שיכנוע עצמי

היתה הישיבה ונגמרה.  אני כאן לספר לכם שהנה-הנה אני עוזבת, שמלגתי תופסק, הכנסתי תצומצם, ומשאבי הכספיים יתדלדלו, ומטרתי היא לשכנע אתכם - ואותי - שזו היתה הבחירה הנכונה.

הכבאי דרש ותבע מני דברים, שעם רובם יכולתי להסכים על אף היותם מעיקים.  למשל, הכבאי תבע את נוכחותי במשרד ארבעה ימים בשבוע, ובשניים מתוכם הוא רצה שניפגש ונדון בהתקדמותי.

אני לא רואה מה טעם יש לדון בהתקדמות יום-יומית בדוקטורט, שם הצעדים נמדדים בשבועות וחודשים, אבל ניחא.  הסכמתי.  הכבאי הודה שמטרת המפגשים היא לספק את תחושתו שדברים יצאו מכלל שליטה, ואני הייתי נכונה לענות על צורך זה.

אבל אז הכבאי התעקש על "פיטורה" של התומכת ממעמדה כמנחת משנה, ובמקומה הציע שניים.  אחד דווקא נחמד, ואחד אחר שאמנם לא משהו, אבל עדיף מהכבאי.

ואולי הוא היה מסכים להתפשר על לצרף מנחה מבלי להיפטר מהתומכת, אבל אני כבר ראיתי את הסוף.

זה הזכיר לי את הפתגם היהודי הנודע - "אבן שזרק שוטה לבאר, עשרה חכמים לא ימשוה".  או במילים אחרות, אם יש מנחה אחד אוויל, גם שלושה מנחי משנה חכמים לא יועילו.

ואז נאמרו מילות הקסם, ששיחררו אותי מהמועקה שהכבידה על לבי מזה חודשים -

"אם תחליטי לעזוב את הפרוייקט ולעשות את הדוקטורט שלך ללא הכבאי, תוכלי לעשות שימוש בכל הנתונים שאספת עד כה".

כלומר, אם אני עוזבת, אינני בהכרח נדרשת להתחיל הכל מחדש.  אם אני עוזבת, באפשרותי להמשיך את מה שהתחלתי, רק עם הנחיה שיש לי בה אמונה ושיש לי איתה חיבור.

כלומר, במקום להתחיל מחדש תהליך של שלוש שנים מייסרות, יש באפשרותי להשלים את מה שנשאר, מה שייקח ככל הנראה עוד שנתיים, אם ננהל את זה נכון.

באם אני עוזבת, אבודה לי המלגה, אבל חברים, טובה בריאות הנפש משבע מלגות.

(נראה כמה בריאות נפש תהיה לי כשאאלץ לעבוד למחייתי... אבל זה סיפור אחר)

ועכשיו אנא עודדו אותי והזכירו לי שהחיים אינם נגמרים עם המלגה, ושיש סיכוי שאמצא מקור הכנסה חלופי שיימנע את פינויי מהבית שרכשתי בעמל כה רב, ויאפשר לי להתקיים על יותר מנודלס אורז ומיונז.

שלכם,

בועטת ומבועתת,

פארה.