הבלוג של חיים אתגר

קשה היה שלא להתרגש מצפייה במהפך הספורטיבי שהתרחש בערב חמישי. המפעל הצהוב והדורסני נותר מוכה וחבוט וקבוצה קטנה וסימפטית עם תקציב של זר וחצי מתל אביב, הפכה לאלופה. חצי נס מול הפנים שלנו.

בסוף המשחק, בקצה הדרמה, נכנסה מהדורת חדשות הספורט לפעולה. אלו הרגעים שאנחנו כצופים יושבים בבית ומחכים בשקיקה לכל שביב מידע, פרשנות או ראיון. מה שיבוא, נגמע בצמא. ואכן, באופן מקצועני, ממש כמו תמיד יש לומר, קיבלנו סחורה משובחת הביתה. השידור המוצלח של אלי ומירי הפך לעניין סדיר ולכן אני כבר לא ממש מופתע מזה שהם ממשיכים לספק את הסחורה. תענוג. אביב לביא תמיד מעניין בפרשנות רהוטה ומעמיקה וגם בצד הטכני, הדברים עברו בצורה כמעט חלקה.

אבל מעל לכל כדאי לשים לב לעומר בנוביץ', ראש דסק הכדורסל בחדשות הספורט ואחד הכתבים הכי טובים בתחום המדיה האלקטרונית כיום. בנוביץ' רהוט, ענייני, בעל הומור ולא מתחכם. בראיונות הוא מצליח להתחבב על השחקנים ועל הצופה בלי ההתחנחנות הקבועה של שדרי קווים שמנסים לגנוב את ההצגה. עם שריקת הסיום תמיד יהיה ראשון במקומות הכי מעניינים. כך הביא את התגובות הרעננות והמדהימות של שחקני חולון מהפרקט ברגעים הקריטיים. מאוחר יותר דיווח מחדרי ההלבשה באופן מופתי ואנחנו נהנו מעדכון נבון, מכובד ועמוס ברגש וצחוק.

דעו לכם שמדובר במשימה קשה, אולי בלתי אפשרית. בעברי דיווחתי לערוץ הספורט מחדרי ההלבשה וזו הייתה קריעת תחת. ממש. למרות זאת, כשבנוביץ' עושה את זה הוא נותן את התחושה שכל צופה ספורט ביתי חולם עליה - אווירת חספוס שרק הנוכחות באירוע תוסס שכזה יכולה לתת. והכול נעשה בקלילות. אם מישהו רוצה ללמד את הדרך להיות כתב ספורט מוביל, שיפנה לעומר בנוביץ'. לטעמי, הנכס הגדול ביותר של ערוץ הספורט.

אבל לא הכול דבש ושושנים. היו הרבה רגעים שחירבו לי את שמחת השידור. זה מתחיל בהבכות המפדחות של בקי גריפין במהלך המשחק. מאיפה זה בא? השם ישמור. עם אנגלית מצוינת וחיוך כובש היא עדיין הופכת את הראיונות שלה לרגעים שבהם פשוט מתחשק לך לקבור את עצמך מתחת לספה ולכבות את הטלוויזיה לנצח. רחמים על צביקה שרף.

אבל זו רק חצי הדרך. יש עוד ייסורים. במהלך הערב ובסופו זומנו ליציע העיתונות. כך מופיע רון קופמן, לצידו יושב אריה מליניאק וביניהם ניב רסקין. מלינאק דעתן ומבין עניין. מסקרן לשמוע את מה שהוא אומר. זה בדרך כלל נשמע הגיוני ומנומק היטב. רסקין הוא אגדה. ערוץ הספורט במיטבו. נולד לזה. מבריק, עיתונאי וקולח. ואז מגיע קופמן. איש שהפך למיתוס בשנים החולפות.

עשיתי לי הרגל בזמן האחרון, להאזין לאדם עמוס הביטחון הזה. המסקנות עגומות. הוא חוזר על עצמו באופן בלתי פוסק בנוסחי התלהמות ריקים מתוכן. יש לו חוש הומור ויכולת להחזיק שידור, אבל לוגיקה ותובנות - קדחת. קופמן ישנן מנטרה מוכרת לכולם ויגלגל אותה בלשונו עשרות פעמים כיודע סוד מוחלט. מידע אמיתי הוא מספק אך ורק כשעוסקים בכדוריד. בשאר התחומים הוא יורה משפטים נוסח: "הכל קומבינה", "העשירים מושחתים" ועוד מיני סיסמאות קלאסיות של האחד במאי.

אבל, קופמן מושלם לאוהד הישראלי. הוא "משלנו". לא מתוחכם ואשכנזי כמו שגיא כהן או אינטלקטואלי כמו אביב לביא. קופמן הוא אחד כזה שכל חובב ספורט ממוצע חש בליבו שיכול היה להתחלף עימו במקום, אם היה לו יותר מזל. מה שיוצר אצל הצופה הזדהות מוחלטת. בסופו של דבר הקוף הפך להיות הבבואה המלאה של אותה קומבינה שהוא מטיף נגדה. אפשר לומר כלום, העיקר שננפיק את זה בקול רם ובטוח ואז ישמעו את זה. ממש כמו מנהלי ההתאחדות המוקעים על ידו. אבל מה לעשות, זה עובד. בסופו של דבר, בעולמנו, עומר בנוביץ' הנפלא והחרוץ ימשיך לסחוב שכר של כתב עם תלוש שבקושי סוגר משכנתה וקופמן יתרעם ויקרוץ, כל הדרך לבנק.

בשבוע שעבר נפתח פסטיבל קאן. מאותו רגע כל אמצעי התקשורת הסדירים מדווחים בהשתאות על הנעשה בעיר הקיט הקטנה. מההריון של אנג'לינה ג'ולי, דרך שמלת היהלומים של בר רפאלי ועד לסרט האנימציה הישראלי הייחודי. הכול מסוקר כחלק מהחגיגה הצרפתית הגדולה והזוהרת.

הקורא הממוצע מביט, מתפעל ומקנא. הוא מקנא בכוכבים ובכוכבות שזוכים לרחף על השטיח האדום. בגברים האוחזים בנשים יפהפיות; ובעיקר, הישראלי מתקנא ומוריק ממבט בישראלים שמסתובבים שם - שחקנים, במאים ועיתונאים שזוכים לחגוג בפסטיבל הנוצץ.

כשחזרתי בשנים עברו מהפסטיבל טרוט עד ממוטט מעבודה אין סופית, כבר בשדה התעופה נהגו לזנק עלי עוברי אורח ותוך טפיחות, ספק חבטות של חוסר פרגון, זעקו לעברי דברים בנוסח: "מניאק, עשית חיים בקאן?" או רק "עשית חיים בקאן?" או סתם "מניאק". הכול נבע מתוך התפיסה הבסיסית שמה שרואים בטלוויזיה הוא שיקוף מוחלט של המציאות. אם זה היה כך, באמת יכולתי לעשות חיים בקאן. אבל כל מי שראה איך ענייני הטלוויזיה מתנהלים בפועל, יודע שבטלוויזיה עובדים כמו חמורים. ובקאן לא רק שעובדים יום וליל, בדרך כלל גם סובלים. להערכתי הפסטיבל הזה הוא פקעת אחת של סבל, לחץ וזיעה. לא רק של המסקרים והעיתונאים. גם המשתתפים, המפיקים והשחקנים סובלים. כולם עוברים  מדי שנה חוויה צפופה ועמוסת יגון. וכשמדובר בישראלים, העניין כפול ומכופל.

לשם הדגמה, נתחיל מהטופ. בר רפאלי. צפינו כולנו בבר כשהיא צועדת בזוהר שמימי על השטיח האדום בטקס הפתיחה. להערכתי, למרות שהיא זוכה ליחס כוכבי במיוחד ומתאכסנת ביאכטה מרהיבה, רפאלי סובלת.

חישבו על זה - בכל מהלך היום הגברת מרואיינת ללא הרף בידי כתבי בידור מרחבי הגלובוס. ויש לי כאן בשורה קטנה. כתבי האנטרטיינמנט הגויים גרועים ונודניקים בעשרות מידות מעמיתיהם הישראלים. כך רפאלי נשאלת, ודאי שמונים פעם ביום: "מה עם ליאונרדו דיקפריו?" ו"איך חש דיקפריו?" ו"האם אוזנו השמאלית קטנה מזו הימנית או להפך?". ומאות פעמים בשבוע אחד היא נאלצת לחייך, להקשיב ולנסות לחפף את הקושייה, אבל באופן דיפלומטי, והכול באנגלית.

בערבים בר צריכה ללכת להשקות ומסיבות. אין ספור כאלה. כי זה העניין המרכזי בפסטיבל לנערות זוהר ודוגמניות - להיראות. בדמיוננו אנו מפנטזים על חגיגות עמוסות מעדנים, מלוות באנשים מרהיבים ומסעירים. המציאות קצת דרעק. קאן פקוקה מאוד וצריך לצעוד ברגל לכל מקום. לח וקריר בעיר, לכן מגיעים מעט מיוזעים ומצוננים לאירועים.

החינגות מתקיימות באוהלים גדולים על החוף, שנוטפים בדרך כלל רטיבות. בכניסה, גם את אתה ססיל דה מיל בכבודו ובעצמו, יש תור ארוך ומסובך. הסלקציה תמיד מקומבנת שם ולא פעם ראיתי שם מפורסמים וכוכבים לא רעים בכלל מיובשים כמו משמשים מחוץ למועדון.

אחרי שרפאלי תכנס, מיוזעת ומעט מרוגזת למסיבה, היא תפגוש עוד עשרות צלמים ונודניקים שקיבלו פס מיוחד להסתובב באירוע, וגם אותם היא תצטרך לרצות. כשתסיים עם אלו, יגיעו מעריצים, שמוזרים ונודניקים למיניהם. אם יתחשק ליפהפייה לאכול קצת - בדרך כלל יש במסיבות הללו פטיפורים קטנים, חסרי אפקט אפילו על רעב בינוני. חייבים לבלוע מהר כי מספר המתאבנים מוגבל ואחרי הסיבוב הראשון בדרך כלל לא נשאר.

התור לבר מפותל וארוך. בינתיים מסתובבים עם לא מעט אירופאים סמוקים ומבוסמים ואמריקאים אדמדמים וחנוטים מאוד. רובם מפיקים ובנקאים, שהם למעשה הכוח האמיתי של הפסטיבל. נערות ליווי אקסקלוסיביות מסתובבת באירועים כאלה ומחלקות כרטיסי ביקור לאנשי ממון חרמנים וגם צובטות מדי פעם ישבנים. בשלב הנגרר הזה, לרפאלי, או לכל דוגמנית ושחקנית מובילה, כבר לא ממש נעים. האיפור נמרח, השמלה חטפה שפריץ יין ירוי ובין לבין צלם פפארצ'י מרביץ לה פלאש ברגע שגירדה קצת בקצה השפה.

בסוף, כשתרצה לפרוש ולישון על היאכטה או במלון, יהיה קשה להירדם. פפארצ'י מחוץ למרפסת, בלובי, ביאכטה ליד ובמסדרונות המלון. מהחוף מגיעה מוסיקת מסיבות נוראית. קקופונית. עוד לילה בלי לעצום עין. ויש לה שבועיים כאלה של פעילות. נעבור לשלב הבא.  

השחקנים, הבמאים והמפיקים הישראלים שמסתובבים בפסטיבל, לנים בדרך כלל במלונת ברמת שני כוכבים ומטה, שהם מלונות עמוסי פשפשים ונטולי מים חמים. ואין כאן מטאפורות. זה ממש ככה. וזה גם לא בדיוק זול. מחיר חדר קטנטן כזה בפסטיבל יכול להגיע ל-400-200 יורו. חסרי המזל ייאלצו ללון בניס, עיר שהחזרה אליה בלילה מזכירה את הנסיעה בדיונות הצפופות של תל ברוך. המון זונות מסתובבת בבתי המלון וברחובות של ניס. אכן אווירה חמימה.

השחקן שמבקר בפסטיבל צריך לממן חלק נכבד מהשהות שלו שם (חלק ממומן בידי הפסטיבל - תלוי במעמדו ובתחרות בה הסרט שלו משתתף). הארוחות בעיר הם במחירי שחיטה. את רוב הישראלים מהמדרג הזה אפשר לראות באופן קבוע סביב שווארמיה שנמצאת ברחוב קטן היוצא מרו דה אנטיב (הרחוב הראשי בעיר), מתענגים על לאפה זולה. או כשהם זוללים באופן קצת מפדח פטיפורים בקבלות פנים רשמיות.

היות שצריך להקפיד ללבוש חליפת טוקיסדו בחלק מהאירועים הרשמיים של הפסטיבל, השחקן הציוני יגיע לפרמיירה נוצצת עטוף "טוקסידו קומבינה". מלבוש כזה כולל פפיון מהבר מצווה שנקנה אצל האחים ברוך ומכנס שלא תואם את הז'קט, כשהכול מקומט מתלאות הנסיעה. עם לוק אלגנטי, הישראלי הפחות מקושר מנסה להגיע למסיבה הכי לוהטת בחוף. בקאן יש כל ערב "מסיבה" שכולם רוצים להגיע אליה, היות שהיא מקושטת בשמות הכי לוהטים. אבל יש בעיה. איתור המסיבה ומציאת איש קשר שיכניס אותך או יארגן לך הזמנה, הם עניין סבוך. וכך, עייפים, רעבים ומגורדים משמיכות עמוסות פשפשים, מתחננים אומנים עשרים דקות בעת קניית גלידה, שיכניסו אותם למסיבה של לוראל.

גם ההקרנות שאנחנו רואים על שטיח אדום ומפואר על מסכי החדשות והתוכניות, הן לא גליק גדול בפועל. חייב לומר לכם. הכניסה לשם עוברת דרך צרפתי קפדן שבודק אם התלבשת כיאות. הוא בדרך כלל יכניס אותך לסרט רק אחרי תחנונים ושבועה מלאה שמה שיש לך זה נעלי ערב ולא סניקרס צבועות. האדם הממוצע משתחל לשטיח רק אחרי שהכוכבים הגדולים דפקו כניסה. כך, מושפל ומעוכב כמו אחרון המחבלים במחסום חאוורה, אתה נכנס לסרט, לא לפני שהמשמר המקומי שעומד ברוב הדר וכבוד בקצה המדרגות בכל בכורה, מביט בך בבוז.

הקולנוע המרכזי בקאן, "הפאלה הגדול" ענק. ממש מחריד ומרהיב בגודלו. בדרך כלל יושיבו אנשים בלתי מיוחסים מילימטר מהמקרין. נוסף לכך הצרפתים לא בדיוק אמונים על נימוסים באולם הקולנוע. הם מדברים, שורקים בוז ומבלבלים את המוח בכל סצנה.

 הסרטים הישראלים מחוץ לתחרות המרכזית, בשנים האחרונות היו אלה "מדוזות", "אור", "שבעה", "עשטאש" ועוד, מוקרנים בדרך כלל באחד האולמות הרחוקים והקטנים של הפסטיבל. משהו שנראה כמו סינמטק של עיר זוטרה בצפון ישראל ונותן תחושה של פסטיבל סטודנטים זנוח.

נסכם את כל אלה בתלאותיו וסבלו של העיתונאי המסקר את הפסטיבל, שנמצא במצב הגרוע מכולם. הוא רץ בין בכורה חמישית ברצף לראיון השמיני שלו באותו היום. לו"ז יומי לדוגמה:  פגישה עם שלושה כוכבים אמריקאים, אנטיפתיים במיוחד,  לצורך ראיון יחצני. מאוחר יותר קובעים עם כוכבן ישראלי בטיילת ליד הגלידה. השחקן העברי יאמר שקאן מהממת ושהוא פגש את קלינט איסטווד ובפועל ינסה להסתיר את העובדה שישן במלון דמיקולו ולא אכל כבר שלושה ימים. בגמר הראיון, העיתונאי ירוץ להידחף ולהידחק בין מאות צלמים במיני שטיחים אדומים צפופים של חברות תכשיטים, הכול כדי לשמוע מבלונדינית: "איי לאב יזראל, דו יו האב קאמלז דר?" ואחרי שישיב, יחטוף הפוכה ממצלמה של צלם פפארצ'י זריז.

השנה, אחרי שישה סיקורים רצופים, לא נסעתי לקאן. לא בגלל חרם או משהו כזה, הנסיבות והלו"ז פשוט לא אפשרו. קשה לומר שהעצב בוקע ממני. לעומת זאת, אני די מרחם על מי שהיה חייב לנסוע לשם, לא משנה אם זה עיתונאי, מפיק, או שחקן. כל אחד מהם, בסוף יום מפרך ברביירה הנוצצת, יחזיק לאפה נוטפת ותוך כדי בליסה מורעבת ימלמל: "או לה לה. אין כמו קאן".

אני רוצה להציג בפניכם את המקצוע הכי חדיש ונחשק בעולם התקשורת של היום. כדי לרכוש אותו לא צריך ללמוד באקדמיה, או להתמחות בלימודי טלוויזיה מפרכים. ממש לא. פשוט צריך להחזיק בתכונות אנושיות נלוזות מאוד ובעיקר, לא להתבייש.

מדובר בעיסוק ששנים רבות היה בר קיום רק בתחום הפוליטי. במהלך השנים התרגלנו לראות במסדרונות השלטון מיני לחשנים, יועצי סתר ויודעי ח"ן. כאלה שיודעים בדיוק מה לומר, למי ומתי. הם בוחשים באוזן הנכונה, לא לוקחים אחריות על כישלון ותמיד יהיו שם כדי להצהיר בעלת על הצלחה. אותם יועצים שמנוניים שמדי פעם עולים בתחקיר מרוחק של מוטי גילת, אומרים את המובן מאליו, אבל, באופן חלקלק ומתוחכם, עמוס רטוריקה מבלבלת ומשמעות רועמת, כזו הנותנת למקבל העצה תחושה שמדובר בדברי אלוהים חיים.

בשנים האחרונות, ככל שתחום התקשורת האלקטרונית הולך ומסתעף, בעלי מקצוע מסוג כזה קורמים עור וגידים גם בתחום ניהול מערכות טלוויזיה. מכיוון שאין הגדרה ממשית לתפקיד של הז'אנר האנושי הזה, אכנה אותם "וויזלים".

ה-weasel (מזן המכרסמים), הוא אדם חלקלק, חסר חן עם כישורים של מוכר מכוניות משומשות. בבית הספר בדרך כלל ספג מכות ועלבונות. בצעירותו היה שמנמן, אולי עקמומי, או אדם ששואף לגדולות, אבל המסגרת שבה  חי לא אפשרה לו צמיחה שכזו, בשל היותו, נאמר, שומר מסורת בעל שאיפות בעלם החילוני. סתם דוגמה. בשלב מסוים בילדותו הוא יחבור לחונטה כוחנית. כך, דרך חנופה מתוחכמת, הפך לכלי מרכזי בחברה. אבל הוא לא רק מתחנף. הוא מתוחכם יותר. בעזרת תכונות נוסח יאגו הוא מצליח גם לתמרן את בעלי העוצמה ולהפוך לשני או שלישי במערך המוביל. הוויזל קורא הרבה ויודע לא מעט, אבל המידע שהוא צובר חלקי ומשמש אותו כעזר טקטי ולא מעבר לכך.

אחרי הצבא ישתלב בגוף תקשורתי מהשוליים. הוא הופך לכתב זמני שעוסק בביקורת תרבות, או ביקורת טלוויזיה באחד המקומונים. בתחילה בלי לקבל כסף. תוך כדי הוא חובר לעורכים המרכזיים במקום בו הוא עובד. הביקורות שלו תהיינה בדרך כלל נוקבות, מרושעות וללא כל כיסוי אינטלקטואלי או רעיוני. אבל במקומנים משיכת אש היא מבורכת. זה עובד. הוא מתקדם.

הוויזל מפתח את יכולת יצירת הבאזז סביבו. הוא מכיר עורכי עיתונים, מתחנף, מתחבר ומתחכך בדמויות מפתח ומרבה להשתמש בפרובוקציות אינטרנטיות (כדוגמת כתיבת טור נוקב בעילום שם, או תוך שימוש בדמות פיקטיבית רבת מסתורין ונוטפת סקס). בשלב הבא הוא מתחיל להתארח באופן כרוני במיני תוכניות זוטרות כדי לקדם אג'נדה אישית. ההופעות שלו טובות. הוא  משמיע דעות בוטות, מפגין רהיטות ובטחון. בגלל המראה הלא מצודד והנחרצות הבוקעת מפיו, יוותר רושם שאמר דברים כדורבנות. בפועל לא אמר דבר. רק חימם שוב דעות מוכרות בעטיפה חדשה.

בינתיים בצוות חשיבה של תוכנית אירוח אוורירית, נתקעו. הם זקוקים לקול רענן שישמיע דעות חדשות. מישהו שהיה פעם חבר מערכת בתוכנית זוטרה שהוויזל התארח בה נזכר בו. החלקלק מוזמן לפגישת מערכת. הוא מרשים. המנטרות שלו מוכרות אבל הוא בטוח וקולח עם מעט ציניות. נכון, יש בו גם משהו לא נעים, אבל עבור הכסף שמשלמים לו, הוא נאמן וחרוץ מה שהופך אותו לחבר קבוע בצוות. במקביל מעמדו בעיתון משודרג. הוויזל הופך למבקר הקבוע של המקומון ודבריו מופצים באופן כלל ארצי. לפעמים תתוסף לצד הביקורת שלו קריקטורה. לעתים גם יזכה לכינוי עיתונאי רב רושם ומשעשע שיופיע בראש הביקורת שלו. כמו, "הגבר העגלגל". סתם, דוגמה. היות שהוא נוקב ומרושע מאוד, מנהלי ויחצני ערוצים מתחילים לשים אליו לב. הם חוששים ממנו. כצעד מונע, יצרו עמו קשרים חיוביים. הם משוחחים איתו בטלפון מדי פעם ומתחנפים. הוא גומל להם בביקורת חיובית. מקפיד בכבודם ומרחרח בעניין ג'וב עתידי.

הזמן חולף. בתוכנית האירוח הוא כבר עורך משנה. תוך הטמעת והפרחת מנטרות מקצועיות בנאליות הוויזל הופך לאוטריטה יודעת סוד. כאן עלי לעצור ולספר לנאיבים שבינינו, שהטלוויזיה היא תחום שבו קשה מאוד לאמוד מקצועיות וכן לקשר סיבה לתוצאה. אלו בדרך כלל תהליכים שנעשים בדיעבד. יש מעט מאוד מקומות שבהם אפשר לומר בבירור שאדם מסוים ביצע מהלך שהוביל לתוצאה סופית ומוגדרת. להערכתי בכל תחום הטלוויזיה בישראל יש אדם אחד שמחזיק ביכולת הזו באופן מובהק. לעומת זאת ובמקביל אפשר למצוא במקומות מרכזיים ורבים בעולם הטלוויזיה דמויות מבולבלות שהגיעו לעמדות בכירות בדרכים מוזרות כשהבנתם ובטחונם במדיה (שהם עובדים בה), מוגבל. לכן דמות חלקלקה ועמוסת תובנות לשוניות היא כלי מסוכן היות שהרבה גורמים לא בדיוק יודעים אם הוויזל הזה מבלבל במוח או שהוא יודע משהו באמת.

הגענו לשלב הבא, הקריטי ביותר באבולוציה של החלקלקות. הרגע שבו הוויזל מקבל את ההזדמנות. בסצנה הזו הזכיין או מנכ"ל הערוץ יגיע לגיבורנו ויציע לו מיזם ניסיוני: נניח, משהו כמו הקמה וניהול של אתר האינטרנט החדש של הערוץ, שרק התחיל את דרכו. או, שיוצע לו להשתלב ולנהל ערוץ צחוק רענן וניסיוני שעוד יפרח בעתיד.  או שאולי נותנים לוויזל לערוך תוכנית שמחפשת את דכה עם מנחה צעיר. כל אלה הן דוגמאות מן המציאות.

בשורה התחתונה של המבחנים הללו הוויזל נכשל. וזו עובדה. בעניין הזה אני פחות או יותר מגובה בתוצאות של תהליכים אמפיריים שקרו במציאות. מפחד הדיבה לא אכתוב את השמות. אבל אתם מוזמנים לשלוח את הספקולציות שלכם לגבי מי מדובר. סביר להניח שתדייקו. 

כך אתר האינטרנט הפומפוזי שניהל האיש, יתפוגג. התוכנית שערך התרסקה והערוץ שניהל נכשל, וכמובן ימריא אחרי שהוויזל יפנה את מקומו לאדם מוכשר ממנו. אבל הוויזל לא מוכפש מהכישלון. הרי הוא מקושר היטב בעיתונים. המבקרים הם חברים. לעתים אפילו בני טיפוחים. לכן רוב הביקורת תהיינה עדינות ואוהדות. הוא יוצא נקי ובתוכו הוא מעכל את מה שידע מזמן- שאין לו כשרון או יכולות מעשיות. אבל יש לו סטטוס, יכולת "שמוזינג" ושיווק עצמי. ועם כלים כאלה, לא כדאי לוותר. ודאי שלא בעולם הניהול הטלוויזיוני המבולבל.

אחרי שנכשל בעבודה המעשית, הוא פונה להיות יועץ תוכן ומתיישב בליבו של הזכיין, שם ינהל תוכניות. במקרה אחר יועסק במרכזה של חברת הפקה בכירה, כשהוא מחזיק בתארים מוזרים של "יועץ מיוחד", או "יועץ תוכן בכיר" וכדומה. בתפקיד החדש הוא מסייע בפירמוט תוכניות או ביצירת משימות בתוכניות ריאלטי. הוויזל מקבל החלטות בנוגע לליהוקים, רכישת פורמטים ופיתוח תוכניות, אבל הוא נקי מאחריות. הכישלונות הם של הממונים עליו, של עורכי ויוצרי התוכנית וההצלחות, שלו.

התחנה הזו של הוויזל היא עדיין לא האחרונה. למרות שכאן מסתיים השלב המוכח ומתחילות ספקולציות. זאת היות שמקצוע הוויזל הוא חדש יחסית ולכן, ההיסטוריה שפרשתי לפניכם נעצרה בשלב שהוצג בפסקה האחרונה. אבל להערכתי המדרגה הבאה של היצורים הללו היא השתלבות במערך הניהול הבלתי מחייב של עולם הטלוויזיה. שזה אומר בעולם המודרני ובשפה פשוטה, כניסה לדירקטוריון של ערוץ תקשורת מרכזי או מינוי כחבר במועצת הרשות השנייה. בג'וב כזה לא צריך לקחת אחריות, יש כוח רב, פרסום ויוקרה. אין צורך בידע אמיתי ולעתים תפקיד כזה גם מגיע עם משכורת נעימה. למעשה זהו גן העדן האולטימטיבי של הוויזל. כל הכישוריים שלו מובילים למקום כזה.

אז אדוני הסטודנט שמחפש את דריסת הרגל הראשונה בעולם התקשורת, הכיבוש הטופ לא יגיע דרך חריצות מסורה, רעיונות גדולים וכריזמה כובשת. התחום המבולבל הזה שאנחנו עובדים בו נכבש בקצת אחיזת עיניים, הרבה חנופה ותפעול של תכונות דביקות וכעורות שבימים אחרים היו שולחים את בעליהם לצינוק אפל ושחרחר. היום קוראים להם "יועצי תוכן".