דברים שרואים משם

שאלות ברומו של עולם - על אהבה וכעס
הבטחתי לעדי מזמן שאספר מה שלומי, אבל נראה שזה משעמם אותי מדי. בגדול -הכל כרגיל. המנחה שלי עדיין מעצבן, אני עדיין מוצאת טקטיקות להתמודדות איתו. הבנות עדיין מעצבנות, הקטנה עברה לגור אצל אמא שלה ואחרי האכזבה הראשונית, באה ההקלה. הגדולה דווקא בתקופה טובה יותר עם מייקל, אבל איתי לא יצא לה להיפגש וטוב שכך. עדיין יש לי יותר מדי עבודה - לקחתי על עצמי שש כיתות תירגול וזה יותר מדי, אבל עוד מעט זה ייגמר. אנחנו עדיין לא בהריון. הגינה פורחת כי אביב הגיע. עשיתי מנוי לחדר כושר ועכשיו אני חטובה ושרירית (פחחח). אמא שלי שלחה לי כמה מיילים והיתה בסדר יחסית לעצמה. זה בגדול.

כל מני שאלות עלו אצלי ולא יכולתי לחשוב על מישהו טוב יותר לדיסקוס הנושא מאשר אתם.
הנושא הראשון הוא אהבה.
יש כל מיני סוגי אהבה, וכולנו יודעים את זה. יש אהבה שבין בני זוג, אהבה שבין חברים (או חברות), אהבה לחיות מחמד, אהבה להורים, ואהבה לילדים.
מכל סוגי האהבות האלו, אני די בטוחה שאני יודעת לזהות אהבה בין בני זוג. לבד מהאכפתיות והקירבה, יש באהבה הזוגית עניין בבן הזוג, ויש אלמנט של "סינרגיה" - כשהשלם עולה על סכום חלקיו.
יש הרבה "אהבות" שם בחוץ שהן בעצם צירוף מתואם של פתולוגיות. לדוגמא, יש את הזוגות האלו שהוא צריך שיגידו לו מה לעשות והיא צריכה להגיד מה לעשות. אם אחד מהם פתאום יחליט שהוא רוצה לנסות אחרת, אוי ואבוי מה יהיה. יש שיקראו לזה "אהבה", ואני אקרא לזה פתולוגיה שחוברה לה יחדיו. ושיבושם.
אבל אהבה משפחתית קשה לי לומר שחוויתי. בטח לא עם אמא שלי. אני לא מדברת על האהבה שלי דווקא, אלא זו שלה. אני לא חושבת שאמא שלי היתה מוסגלת לאהוב, ומתוך כך היא נכשלה בלאהוב אותי.
מרגי כתבה לי כמה פעמים, שאמא שלי כן אהבה אותי בדרכה. אני לא יודעת מה המקור לאמונה הזו. לדעתי רוב האנשים מאמינים שאמהות אוהבות את ילדיהן נקודה. אבל יש יוצאים מן הכלל. ונראה לי שאני אחד מאותם יוצאים.
אמא שלי לא אהבה את עצמה, ולא אף אחד אחר. לא היתה לה רמת הבשלות הבסיסית המאפשרת לזהות את הטוב במישהו אחר, ועל כן לא היתה לה היכולת לאהוב. ואותו הדבר קרה לה איתי. היא נכשלה (ונכשלת עדיין, לצערי) לראות בי צדדים חיוביים. ואיך אפשר לטעון שהיא אוהבת אותי?
ואיך זה במשפחות אחרות? הרי רק בגלל שאתה כלול במאגר המשפחתי של מישהו, זה לא אומר שאתה אוהב את התכונות שלו. רק בגלל שמישהו הוא בן שלך, או אח שלך, או הורה שלך, זה לא אומר שתאהב תכונות שלו. ואם לא תאהב תכונות שלו, איך תאהב אותו?
אני פשוט לא מבינה איך זה עובד. לרובכם המכריע יש משפחות. אולי תסבירו לי? איך זה עובד אצלכם?

השאלה השניה שלי גם היא נובעת ממשפחות.
במסגרת ההכנות להבאת ילדים לעולם, (לאו דווקא החלק הפיזי של ההכנות, שהוא, כך נדמה לי, דווקא הפשוט שבהם), גלשתי לי באינטרנט ומצאתי את האתר הבא בווינט, המייעץ להורים תלושי-דרך (אהמ... אני?) מה כן, ובעיקר מה לא.
והרבה עצות מדגישות איך לא לבטא כעס. איך לדבר בטון שקט, בנימוס, בכבוד, לאט, ולהסביר בקור רוח, ולהציב גבול ברור, והכל - שלא מתוך כעס.
אני לא חסידה של כעס. לא רוצה לבלות ימי בקיתונות של רותחין על כל אותן אוכלוסיות שמרגיזות אותי, על כל אותם אנשים שמוציאים ממני את הרע שבי (מי אמר כבאי), או על מצבים שהם יכולתי לשנות את הנסיבות הוגבלה ללא הצדקה. כעס עושה לי להרגיש רע, מנטרל לי את החיוביות ואת החשיבה היצירתית, והופך אותי ליצור שאני לא אוהבת.
ובכל זאת, כעס הוא רגש טבעי. הוא רגש ככל הרגשות. הוא עוד צבע על פני הקשת,ולהחניק אותו משול להמתה של חלק מאיתנו.
ולא רק זאת. נכון שהכעס הוא לא רגש נעים. הוא לא רגש שמאחלים למישהו מתוך שמחה. אבל כעס הוא רגש שביסודו משהו טוב. הכעס אומר: "ציפיתי ליותר". הכעס מדגיש: "הגיע לי יותר!" והכעס שומר עלינו שלא נשכח שבאמת החיים שלנו צריכים להיות טובים יותר ממה שהרגע התפלק להם.
אז נכון, הכעס מעוור ועשוי לעורר תגובות הרסניות. ובכל זאת - הורה שאינו כועס? יש בכלל חיה כזו? והאם צריך? ומה המסר שהילד מקבל מכל זה? שגם לו אסור לכעוס? שכעס פוקקים בבטן ומגיבים בשקט ובהחלטיות? כמה שנים של בגרות ובשלות צריך, כדי להגיע לכזה מן "זן" בלתי כועס. איך אפשר לצפות בכלל מילד שיחקה את ההדגמה הזו?

ספרו לי מה אתם חושבים. אשמח לקרוא.

אוהבת ומתגעגעת,
פארה.

נכתב על ידי פארה ווי, 17/10/2008 22:56
51 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של luli ב-7/11/2008 21:57

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה