הבלוג של חיים אתגר

בכל פעם שאתם פותחים את החלקים הצהובים יותר בעיתון ומזינים את עיניכם בצילומי פפראצי לוהטים, אתם לא ממש זוכים להביט בצילום פפראצי פר אקסלנס. די מבלפים אתכם. למי שלא בקיא בעולם הזה, בחלק ניכר מהמקרים היוזמה לצילום מגיעה מטאלנט שחש צורך עז בחשיפה פומבית עכשווית. הצידוק לכך יכול להיות נעוץ בזה שהוא משיק סדרה חדשה, או רוצה שמיני מלהקים ייזכרו בקיומו, ולפעמים זה סתם הצורך של סלבריטאי להיות מרוח בעמוד פנימי של עיתון.    

ברגע שהדחף גובר על הבושה הראשונית של הכוכבן/כוכבנית, הוא יצלצל לאחד מצלמי הפפראצי החביבים עליו ויבשר לו שהוא בדרך למקום מסוים מאד בשעה ספציפית. אפשרות אחרת של הסלב היא פשוט להופיע לאירוע מתוקשר של השקת בושם/ משקה/ תחתונים בצבע בז' ולחפש את המנציח החביב עליו.

אבל אויה. רבים מהכוכבנים שמספקים לצלם "צילום בלעדי", ומצטלמים בפוזות מסתוריות מול הפפראצי המתמוגג, מוצאים עצמם בסופו של דבר מחוץ למדור הרכילות באותו שבוע. מה שמידית גורר תמיהות ושברון לב קשה מצד הסלב (אתם יודעים סלבריטאים הם אנשים רגישים מאוד).

הסיבה לכך נעוצה בקיומו של גורם נוסף במשוואה. מדובר בפיגורה מרגיזה ששמה "עורך". זה האיש שאמון על כניסת התמונות המעניינות ביותר למדור התמונות האטרקטיביות. פעמים רבות, למרות הכוונות הטובות, העורך יבטל בבוז צילומים שהובאו על ידי צלם, מנימוקים תפלים נוסח: "התמונות לא מספיק מוכרות. לא מעניין".

על מנת למנוע צער ותוגה לסלבריטאים שרק מתחילים את דרכם, הנה כמה הוראות שיעזרו לידוען להתגבר על עורך מרושע, כדי שלא יסנן אף גורם ראוי מחגיגת הפפראצי השבועית.

כך כדאי להצטלם:

- בגדים מינימליסטיים תמיד רצויים (בחוף חובה). גם אם גופך מצודד וגם אם לאו.

א. אם גופך נאה, כל אחד ישמח למרוח ביקני או ריבועים בתמונה צבעונית.

ב. אם זללתם כמה לאפות לאחרונה והפכתם לבון בון, גם טוב. כל עורך ישמח לעלוז על משמניו של סלבריטאי שאיבד את הפיגורה המהממת.

- בן זוג חדש זו בדרך כלל ברכה פוטוגנית. בן זוג מפורסם או נאה במיוחד יקדמו אתכם מעלה מעלה  במדור. אולי תקבלו הפנייה בשער.

- תינוק שזה עתה נולד לסלב = פלוס גדול. אין כמו פוזיציית אבא/אמא כדי לקבל אזכור.

- אם מדובר בשתי נשים - נשיקה או החזקת ידיים פומבית תסעיר כל עורך ותביא את הידוענית לחוף מבטחים.

- ציון ברוך הוא אקססורי חובה. מצאו אותו, קראו לצלם ושוחחו ביניים קלות עם ציון. תמונה איתו, משום מה, לא משאירה את עורכי המגזינים אדישים.

- אם אין ציון ברוך באזור, אפשר להסתפק בעופר שכטר. גם הוא עושה את העבודה.

-אופציה שלישית, חפשו את אורי פפר. מי יודע, אולי.

- באין אף חד מאלו בנמצא, זהו סלבריטאי, אפילו בינוני, לחשו לו באוזן כיודעי סוד ואחרי זה אמרו לצלם: "הסתודדנו ארוכות".

וכשכל אלה לא מתאפשרים תפסו חתול או כלב, לטפו וחייכו. לפעמים זה עובד.

אסור בשום פנים ואופן:

- לעשות פוזות מגניבות, פרצופים מפגרים ומיני תנועות מגונות.

- להדבק לסלב ולהצטלם איתו כמו חבר'ה במילואים.

- לתפוס מצלמה של צלם ולהצטלם איתה.

- להגיד בקול רם לצלם "צלם אותי".

- להראות מבסוט מדי.

אם תמלאו את ההוראות האלה, ייתכן מאוד ותמצאו את דרככם לאחד מהמדורים שאתם חפצים להופיע בו. אבל עצה: עדיף להשקיע את הזמן בלימודי משחק/תקשורת. כי הסדנה באורך שבוע שעשיתם בסטודיו למשחק והפרסומת לתחתונים שאתם מככבים בה לא יחזיקו אתכם בתחום יותר משתי עונות. לא משנה כמה טוב אתם נראים בביקני אדום.

דמיינו את התסריט הבא: רוני דניאל, הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ שתיים, מופיע לפתע במהדורה על תקן כתב לענייני בריאות ומסביר באריכות על השפעת החדשה שמשגעת את המדינה. הזוי לא? ומה תאמרו אם אודי סגל, הפרשן המדיני של 2, יציג בסוף המהדורה את התחזית ואת מד הלחות השבועי כשהוא מזהיר מפני התייבשות. לא כל כך הגיוני? 

בתפיסה העיתונאית הבסיסית כתבים ופרשנים הם אנשי מקצוע ממוקדים. כתב/פרשן אמון על התחום שהוא מסקר, מכיר אותו ביסודיות ויודע לתת תובנות מעמיקות באשר למתרחש בסקציית המומחיות שלו. כך נוהגים בחדשות ערוץ 2 בתחומים שכנראה מכבדים שם. יש כתב צבאי, פוליטי, כתבי חוץ, בריאות, כלכלה, צרכנות, ערבים ועוד. לא תמצאו את סמדר פלד מגישה הערכה ביטחונית נוקבת או את גיא פלג מספר על המהומות שנשיאת הלפיד האולימפי מעוררת. זה פשוט לא קורה. אבל, כשמגיעים בחדשות 2 לתחום התרבות, הכול אפשרי. יאללה, מעמיסים.

בערוץ 2 החלו בחודשים האחרונים לשים דגש רב יותר על ענייני תרבות וספורט כתגובה למהלך זהה שנעשה בחדשות 10, מוקדם יותר. אבל ההבדל בגישות הוא תהומי. כשהקמנו אצלנו את דסק התרבות, צוותה לעניין קבוצת אנשים שהגיעה מהתחום והתמחתה בו.  גדלנו בתחום, אנחנו מסקרים אותו שנים ועושים את זה היום באופן שוטף. זה המקצוע שלנו. לטוב ולרע. באחת מהשיחות הראשונות שנעשו לפני שהוקם דסק התרבות ב-10, אחד מאנשי ההנהלה הסביר לי שהרעיון הוא ליצור גוף מהוקצע ומקצועי, מקביל בידע ובאופן הכיסוי לכל חטיבה מובילה בחדשות.

לקח לנו זמן, עשינו טעויות (ועדיין עושים מדי פעם), אבל התאפסנו, כשהמטרה שלנו היא לחפש זוויות ייחודיות בתחום ולא להיות לוח מודעות טלוויזיוני-בנאלי. אצלנו פחות משולהבים מכתבות כמו "לעברי לידר/מאיה בוסקילה יש אלבום חדש- וואו, הזדמנות לשמוע את הכוכב מהגג". זה פשוט לא מעניין וגם לא ממש מאתגר לכתב מקצועי. העניין הוא לנסות למצוא עמדה מקצועית, אינפורמטיבית, חדשה, או לפחות משעשעת מאוד. לא רק למרוח את הכוכב על המסך. המוטו המרכזי שלנו הוא שסקופ בתחום הבידור שווה ערך לסקופ בכל תחום אחר. 

אני חש שהחשיבה בחדשות ערוץ 2 היא מעט אחרת. ענייני תרבות מסוקרים שם בסגנון "מי פנוי באלנבי" ו"כל הקודם זוכה". כתב הספורט הוא גם כתב תרבות וכן מומחה כללי לכל דבר; כתבת המסקרת סיפור על חולי אסטמה ביום אחד, תציג למחרת את החדשה הספרותית המסעירה; וכתב חוץ יכול לחשוף ולדון ביצירה מוזיקלית מרעננת (כשהוא טועה ומתבלבל, כמובן, כמו שקרה בשבוע שעבר, איזו פדיחה).         

כל אחד "יכול" בתחום התרבות והבידור, לדעת האנשים ב-2. לא צריך ידע מיוחד כדי לסקר את השטח הזה. התרבות והבידור הם עוד סותם חורים במהדורת החדשות שלהם. נותנים כתבות לפי קילו, כי הקהל אוהב את זה, והוא כנראה - כך סבורים שם, מספיק מטומטם כדי לאכול כל דבר משודר.

מי שהתובנה הזו נראית לו חלקית, מוזמן לקרוא במוסף עיתון "הארץ" את ראיון הפרידה של הכתבת הוותיקה ענת סרגוסטי מערוץ 2. סרגוסטי מספרת שחלק מהכתבים החדשים סביבה עושים תחקיר מחפף מאוד לפני הכתבות. מין עלעול קצר בויקיפדיה מספק אותם. יש בזה משהו. גם אם זה לא קורה בפועל, זה בא לידי מימוש בגישה. במקום שתרבות ובידור נמצאים בו רק כדי למלא מכסות, הכתב לא צריך לדעת שום כלום. אפשר הרי לסקר עניינים כאלה בעזרת אנשי ויקיפדיה מיומנים.

קשה היה שלא להתרגש מצפייה במהפך הספורטיבי שהתרחש בערב חמישי. המפעל הצהוב והדורסני נותר מוכה וחבוט וקבוצה קטנה וסימפטית עם תקציב של זר וחצי מתל אביב, הפכה לאלופה. חצי נס מול הפנים שלנו.

בסוף המשחק, בקצה הדרמה, נכנסה מהדורת חדשות הספורט לפעולה. אלו הרגעים שאנחנו כצופים יושבים בבית ומחכים בשקיקה לכל שביב מידע, פרשנות או ראיון. מה שיבוא, נגמע בצמא. ואכן, באופן מקצועני, ממש כמו תמיד יש לומר, קיבלנו סחורה משובחת הביתה. השידור המוצלח של אלי ומירי הפך לעניין סדיר ולכן אני כבר לא ממש מופתע מזה שהם ממשיכים לספק את הסחורה. תענוג. אביב לביא תמיד מעניין בפרשנות רהוטה ומעמיקה וגם בצד הטכני, הדברים עברו בצורה כמעט חלקה.

אבל מעל לכל כדאי לשים לב לעומר בנוביץ', ראש דסק הכדורסל בחדשות הספורט ואחד הכתבים הכי טובים בתחום המדיה האלקטרונית כיום. בנוביץ' רהוט, ענייני, בעל הומור ולא מתחכם. בראיונות הוא מצליח להתחבב על השחקנים ועל הצופה בלי ההתחנחנות הקבועה של שדרי קווים שמנסים לגנוב את ההצגה. עם שריקת הסיום תמיד יהיה ראשון במקומות הכי מעניינים. כך הביא את התגובות הרעננות והמדהימות של שחקני חולון מהפרקט ברגעים הקריטיים. מאוחר יותר דיווח מחדרי ההלבשה באופן מופתי ואנחנו נהנו מעדכון נבון, מכובד ועמוס ברגש וצחוק.

דעו לכם שמדובר במשימה קשה, אולי בלתי אפשרית. בעברי דיווחתי לערוץ הספורט מחדרי ההלבשה וזו הייתה קריעת תחת. ממש. למרות זאת, כשבנוביץ' עושה את זה הוא נותן את התחושה שכל צופה ספורט ביתי חולם עליה - אווירת חספוס שרק הנוכחות באירוע תוסס שכזה יכולה לתת. והכול נעשה בקלילות. אם מישהו רוצה ללמד את הדרך להיות כתב ספורט מוביל, שיפנה לעומר בנוביץ'. לטעמי, הנכס הגדול ביותר של ערוץ הספורט.

אבל לא הכול דבש ושושנים. היו הרבה רגעים שחירבו לי את שמחת השידור. זה מתחיל בהבכות המפדחות של בקי גריפין במהלך המשחק. מאיפה זה בא? השם ישמור. עם אנגלית מצוינת וחיוך כובש היא עדיין הופכת את הראיונות שלה לרגעים שבהם פשוט מתחשק לך לקבור את עצמך מתחת לספה ולכבות את הטלוויזיה לנצח. רחמים על צביקה שרף.

אבל זו רק חצי הדרך. יש עוד ייסורים. במהלך הערב ובסופו זומנו ליציע העיתונות. כך מופיע רון קופמן, לצידו יושב אריה מליניאק וביניהם ניב רסקין. מלינאק דעתן ומבין עניין. מסקרן לשמוע את מה שהוא אומר. זה בדרך כלל נשמע הגיוני ומנומק היטב. רסקין הוא אגדה. ערוץ הספורט במיטבו. נולד לזה. מבריק, עיתונאי וקולח. ואז מגיע קופמן. איש שהפך למיתוס בשנים החולפות.

עשיתי לי הרגל בזמן האחרון, להאזין לאדם עמוס הביטחון הזה. המסקנות עגומות. הוא חוזר על עצמו באופן בלתי פוסק בנוסחי התלהמות ריקים מתוכן. יש לו חוש הומור ויכולת להחזיק שידור, אבל לוגיקה ותובנות - קדחת. קופמן ישנן מנטרה מוכרת לכולם ויגלגל אותה בלשונו עשרות פעמים כיודע סוד מוחלט. מידע אמיתי הוא מספק אך ורק כשעוסקים בכדוריד. בשאר התחומים הוא יורה משפטים נוסח: "הכל קומבינה", "העשירים מושחתים" ועוד מיני סיסמאות קלאסיות של האחד במאי.

אבל, קופמן מושלם לאוהד הישראלי. הוא "משלנו". לא מתוחכם ואשכנזי כמו שגיא כהן או אינטלקטואלי כמו אביב לביא. קופמן הוא אחד כזה שכל חובב ספורט ממוצע חש בליבו שיכול היה להתחלף עימו במקום, אם היה לו יותר מזל. מה שיוצר אצל הצופה הזדהות מוחלטת. בסופו של דבר הקוף הפך להיות הבבואה המלאה של אותה קומבינה שהוא מטיף נגדה. אפשר לומר כלום, העיקר שננפיק את זה בקול רם ובטוח ואז ישמעו את זה. ממש כמו מנהלי ההתאחדות המוקעים על ידו. אבל מה לעשות, זה עובד. בסופו של דבר, בעולמנו, עומר בנוביץ' הנפלא והחרוץ ימשיך לסחוב שכר של כתב עם תלוש שבקושי סוגר משכנתה וקופמן יתרעם ויקרוץ, כל הדרך לבנק.