עבד ותיקן אישית כתבה שלי. התמוגגתי מזה. הייתי בעננים שבוע.

בסופו של דבר, לא המשכתי בתחום העיתונות הכתובה. התגלגלתי רחוק, עברתי הלאה וכמעט שכחתי מאדם. עד אתמול, כשנתבשרתי שנפטר. המוות שלו מעציב אותי מאוד, גם מכל הסיבות הבנאליות והתרבותיות. כי באמת מדובר באיש גדול. וגם כי אדם, ה-אלוהים של ילדותי, הלך.

בשבוע שעבר נפתח פסטיבל קאן. מאותו רגע כל אמצעי התקשורת הסדירים מדווחים בהשתאות על הנעשה בעיר הקיט הקטנה. מההריון של אנג'לינה ג'ולי, דרך שמלת היהלומים של בר רפאלי ועד לסרט האנימציה הישראלי הייחודי. הכול מסוקר כחלק מהחגיגה הצרפתית הגדולה והזוהרת.

הקורא הממוצע מביט, מתפעל ומקנא. הוא מקנא בכוכבים ובכוכבות שזוכים לרחף על השטיח האדום. בגברים האוחזים בנשים יפהפיות; ובעיקר, הישראלי מתקנא ומוריק ממבט בישראלים שמסתובבים שם - שחקנים, במאים ועיתונאים שזוכים לחגוג בפסטיבל הנוצץ.

כשחזרתי בשנים עברו מהפסטיבל טרוט עד ממוטט מעבודה אין סופית, כבר בשדה התעופה נהגו לזנק עלי עוברי אורח ותוך טפיחות, ספק חבטות של חוסר פרגון, זעקו לעברי דברים בנוסח: "מניאק, עשית חיים בקאן?" או רק "עשית חיים בקאן?" או סתם "מניאק". הכול נבע מתוך התפיסה הבסיסית שמה שרואים בטלוויזיה הוא שיקוף מוחלט של המציאות. אם זה היה כך, באמת יכולתי לעשות חיים בקאן. אבל כל מי שראה איך ענייני הטלוויזיה מתנהלים בפועל, יודע שבטלוויזיה עובדים כמו חמורים. ובקאן לא רק שעובדים יום וליל, בדרך כלל גם סובלים. להערכתי הפסטיבל הזה הוא פקעת אחת של סבל, לחץ וזיעה. לא רק של המסקרים והעיתונאים. גם המשתתפים, המפיקים והשחקנים סובלים. כולם עוברים  מדי שנה חוויה צפופה ועמוסת יגון. וכשמדובר בישראלים, העניין כפול ומכופל.

לשם הדגמה, נתחיל מהטופ. בר רפאלי. צפינו כולנו בבר כשהיא צועדת בזוהר שמימי על השטיח האדום בטקס הפתיחה. להערכתי, למרות שהיא זוכה ליחס כוכבי במיוחד ומתאכסנת ביאכטה מרהיבה, רפאלי סובלת.

חישבו על זה - בכל מהלך היום הגברת מרואיינת ללא הרף בידי כתבי בידור מרחבי הגלובוס. ויש לי כאן בשורה קטנה. כתבי האנטרטיינמנט הגויים גרועים ונודניקים בעשרות מידות מעמיתיהם הישראלים. כך רפאלי נשאלת, ודאי שמונים פעם ביום: "מה עם ליאונרדו דיקפריו?" ו"איך חש דיקפריו?" ו"האם אוזנו השמאלית קטנה מזו הימנית או להפך?". ומאות פעמים בשבוע אחד היא נאלצת לחייך, להקשיב ולנסות לחפף את הקושייה, אבל באופן דיפלומטי, והכול באנגלית.

בערבים בר צריכה ללכת להשקות ומסיבות. אין ספור כאלה. כי זה העניין המרכזי בפסטיבל לנערות זוהר ודוגמניות - להיראות. בדמיוננו אנו מפנטזים על חגיגות עמוסות מעדנים, מלוות באנשים מרהיבים ומסעירים. המציאות קצת דרעק. קאן פקוקה מאוד וצריך לצעוד ברגל לכל מקום. לח וקריר בעיר, לכן מגיעים מעט מיוזעים ומצוננים לאירועים.

החינגות מתקיימות באוהלים גדולים על החוף, שנוטפים בדרך כלל רטיבות. בכניסה, גם את אתה ססיל דה מיל בכבודו ובעצמו, יש תור ארוך ומסובך. הסלקציה תמיד מקומבנת שם ולא פעם ראיתי שם מפורסמים וכוכבים לא רעים בכלל מיובשים כמו משמשים מחוץ למועדון.

אחרי שרפאלי תכנס, מיוזעת ומעט מרוגזת למסיבה, היא תפגוש עוד עשרות צלמים ונודניקים שקיבלו פס מיוחד להסתובב באירוע, וגם אותם היא תצטרך לרצות. כשתסיים עם אלו, יגיעו מעריצים, שמוזרים ונודניקים למיניהם. אם יתחשק ליפהפייה לאכול קצת - בדרך כלל יש במסיבות הללו פטיפורים קטנים, חסרי אפקט אפילו על רעב בינוני. חייבים לבלוע מהר כי מספר המתאבנים מוגבל ואחרי הסיבוב הראשון בדרך כלל לא נשאר.

התור לבר מפותל וארוך. בינתיים מסתובבים עם לא מעט אירופאים סמוקים ומבוסמים ואמריקאים אדמדמים וחנוטים מאוד. רובם מפיקים ובנקאים, שהם למעשה הכוח האמיתי של הפסטיבל. נערות ליווי אקסקלוסיביות מסתובבת באירועים כאלה ומחלקות כרטיסי ביקור לאנשי ממון חרמנים וגם צובטות מדי פעם ישבנים. בשלב הנגרר הזה, לרפאלי, או לכל דוגמנית ושחקנית מובילה, כבר לא ממש נעים. האיפור נמרח, השמלה חטפה שפריץ יין ירוי ובין לבין צלם פפארצ'י מרביץ לה פלאש ברגע שגירדה קצת בקצה השפה.

בסוף, כשתרצה לפרוש ולישון על היאכטה או במלון, יהיה קשה להירדם. פפארצ'י מחוץ למרפסת, בלובי, ביאכטה ליד ובמסדרונות המלון. מהחוף מגיעה מוסיקת מסיבות נוראית. קקופונית. עוד לילה בלי לעצום עין. ויש לה שבועיים כאלה של פעילות. נעבור לשלב הבא.  

השחקנים, הבמאים והמפיקים הישראלים שמסתובבים בפסטיבל, לנים בדרך כלל במלונת ברמת שני כוכבים ומטה, שהם מלונות עמוסי פשפשים ונטולי מים חמים. ואין כאן מטאפורות. זה ממש ככה. וזה גם לא בדיוק זול. מחיר חדר קטנטן כזה בפסטיבל יכול להגיע ל-400-200 יורו. חסרי המזל ייאלצו ללון בניס, עיר שהחזרה אליה בלילה מזכירה את הנסיעה בדיונות הצפופות של תל ברוך. המון זונות מסתובבת בבתי המלון וברחובות של ניס. אכן אווירה חמימה.

השחקן שמבקר בפסטיבל צריך לממן חלק נכבד מהשהות שלו שם (חלק ממומן בידי הפסטיבל - תלוי במעמדו ובתחרות בה הסרט שלו משתתף). הארוחות בעיר הם במחירי שחיטה. את רוב הישראלים מהמדרג הזה אפשר לראות באופן קבוע סביב שווארמיה שנמצאת ברחוב קטן היוצא מרו דה אנטיב (הרחוב הראשי בעיר), מתענגים על לאפה זולה. או כשהם זוללים באופן קצת מפדח פטיפורים בקבלות פנים רשמיות.

היות שצריך להקפיד ללבוש חליפת טוקיסדו בחלק מהאירועים הרשמיים של הפסטיבל, השחקן הציוני יגיע לפרמיירה נוצצת עטוף "טוקסידו קומבינה". מלבוש כזה כולל פפיון מהבר מצווה שנקנה אצל האחים ברוך ומכנס שלא תואם את הז'קט, כשהכול מקומט מתלאות הנסיעה. עם לוק אלגנטי, הישראלי הפחות מקושר מנסה להגיע למסיבה הכי לוהטת בחוף. בקאן יש כל ערב "מסיבה" שכולם רוצים להגיע אליה, היות שהיא מקושטת בשמות הכי לוהטים. אבל יש בעיה. איתור המסיבה ומציאת איש קשר שיכניס אותך או יארגן לך הזמנה, הם עניין סבוך. וכך, עייפים, רעבים ומגורדים משמיכות עמוסות פשפשים, מתחננים אומנים עשרים דקות בעת קניית גלידה, שיכניסו אותם למסיבה של לוראל.

גם ההקרנות שאנחנו רואים על שטיח אדום ומפואר על מסכי החדשות והתוכניות, הן לא גליק גדול בפועל. חייב לומר לכם. הכניסה לשם עוברת דרך צרפתי קפדן שבודק אם התלבשת כיאות. הוא בדרך כלל יכניס אותך לסרט רק אחרי תחנונים ושבועה מלאה שמה שיש לך זה נעלי ערב ולא סניקרס צבועות. האדם הממוצע משתחל לשטיח רק אחרי שהכוכבים הגדולים דפקו כניסה. כך, מושפל ומעוכב כמו אחרון המחבלים במחסום חאוורה, אתה נכנס לסרט, לא לפני שהמשמר המקומי שעומד ברוב הדר וכבוד בקצה המדרגות בכל בכורה, מביט בך בבוז.

הקולנוע המרכזי בקאן, "הפאלה הגדול" ענק. ממש מחריד ומרהיב בגודלו. בדרך כלל יושיבו אנשים בלתי מיוחסים מילימטר מהמקרין. נוסף לכך הצרפתים לא בדיוק אמונים על נימוסים באולם הקולנוע. הם מדברים, שורקים בוז ומבלבלים את המוח בכל סצנה.

 הסרטים הישראלים מחוץ לתחרות המרכזית, בשנים האחרונות היו אלה "מדוזות", "אור", "שבעה", "עשטאש" ועוד, מוקרנים בדרך כלל באחד האולמות הרחוקים והקטנים של הפסטיבל. משהו שנראה כמו סינמטק של עיר זוטרה בצפון ישראל ונותן תחושה של פסטיבל סטודנטים זנוח.

נסכם את כל אלה בתלאותיו וסבלו של העיתונאי המסקר את הפסטיבל, שנמצא במצב הגרוע מכולם. הוא רץ בין בכורה חמישית ברצף לראיון השמיני שלו באותו היום. לו"ז יומי לדוגמה:  פגישה עם שלושה כוכבים אמריקאים, אנטיפתיים במיוחד,  לצורך ראיון יחצני. מאוחר יותר קובעים עם כוכבן ישראלי בטיילת ליד הגלידה. השחקן העברי יאמר שקאן מהממת ושהוא פגש את קלינט איסטווד ובפועל ינסה להסתיר את העובדה שישן במלון דמיקולו ולא אכל כבר שלושה ימים. בגמר הראיון, העיתונאי ירוץ להידחף ולהידחק בין מאות צלמים במיני שטיחים אדומים צפופים של חברות תכשיטים, הכול כדי לשמוע מבלונדינית: "איי לאב יזראל, דו יו האב קאמלז דר?" ואחרי שישיב, יחטוף הפוכה ממצלמה של צלם פפארצ'י זריז.

השנה, אחרי שישה סיקורים רצופים, לא נסעתי לקאן. לא בגלל חרם או משהו כזה, הנסיבות והלו"ז פשוט לא אפשרו. קשה לומר שהעצב בוקע ממני. לעומת זאת, אני די מרחם על מי שהיה חייב לנסוע לשם, לא משנה אם זה עיתונאי, מפיק, או שחקן. כל אחד מהם, בסוף יום מפרך ברביירה הנוצצת, יחזיק לאפה נוטפת ותוך כדי בליסה מורעבת ימלמל: "או לה לה. אין כמו קאן".

לא נעים להיות כתב שמסקר את תחום הבידור, זו לא בדיוק עבודה מתגמלת. בעוד שכתבים ומגישים בתחומי הפוליטיקה, אקטואליה ואפילו הספורט זוכים למין הערכה ראשונית שהקהל והתקשורת מעניקים להם, לא משנה אם הם כישרוניים או דלוחים, בתחום שלי מדובר בסיפור אחר לחלוטין.

מאיה בוסקילה. בלי טיפת ביקורת (ניר כהן)

במהדורה, מאיה בוסקילה זכתה לכתבה מלאה וארוכה. כשהכותרת - הבוסקילה, בראיון ראשון על מדים. בכתבה הוצגה מאיה בשיא התרגשותה. היא סיפרה איך היא גאה בעצמה, ושבשבילה הגיוס וסיום הטירונות היו רגעים משמעותיים, ושלא משנה מה, אם היא מתגייסת מדברים עליה ואם לאו אז גם מדברים עליה ולכן טוב שהתגייסה, ו"וואוו, איזה מהמם" ו"איזה התרגשות" (זו רוח הדברים שלה, לא ציטוט מדויק).

הכתבה בעיקר היללה את מסעה של בוסקילה לגיוס. ואני מעט סבלתי. מילא לשמוע שטויות כאלה כשמראיין את בוסקילה כתב קצת אהבל בן תשע עשרה בתוכנית נוער, או אם דוגמנית הייתה מקבלת את הדברים של בוסקילה ושמה אותם על המסך, את זה הייתי מקבל.

אבל השידור נעשה בערוץ 2, בזמן צפיית שיא, מול מדינה שלמה שמצפה לכתבה עיתונאית, או כתבת צבע, או משהו ששווה את זמן המסך. כאן, זה לא היה כך. בוסקילה הופיעה ובוסקילה נאמה, בלי הפסקה. כל זה בלי התייחסות לכך שהגיוס של הגברת הוא תרגיל מחוכם ואפקטיבי שמטרתו לאשש קריירה גוססת. שום שאלה נוקבת לא באה בעניין, בקושי זכינו לרמיזה כזו בקריינות. שום מרואיין ביקורתי לא שולב בכתבה. כלום. לא ציניות, לא הומור ולא תובנה. רק, "מאיה-הידד".

הכתבת לדוגמה, יכלה להציג את הרנסנס שבוסקילה חווה בעקבות הגיוס - שמה שוב הפך רלוונטי. או ניתן היה לעסוק בעובדה שמאיה זכתה להופיע ביום הזיכרון בפריים טיים בכיכר אחרי שהתגייסה. או לספר ששוב מדברים על קמפיינים שבוסקילה עתידה לעשות. וממש היה צריך להבהיר ולהדגיש לצופה, שעם כל הכבוד, הגברת עשתה טירונות של שבועיים בקושי, יצאה לחופשה ואת שירותה תכלה מול תלמידי בית ספר, בהרצאות. עניין שגם ודאי ילווה בהד תקשורתי ובסיקורי פפראצי לוהטים.

אני לא אומר שראיון עם בוסקילה על מדים הוא לא מעניין או ראוי, אבל אם כבר עושים משהו שרצי כל כך, אז צריך לנסות להכשיר. אחרת אנחנו מבוזים. כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לעוסקים בתחום הבידור שמנסים להפוך את העיסוק שלנו לנושא ראוי ומעניין. בנושא הבוסקילה היתה אפשרות כזו אבל בסוף, שוב קיבלנו כתבת יחסי ציבור ארוכה, משמימה, ששירתה רק גורם אחד - היחצן של בוסקילה. אדם מבריק צריך לומר.

אז בפעם הבאה שהמבקרים יחבטו בנו, כתבי הבידור ש"מצהיבים מהדורות" ו"מדרדרים את התרבות", אני פשוט אוריד את הראש ואצעק: "יאללה תעשו מה שצריך, אבל מהר ושלא יכאב, יותר מדי, כי אנחנו באמת כנראה, רדודים".