הבלוג של חיים אתגר

פרשני היורו השנה מרשימים אותי באופן מפליא. ניצן שירזי, רן בן שמעון ואלון חזן שולטים בחומר. לא ייאמן. הם רהוטים, חריפים ובעלי דעה נבונה לאורך כלל המשדרים. לפעמים אני חושב שאם רק היה מתחשק להם, הם היו יכולים, בקלות, להריץ כל נבחרת, אפילו את אנדורה, למעמד הגמר.  

ניצן שירזי, עמוס במבטים חודרים, מדייק באבחון משגים וכשלים על המגרש. רן בן שמעון פוגע בול בהוראות טקטיות. ואלון חזן מנתח את המשחק חד וברור. לפחות כך זה נשמע בשידור. השלושה האלה מרביצים תובנות קריטיות בקצב סילון וגורמים למאמנים בעלי שם להתגמד. חבל שדומנק, דונהדוני, ואן באסטן והחברה, לא מחוברים לשידורים שלנו. זה היה סוגר להם כמה פינות.

מצד שני, אני לא רוצה להרוס שמחות, אבל יכולה להיות בעיה קטנה. אם ואן באסטן לדוגמה, יבדוק את העבר הקרוב של שירזי, הוא לא יתבשר על רגעים מרנינים. תזכורת: ניצן כמעט גרם לשאול ביבי ולכתומים התקף לב, ורק אחרי שאחיו נכנס לעניינים, בני יהודה ניצלה מירידה. גם במכבי פ"ת, איציק לוזון לא בדיוק נשם קל בימים של ניצן. בנס הכל נגמר בשלום.

אם דונאדוני יפנה לאלון חזן, עלולה שוב להתפתח תקרית דיפלומטית קשה. לא בטוח שרוברטו יאות לקבל עצות ממאמן שנזקק לימים רעים של אוחנה, פרדי דויד ואפי הנמר, כדי להישאר עונה נוספת בליגת העל. בכלל, לא בטוח שדונה דוני יבין את המהות של "אפי המר". אבל זה עניין אחר.

רן בן שמעון לעומת זאת יכול להתהדר ולנפנף ברזומה שלו מול דומנק. לא כל יום המאמן הצרפתי - פינליסט המונדיאל האחרון, יכול לקבל עצות והכוונה ממאמן האימפריה הצפונית - קריית שמונה.

בערוצים הזרים רוב הפרשנים, כך אני מבין, מתונים יחסית, וזאת למרות שמדובר בשמות על משקל לותר מתיאוס - אלוף עולם, יוהאן קרוייף - אגדת כדורגל, ויוסביו - פורטוגלי קסום. האזנתי לחלקים מהשידורים הבינ"ל וביקשתי ממכרים יודעי שפות שיצפו ויספרו. מהמחקר הבסיסי הזה הבחנתי שאצל הגויים הפרשנים סלחנים ומעודנים משלנו. נחרצים פחות. די ברור למה. עם כל הכבוד למה שהשמות האלה והמאמנים ביורו עשו, הם בחיים, בחיים, לא יידעו מה צריך בשביל להביא ניצחון על סכנין בשכונה. עד שיחוו את זה, יש להם מה ללמוד. עם כל הכבוד לדשא בבאזל.

בעודי יושב לי מול המרקע ומצפה להתפתחות במשחק הכדורגל בין הולנד וצרפת מופיע על המרקע ירון טן ברינק על תקן פרשן אורח. בשוטף, טן ברינק הוא מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" וכשאין רענן שקד ורוגל אלפר בישראל, ירון הוא מבקר הטלוויזיה הכי טוב שיש לנו. זאת אומרת, על אף שבמהלך חיי חטפתי ממנו מספר לא מועט של פעמים (לדעתי כמובן שלא בצדק, אבל קשה לומר שאני שיא האובייקטיביות בעניין הזה).

למרות ההערכה שיש לי אליו, אחרי שצפיתי בו בשקיקה באולפן השקוף של היורו ושמעתי את הגיגיו, אני חש שטוב יעשה אם יתחבא לכמה ימים, עד יעבור זעם והפדיחות שדפק שם תתפוגגנה.

טן ברינק ישב באולפן כפרשן צבע שאמור לתת אנקדוטות אינטליגנטיות ומשעשעות בהפגות ובסיום המשחק. את המנדט הזה קיבל הודות לכך שהוא מומחה, לכאורה, בענייני הולנד (הוא גר שם תקופה ארוכה). אבל, כשהגיע זמנו לדבר ולחוות את דעתו, העניין הפך לברוך גדול. טן ברינק התגלה כמרואיין מגומגם, מרוגש עם קול רועד על גבול הפלצט. המשפטים שפלט לא היו רציפים או ברורים, כשרוב הזמן המנחים היסו אותו, אולי מתוך רחמים. 

כשסוף סוף הצליח לחבר דעה ומלל באופן רציף, הוא קבע את התובנה הבאה: "ההולנדים אחרי הניצחון המרשים, ודאי ממלאים את הברים באמסטרדם" (לא ציטוט מדויק, אבל זו רוח הדברים). אני חוזר על הדברים שוב, למען לא נתבלבל - "ההולנדים יצאו לברים אחרי הניצחון". כך אמר טן ברינק. מדהים. דברי אלוהים חיים, יש לנו ישעיהו ליבוביץ' חדש חברים. זה כל כך מופלא! מה, הברים באמת מלאים אחרי ניצחון? זה ממש קורה? עם בירה אמיתית והולנדים אמיתיים בהולנד? זו הפתעה! זו הבחנה קוסמית. צריך להעיר את קיקרו, לצלצל לשייקספיר, כי ההולנדים כבר לא בבית. הם בבר. אחרי הניצחון. שותים בירה.

קשה להבין מדוע מסכים מבקר של תוכניות טלוויזיה להופיע במשדר טלוויזיה בנושא שלא קשור לתחום מומחיותו הנוכחי. גרוע מזה, שידורי היורו ימשכו עוד זמן רב ומכאן מדובר במושא אפשרי לביקורת. אחרי שהשתתף בתוכנית הוא כבר לא יכול לכתוב על הנושא. מעל לכל, ברור שאם טן ברינק לא היה מבקר טלוויזיה שנותן בראש, מפיקי המשדר לא היו חולמים לזמן אותו לאולפן - קשה לומר שהוא בעל אישיות מסכית כובשת ויש מומחי הולנד גדולים ממנו. מכאן, הנה עצה: מר טן ברינק, אם למרות החוויה הזו אתה בעניין של מסך, נסה למלמל פחות בשידור, לדבר על דברים שאתה מבין בהם משהו והירשם מיד לקורס משחק מול מצלמה. יכול לעזור.

קשה היה שלא להתרגש מצפייה במהפך הספורטיבי שהתרחש בערב חמישי. המפעל הצהוב והדורסני נותר מוכה וחבוט וקבוצה קטנה וסימפטית עם תקציב של זר וחצי מתל אביב, הפכה לאלופה. חצי נס מול הפנים שלנו.

בסוף המשחק, בקצה הדרמה, נכנסה מהדורת חדשות הספורט לפעולה. אלו הרגעים שאנחנו כצופים יושבים בבית ומחכים בשקיקה לכל שביב מידע, פרשנות או ראיון. מה שיבוא, נגמע בצמא. ואכן, באופן מקצועני, ממש כמו תמיד יש לומר, קיבלנו סחורה משובחת הביתה. השידור המוצלח של אלי ומירי הפך לעניין סדיר ולכן אני כבר לא ממש מופתע מזה שהם ממשיכים לספק את הסחורה. תענוג. אביב לביא תמיד מעניין בפרשנות רהוטה ומעמיקה וגם בצד הטכני, הדברים עברו בצורה כמעט חלקה.

אבל מעל לכל כדאי לשים לב לעומר בנוביץ', ראש דסק הכדורסל בחדשות הספורט ואחד הכתבים הכי טובים בתחום המדיה האלקטרונית כיום. בנוביץ' רהוט, ענייני, בעל הומור ולא מתחכם. בראיונות הוא מצליח להתחבב על השחקנים ועל הצופה בלי ההתחנחנות הקבועה של שדרי קווים שמנסים לגנוב את ההצגה. עם שריקת הסיום תמיד יהיה ראשון במקומות הכי מעניינים. כך הביא את התגובות הרעננות והמדהימות של שחקני חולון מהפרקט ברגעים הקריטיים. מאוחר יותר דיווח מחדרי ההלבשה באופן מופתי ואנחנו נהנו מעדכון נבון, מכובד ועמוס ברגש וצחוק.

דעו לכם שמדובר במשימה קשה, אולי בלתי אפשרית. בעברי דיווחתי לערוץ הספורט מחדרי ההלבשה וזו הייתה קריעת תחת. ממש. למרות זאת, כשבנוביץ' עושה את זה הוא נותן את התחושה שכל צופה ספורט ביתי חולם עליה - אווירת חספוס שרק הנוכחות באירוע תוסס שכזה יכולה לתת. והכול נעשה בקלילות. אם מישהו רוצה ללמד את הדרך להיות כתב ספורט מוביל, שיפנה לעומר בנוביץ'. לטעמי, הנכס הגדול ביותר של ערוץ הספורט.

אבל לא הכול דבש ושושנים. היו הרבה רגעים שחירבו לי את שמחת השידור. זה מתחיל בהבכות המפדחות של בקי גריפין במהלך המשחק. מאיפה זה בא? השם ישמור. עם אנגלית מצוינת וחיוך כובש היא עדיין הופכת את הראיונות שלה לרגעים שבהם פשוט מתחשק לך לקבור את עצמך מתחת לספה ולכבות את הטלוויזיה לנצח. רחמים על צביקה שרף.

אבל זו רק חצי הדרך. יש עוד ייסורים. במהלך הערב ובסופו זומנו ליציע העיתונות. כך מופיע רון קופמן, לצידו יושב אריה מליניאק וביניהם ניב רסקין. מלינאק דעתן ומבין עניין. מסקרן לשמוע את מה שהוא אומר. זה בדרך כלל נשמע הגיוני ומנומק היטב. רסקין הוא אגדה. ערוץ הספורט במיטבו. נולד לזה. מבריק, עיתונאי וקולח. ואז מגיע קופמן. איש שהפך למיתוס בשנים החולפות.

עשיתי לי הרגל בזמן האחרון, להאזין לאדם עמוס הביטחון הזה. המסקנות עגומות. הוא חוזר על עצמו באופן בלתי פוסק בנוסחי התלהמות ריקים מתוכן. יש לו חוש הומור ויכולת להחזיק שידור, אבל לוגיקה ותובנות - קדחת. קופמן ישנן מנטרה מוכרת לכולם ויגלגל אותה בלשונו עשרות פעמים כיודע סוד מוחלט. מידע אמיתי הוא מספק אך ורק כשעוסקים בכדוריד. בשאר התחומים הוא יורה משפטים נוסח: "הכל קומבינה", "העשירים מושחתים" ועוד מיני סיסמאות קלאסיות של האחד במאי.

אבל, קופמן מושלם לאוהד הישראלי. הוא "משלנו". לא מתוחכם ואשכנזי כמו שגיא כהן או אינטלקטואלי כמו אביב לביא. קופמן הוא אחד כזה שכל חובב ספורט ממוצע חש בליבו שיכול היה להתחלף עימו במקום, אם היה לו יותר מזל. מה שיוצר אצל הצופה הזדהות מוחלטת. בסופו של דבר הקוף הפך להיות הבבואה המלאה של אותה קומבינה שהוא מטיף נגדה. אפשר לומר כלום, העיקר שננפיק את זה בקול רם ובטוח ואז ישמעו את זה. ממש כמו מנהלי ההתאחדות המוקעים על ידו. אבל מה לעשות, זה עובד. בסופו של דבר, בעולמנו, עומר בנוביץ' הנפלא והחרוץ ימשיך לסחוב שכר של כתב עם תלוש שבקושי סוגר משכנתה וקופמן יתרעם ויקרוץ, כל הדרך לבנק.