הבלוג של חיים אתגר

בכל פעם שאני מכין למהדורת החדשות אייטם שיש בו מן הצהבהבות, מיד אוחז כאב קטן באחד מאיברי הפנימיים. רופא נבון אבחן וקבע שזהו סינדרום המכונה "מוסר כליות", התוקף, כנראה, רק בימים בהם סיפורים בעלי גוון פופולרי במיוחד נוסקים מדסק התרבות שלנו לרחבי ישראל.

תחושת אי הנוחות הזו מוטמעת כבר שנים בתקשורת הישראלית והיא מאפיינת הרבה אנשים שעוסקים בצד הקליל של תעשיית הבידור. בימי חיי זכורות לי לא מעט שיחות עם קולגות שבמהלכן חבטנו בראשינו קלות אחרי ששידרנו כתבות מהז'אנר המדובר, והתכוננו למטח כבד של ביקורת עיתונאיות נוקבות.

בישראל אין מסורת עמוקה הנוגעת לסיקור עקבי של אירועי בידור וחיים חברתיים. מדינה שצמחה על ערכים סוציאליסטיים, התקשתה לעשות מעבר מתרבות חלוצית ספרטנית לעיסוק בהדוניזם ובתוצריו. שנים העניין נחשב לבזוי. צפייה בסדרה התיעודית המצוינת "הרצל פינת רפאלי" עוזרת להמחיש את העניין. לעזר נוסף, הנה שיעור קצר וחלקי בהיסטוריה:  

• לפני עשרות שנים היה המגזין "העולם הזה" הראשון לעסוק בעניינים "צהובים" באופן בוטה, גלוי מאוד ועיתונאי. מיני מגזינים נוספים שעסקו בכך, כמו "להיטון" ודומיו, הופיעו ונעלמו לפי קצב עונתי.

• הרבה יותר מאוחר החל גיא פינס בביטוי טלוויזיוני לתרבות המתפתחת של סיקור חיי המפורסמים, מקומיים וזרים. לצד "ערב טוב" פרחו "פנאי פלוס" -מגזין בידור וטלוויזיה קלאסי ו"רייטינג", מגזין סלבס נשכני יותר. היום אין אתר,  תוכנית או עיתון שלא "חוטאים" בתכנים המדוברים.

• למרות זאת, העיסוק בתחום המפורסמים על גווניו עדיין מוקע כבזוי מאוד אצלנו. גם בימים שבהם מוסף "הארץ" מניח דוגמנית שחומה בשער הראשי, עדיין אין לגיטימציה גורפת לעיתונות מהז'אנר. מבקרים ואנשי תרבות ותיקים מעקמים את האף לנוכח כול סיקור בידורי שכזה. הביקורת מתעצמת בייחוד כשאנחנו נוגעים בתחומים הללו במהדורות החדשות הטלוויזיוניות. 

בשבוע האחרון צברתי תובנה חדשה (מפתיע אה?). במהלך הצפייה בטלוויזיה וקריאת העיתונים בימי חופשתי כאן בארה"ב, נוכחתי לדעת שבאמריקה לא ממש מתנצלים כשמגיעים לעיסוק בעניינים הצהובים. ממש לא. ערוצי החדשות האמריקאיים משדרים באופן שוטף ומלא מיני ריכולים שלא הייתי מעז להציע למהדורה גם ביום בו העורך גלמוד מכתבות וערירי מדיווחים.

בשבוע האחרון לדוגמה, משדרי ושדרני האקטואליה הבכירים ביותר עסקו כאן, בין השאר, ברומן החדש (לכאורה) של מדונה, בגירושין של דוגמנית על בדימוס, בהתנגשות הטיטאנית בין פמלה אנדרסון ואשלי סימפסון וכמובן באנג'לינה ג'ולי. קריינים מדברים על הנושאים בפאתוס, פרשנים יודעי סוד מוזמנים לאולפן ויש שישו ושמחו כללי סביב כל עניין צהבהב. ובלי טיפת זלזול או אפולוגטיקה. הכל מקצועי, ובדרך כלל מעניין ומענג, ואפילו ברגעים שזה אינפנטילי ומוגזם, זה עדיין מכובד מאוד. אצלנו הגישה הזו עדיין רחוקה ונראית בשלב הזה בדיונית.

העיסוק האסקפיסטי הזה שחודר אלינו בשנים האחרונות בכל הרבדים ילך ויגבר. אם נרצה ואם לאו. הדור הצעיר מתחנך על מסורת של דיון בתכנים כאלה וכמות המידע הבינ"ל בעניין, שוצפת.

בשורה התחתונה - מדובר פשוט בסימן שהפכנו לחברה נורמאלית. כזו שמתעניינת גם בתרבות ובבידור ובתוצרי הלוואי של התחומים האלה. עכשיו נשארה השאלה איך אנחנו - המסקרים, נעסוק בעניין. באופן סקסי, נשכני וביקורתי או בבושה מתנצלת של משלמי מס גולגולת. הגישה תקבע את איכות המוצר שיכול להפוך מתוכן המוגדר באופן בסיסי כנחות יותר, למעניין ומעורר מחשבה.

בעודי יושב לי מול המרקע ומצפה להתפתחות במשחק הכדורגל בין הולנד וצרפת מופיע על המרקע ירון טן ברינק על תקן פרשן אורח. בשוטף, טן ברינק הוא מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" וכשאין רענן שקד ורוגל אלפר בישראל, ירון הוא מבקר הטלוויזיה הכי טוב שיש לנו. זאת אומרת, על אף שבמהלך חיי חטפתי ממנו מספר לא מועט של פעמים (לדעתי כמובן שלא בצדק, אבל קשה לומר שאני שיא האובייקטיביות בעניין הזה).

למרות ההערכה שיש לי אליו, אחרי שצפיתי בו בשקיקה באולפן השקוף של היורו ושמעתי את הגיגיו, אני חש שטוב יעשה אם יתחבא לכמה ימים, עד יעבור זעם והפדיחות שדפק שם תתפוגגנה.

טן ברינק ישב באולפן כפרשן צבע שאמור לתת אנקדוטות אינטליגנטיות ומשעשעות בהפגות ובסיום המשחק. את המנדט הזה קיבל הודות לכך שהוא מומחה, לכאורה, בענייני הולנד (הוא גר שם תקופה ארוכה). אבל, כשהגיע זמנו לדבר ולחוות את דעתו, העניין הפך לברוך גדול. טן ברינק התגלה כמרואיין מגומגם, מרוגש עם קול רועד על גבול הפלצט. המשפטים שפלט לא היו רציפים או ברורים, כשרוב הזמן המנחים היסו אותו, אולי מתוך רחמים. 

כשסוף סוף הצליח לחבר דעה ומלל באופן רציף, הוא קבע את התובנה הבאה: "ההולנדים אחרי הניצחון המרשים, ודאי ממלאים את הברים באמסטרדם" (לא ציטוט מדויק, אבל זו רוח הדברים). אני חוזר על הדברים שוב, למען לא נתבלבל - "ההולנדים יצאו לברים אחרי הניצחון". כך אמר טן ברינק. מדהים. דברי אלוהים חיים, יש לנו ישעיהו ליבוביץ' חדש חברים. זה כל כך מופלא! מה, הברים באמת מלאים אחרי ניצחון? זה ממש קורה? עם בירה אמיתית והולנדים אמיתיים בהולנד? זו הפתעה! זו הבחנה קוסמית. צריך להעיר את קיקרו, לצלצל לשייקספיר, כי ההולנדים כבר לא בבית. הם בבר. אחרי הניצחון. שותים בירה.

קשה להבין מדוע מסכים מבקר של תוכניות טלוויזיה להופיע במשדר טלוויזיה בנושא שלא קשור לתחום מומחיותו הנוכחי. גרוע מזה, שידורי היורו ימשכו עוד זמן רב ומכאן מדובר במושא אפשרי לביקורת. אחרי שהשתתף בתוכנית הוא כבר לא יכול לכתוב על הנושא. מעל לכל, ברור שאם טן ברינק לא היה מבקר טלוויזיה שנותן בראש, מפיקי המשדר לא היו חולמים לזמן אותו לאולפן - קשה לומר שהוא בעל אישיות מסכית כובשת ויש מומחי הולנד גדולים ממנו. מכאן, הנה עצה: מר טן ברינק, אם למרות החוויה הזו אתה בעניין של מסך, נסה למלמל פחות בשידור, לדבר על דברים שאתה מבין בהם משהו והירשם מיד לקורס משחק מול מצלמה. יכול לעזור.

באולפן שישי של ערוץ שתיים החליטו השבוע לסגור את המגזין עם כתבה צבעונית ומעמיקה על טל פרידמן. הבטיחו לנו שנראה את הכוכב באור חדש ומפתיע, מנגן רוקנרול וחושף את תוככי חייו. בטיזרים שובצו קטעים שבהם פרידמן אומר בלחץ: "אל תצלם, לא עכשיו". נראה היה שיש דרמה אדירה בכתבה. חיכיתי בנשימה עצורה. אבל הבטחות מרעישות לחוד ומציאות במקום אחר ומרוחק.

קודם כל צריך לומר שאת כתבת טל פרידמן ולהקת הרוקנרול הפרועה כבר עשו בערך שמונים אלף פעם. בעיתונות ובטלוויזיה. אצלנו לדוגמה, הכתבה שודרה לפני יותר משנה. אז הצגנו את פרידמן כמוסיקאי אנרגטי. זה שלא מתבייש לשחרר מהפה מה שבא לו, כשהוא מופיע מול סטודנטים במופע חינני עמוס קאברים רועשים. מה שאומר שמהכיוון הזה, אין ממש הצדקה לכתבה.  

חלק נוסף בעלילה ניסה לחשוף, לכאורה, את העובדה שפרידמן לא תמיד מופיע באולמות מפוצצים. אבל מה לעשות, גם המעשייה הזו סופרה, מזמן, בתוכנית "ערב טוב" עם גיא פינס. שם הקומיקאי הונצח מופיע מול קהל דליל ומסור במקום אינטימי.

רעיון אחר בכתבה היה כנראה לנסות  ולהציג בפני הצופה את פרידמן ומערכת יחסיו עם משפחתו. הכתבת אפילו ציינה בדרמטיות, שהאיש נוהג בדרך כלל להצניע עניינים הנוגעים לאשתו ולילדיו. ברמה הבסיסית, זה פשוט לא נכון. אמנם הוא לא מנופף בילדיו בכל בכורת סרט, אבל בעבר הלא רחוק, במספר כתבות בעיתונות הכתובה, טל חשף את הסאגה המשפחתית שלו, דיבר בכנות ואפילו הצטלם עם בנו. צריך רק ללכת לארכיון ולראות את הכתבות. מה שאומר שגם הכיוון הזה מוצה. בניגוד להבטחות, מלבד איזה הגיג ברמת פפארצ'י שבו נשוא הכתבה מתבדח עם בנו, לא קיבלנו את הסחורה הזו, והמשכתי להרגיש שיש כאן הונאה.

אבל בסוף, אחרי שחשבתי קצת, הגעתי למסקנה שלא מכרו לי לוקש, כי בכתבה הזו באמת ראיתי את פרידמן כמו שלא חזיתי בו מעולם. אבל לא מבחינת החשיפה האישית או ברמת הסקופ. ממש לא. פשוט זכינו לראות אותו מעוצבן. נורא.

באופן בסיסי צריך להגיד שהאיש הוא אחלה מרואיין (מניסיון שלי איתו). מצחיק, פתוח ואינטליגנטי. הוא לא תמיד מוכן לספר על חייו ומשפחתו, אבל על רגשות ועולם הטלוויזיה הוא מדבר בכנות. ביום שישי לא קיבלתי מילימטר מכל זה. ראית אותו בקריז. עצבני. ואני חושב שיש לי הסבר לעניין.

בכתבה הזו הקומיקאי צולם המון, בהרבה מאוד סיטואציות, מקומות וזוויות.  בפרקטיקה גם כשמרואיינים מוכנים לחשיפה ארוכה, יש רגעים שאדם לא רוצה שיצלמו אותו. למשל בכניסה לשירותים, או רגע לפני הופעה מלחיצה. הגיוני לא? למרות זאת תיעדו את פרידמן בזמנים כאלה. אחרי זה חתכו את זה לפרומו מבהיל. לא ממש פייר ודי מעצבן כל מרואיין. ויש גם עניין של כימיה. כזו בין מראיין למרואיין. מראיין צריך ליצור אווירה נעימה, אמינה, לפחות בכתבת צבע בידורית. בדרך כלל זה לא פשוט. עם טל זה קל. מדובר באיש כיפי ולכן לא צריך להתאמץ בעניין. פה זה פוקשש כנראה. או שאולי החומרים הנעימים יותר נשארו בחדרי העריכה, מקום שבו אפילו מהטמה גנדי יכול להפוך לרוצח ערמומי, אם מאוד רוצים.

לאולפן שישי של ערוץ שתיים יש פריבילגיה לקבל קדימות כמעט בכל נושא שבא להם לעסוק בו. היוקרה והרייטינג מאפשרים להם את זה. לכן אני מתקשה להבין למה קיבלנו השבוע כתבה משומשת, בלי חדשה או חשיפה, לוקה בקו עלילה לא ברור וגם חסרת הכיף הבסיסי שאובייקט כמו פרידמן יכול להביא.