פוסט של דברים טובים

היה יום טוב, פשוט לא הספקתי לכתוב עליו, אבל נאמנה להחלטתי להדגיש את הטוב הנה הוא.

אז זה נראה כמו סתם יום רגיל בסתם חנות הרגילה, חוץ מזה שהייתי אמורה ליצור קשר עם השגרירות ברומא, ולברר אם הם יואילו בטובם לעשות את תפקידם ולחדש לי ולגבי את הדרכונים. העניין הוא שלשגרירות יש סמכות לחדש דרכונים רק אם תוקפם יפוג תוך פחות מחצי שנה, ולנו עוד נשארו איזה 8 חודשים כמו כלום. אחרי תכתובת וחילופי דברים עצבניים הם הסכימו לשלוח מברק לישראל לברר אם יאשרו להם באופן חריג להאריך את הדרכונים שלנו, כי לצורך הויזה לאוסטרליה אנחנו צריכים דרכון בתוקף לעוד איזה שלוש שנים, ואנחנו סטודנטים ואין לנו כסף לנסוע הלוך חזור לארץ רק כדי שישימו לנו חותמת בדרכון.

אז בבוקר התקשרתי, כולי כסיסת ציפורניים אחת גדולה, ונאמר לי שיש אישור!! ייפי!! הוסרה סכנת הביקור בארץ והשלכת כ 1000 דולר אמריקאי לרוח!

וגם, נכנס איש מאד נחמד לחנות וקנה יופי, והוא היה איטלקי. בהמשך לפוסט יש גם איטלקים נחמדים, אפשר להוסיף פוסט "יש עוד איטלקים נחמדים". הוא היה מאד סבלני – הוא נכנס כשהייתי באמצע שיחת טלפון עם עובדת אחרת (סטלה) בעניין ארגון משמרות (טוב, האמת זה לא מחזה נדיר באיטליה, לנסות לקבל שירות כשנותן השירות מתעסק בענייניו כאילו אתה לא נוגע לו בכלל), לא התפלץ כשבעגילים שהוא רצה היתה חסרה אבן ("תדביקי עם סופר גלו, זה הכי טוב. ככה אמר לי משחזר עתיקות פעם."), ולא התווכח כשאמרתילו שאין הנחה (למרות שהוא היה כ"כ נחמד שהייתי עושה לו הנחה כתגמול על הנחמדות), שזה, כאמור, מאד לא-ונציאני.

אחר כך סידרתי קצת את העניינים עם סופיה, המוכרת היותר בכירה, וזה מצריך קצת חומר רקע.

סופיה מבוגרת ממני בעשר שנים בערך, כלומר היא כמעט בת ארבעים. היא לא נשואה וגם אין לה חבר (כרגע יש, אבל זה סיפור ארוך מידי, ולא נוגע לנו) והיא לומדת כבר קרוב לשמונה שנים לתואר בשפות זרות, והסיום לא נראה באופק. היא עובדת בחנות במשרה מלאה (40 שעות שבועיות) תמורת שכר קרוב למינימום. היא גם נמוכה ושמנה ממני, למרות שאני לא יודעת כמה זה מפריע לה – אבל כל הפרטים הלא-חיצוניים שבה מעוררים בה (בלי ספק) רגשי נחיתות.

אני לא מתרגשת הרבה מהשכלה של אנשים. יולדתי והביולוגי שניהם דוקטורים, תמיד היא היתה מארחת חברים דוקטורים ופרופסורים בעלי שם עולמי, ורובם (כמוה) היו חארות של בני אדם. זה לא מרשים אותי, אם בנאדם סיים תואר שלישי לפני גיל 25 או זכה בנובל. הקטע עם "אין חבר" זה עניין אחר כבר, זה מדליק אצלי נורת אזהרה כי מצב זוגי הוא עניין של בחירה ויכולת להתגמש, ואם בגיל ארבעים עוד אין – משהו כאן לא בסדר. אמנם אף פעם לא יצרתי אווירה של תחרות ביננו, בתחומים האלו, אבל מי שיש לו רגשי נחיתות לא צריך שיעוררו לו אותם, הם כבר שם.

אני מאד תחרותית, אני לא יודעת אם זה מטבעי או נרכש במהלך הדרך, אבל זה קיים וזה די חזק. מבעס אותי שהיא מוכרת יותר ממני, למרות שעובדתית היא עובדת כפול שעות ממני ובשעות ה"חמות", של אחר הצהריים, ולא מוקדם בבוקר. מתישהוא זרקתי לה משהו על זה, שאני עושה פחות מידי עמלות לטעמי – כלומר פחות ממנה. אמרתי את זה בחצי בדיחה, לא הייתי מודעת לשדי הנחיתות שאני מעוררת פה. היא אמרה: "אבל אני עובדת יותר מכפול ממך!" ואני עניתי, עדיין חצי בצחוק: "בכל זאת! אני רוצה לעבור אותך." ואז פתאום היא יצרה קטגוריות של תחרות שלא היו קודם: מי מכרה הכי הרבה ביום, למי יש עמוד סיכומי מכירות עם הכי הרבה מכירות, דברים כאלה.

השיא הגיע אחרי שלוש פעמים שהיא הגיעה למשמרת שלה, להחליף אותי, ומצאה אותי באמצע מכירה. באופן טבעי, הנחתי שהעמלה היא שלי בזכות, שהרי המכירה היתה שלי, אבל אחרי הפעם השלישית (שהיתה עם 2 מליונרים יפניים שקנו אצלי בסכום שהחנות מוכרת בשבוע) היא התפרצה עלי ודרשה שמרגע שהיא נכנסת לחנות, העמלות יהיו שלה. היא הלכה ודיברה על זה עם אחד הבוסים עוד לפני שהיא דיברה איתי, ולמזלי היא דיברה עם הפחות חשוב שבהם.

נפגעתי נורא. עד אז חשבתי שאנחנו חברות – היא הזמינה אותי עם גבי לצהריים פעם אצלה בבית – ואני בהחלט בנאדם שאפשר לדבר איתו. היא יכלה לדבר איתי והיינו מוצאות פתרון. וחוץ מזה מה זה החוצפה הזאת?! מכירה שאני התחלתי אני גם אסיים, ככה זה בכל מקום! מיותר לציין שמהחברות הזו לא נשאר כלום, והתלבטתי הרבה פעמים האם להטיח לה בפרצוף כמה היא נואשת, שאלה החיים שלה. השגתי גיבוי של הבוס היותר חשוב לגבי עניין המכירות ושמרתי על יחסים קרירים מאד איתה.

לפני כמה שבועות הגעתי למשמרת כשהמוכרת השניה, הצעירה יותר והפחות מוצלחת ביננו עבדה (סטלה). היא התחילה למכור משהו וכדי לוודא שהיא תצליח התערבתי במכירה ותרמתי את חלקי. כשהלקוחה יצאה, סטלה שאלה אותי מה נעשה עם העמלות, בקטע של "איך נתחלק". אמרתי לה, מה זאת אומרת, העמלה שלך – אני התערבתי במכירה כדי לעזור לך, לא כדי לקחת לעצמי חלק. אין פה שאלה בכלל. סטלה ענתה: נכון, אבל אני צריכה לשאול.

זה גרם לי לחשוב, שאם הייתי נוהגת כמוה ושואלת את סופיה: "מה נעשה עם העמלות" היא היתה עונה את אותו הדבר, וככה היא לא היתה מרגישה שכבודה נפגע, וזה היה חוסך את כל הבאלאגן שנגרם. אני נוטה להיות לוחמנית בנוכחות של התנהגות בוסית, זה מציב אותי מיד בעמדה של: "יותר אני לא אתן שידרכו עלי", ואולי זו לא היתה הדרך המתאימה כאן.

אז אתמול, סופיה הגיעה בסיומה של מכירה, הסחורה כבר היתה על השולחן והתמקחנו על המחיר. סופיה הרבה יותר קשוחה ממני אז נתתי לה לנהל את המו"מ, ואז בסוף לקחתי אותה הצידה ושאלתי: "ומה נעשה עם העמלות?" והיא ענתה, "המכירה שלך, את התחלת אותה ועשית את רובה." בגלל שהיו כמה פריטים הצעתי לה את העמלה על הפריט היותר זול, כסיפתח. והיא הסכימה.

עשיתי עוד צעד בדרך להיות אדם טוב יותר.

יש לי תלמידה חדשה, חמודה מאד ויותר אקטיבית מהותיקה, ככה שהשיעור עובר יותר בכיף. והיא כבר הגישה לי תלמידה נוספת. איזה כיף!

וגבי מצא 30 יורו זרוקים ברחוב.

הלוואי כל יום.