דברים שרואים משם

בשורות ישועות ונחמות

בשעה טובה, אחרי הרבה נסיונות ומאמצים רבים,

הרינו!

פעמיים חשבתי שזהו זה.

הפעם הראשונה היתה בישראל - וזה היה כל כך נכון, ששם זה יקרה, שאז זה יקרה.

היה לי טוב. היה לי חם. היה לי רגוע. הייתי מאושרת. מוקפת אנשים. מוקפת אהבה. שמחה.

הביוץ היה אמור לקרות יום לפני שמייקל נסע ליוון.

ואז גדלו לי הציצים.

ונהייתי רגשנית.

ונדמה היה לי שיש איזו בחילה בבוקר.

חשבתי שזהו זה!

מייקל חזר מיוון, וסיפרתי לו מיד. הייתי כל כך שמחה.

הלילה האחרון בישראל היה חתונה של חבר שלי, ורקדתי וקפצתי ושמחתי, חגגתי כל שביב של סיכוי שהנה ברחמי נקלט לו צאצא, הסיכוי שלי להקים משפחה שלי-באמת.

אולי צחוק הגורל הוא, שהקפיצות והריקודים לא מסייעים בהיקלטות ביציות מופרות, ואולי סתם היה לי נדמה. אבל חזרנו הביתה, אל הקור והבדידות.

בדיקת ההריון היתה שלילית.

ובדיוק ביום ובשעה היעודה, הגיעה הוסת.

הפעם השניה היתה כמה חודשים אחר כך. קראתי את פורום תפוז. התמלאתי אופטימיות.

האמנתי שזה יכול לקרות.

האמנתי שהנה הנה זה קורה.

ובאמת אחרי הביוץ (המשוער), הרגשתי מוזר.

מן חום פנימי כזה. מן בחילה-צמורמרתית עדינה.

מן פיזור דעת.

הייתי בטוחה שזה זה.

לא הרגשתי ככה קודם.

בדיקת ההריון היתה שלילית.

ואז הקטנה הודיעה שהיא בהריון.

המתח והלחץ - והנה הגיעה הוסת. ביום ובשעה היעודה.

הקטנה עזבה. אחרי האכזבה באה ההקלה.

ואז נסענו לפרת'. חתונה של בנדוד של מייקל.

היה חמים. היה חופש. היה נעים.

החתונה היתה בין הבנדוד (ממוצא וולשי) והארוסה (האשורית).

זה היה שעטנז מוצלח של אנגלו עם מזרח תיכון.

רקדנו ושמחנו, ריקודים שהם הכלאה בין ריקודי שורות, ריקודי עם, וריקודי בטן.

חגגתי!

ואלו היו ימי ביוץ.

ואז הגיע שוב אותו חום פנימי, אותה בחילה-מצומררת עדינה, אבל אני כבר ידעתי שזה קישקוש.

והגיעה עייפות, אבל מי לא יהיה עייף במקומי....

והציצים גדלו - אבל גם זה, כבר גיליתי, קישקוש גמור.

והבדיקה - היתה שלילית.

אבל הוסת התעכבה. הדימום שלפני, שעד עכשיו דייק, התעכב. ובמקום וסת, הגיעה בחילה.

התחלתי לחשוד בבדיקות. למה תמיד אני מתקמצנת וקונה את ההכי זולות?! בטח סתם מקלונים מטופשים עם ספוג.

ואחרי כמה ימים בדקתי שוב.

הערתי את מייקל, ואמרתי לו שהבדיקות תקינות.

מוקדם לשמוח, מתוק שלי, אמרתי לו. דברים עלולים להשתבש. יש הפלות בשלב כל כך מוקדם. בוא לא נעשה מזה יותר ממה שזה.

בוא נשמח שהכל עובד.

המערכת שלי, הצנרת שלך, והמקלונים.

אחרי כמה ימים הלכנו לרופא. אולי כדאי שנבדוק שבאמת זה הריון ולא סתם?

אולי כדאי שנאכל דברים בריאים ונמנע מרשימה ארוכה של דברים מזיקים?

אני לא מבינה מה זה עלה בדעתי, לצפות שרופא משפחה באוסטרליה יביא תועלת.

אכן, הרופא לא היה שימושי במיוחד. שום רשימה ושום נעליים. חוץ מבדיקת שתן (לאשר שאני בהריון) ולהמליץ לי לאכול דיאטה מאוזנת רבת פירות וירקות (הלו!! אני ישראלית! נחש כמה פעמים ביום אני אוכלת סלט?), הדבר המועיל היחיד שהוא הציע היה למצוא לי רופא מיילד.

או בקיצור, ללכת לחפש מישהו שמבין מהחיים שלו.

כמו שניתן לצפות שיקרה מעתה ועד עולם, החיים קרו בקצב שלהם בלי שום כוונה לפנות מקום למה שחשוב.

במקום לברר עם אמהות אחרות במחוזותי מיהו המיילד הנחשב בעיר, לאן כדאי ללכת ומה לעשות, התחילו כל ענייני הדוקטורט ההם.

למזלי, מייקל שמע מישהי ממשרד הדיקאן, העומדת ללדת, מספרת בהתלהבות על הרופא שלה (דוקטור דייויס) ועל בית החולים הפרטי בו תלד. כך החלטתי על הרופא המיילד, שהסתבר כאיש חביב, ידידותי, ונוח לבריות.

לפי הספירה שלנו, הייתי כבר אמורה להיות בשבוע שבע, בו רואים באולטרסאונד דופק ומתרגשים נורא. ואז התחיל דימום. לא משהו אגרסיבי, סתם דימום חלשלוש, אבל מספיק כדי לתהות אם באמת הכל כאן בסדר.

אצנו רצנו לאולטרסאונד המקומי, רק כדי לגלות שלא בשבוע שבע עסקינן, אלא שבוע חמש וקצת, ושאמנם רואים שק הריון יפה ועגול, אבל הצאצא כרגע נראה על המרקע כנקודה חלושה, ולא יותר. שום דופק ושום נעליים. שבועיים המתנה וכסיסת ציפורניים.

על כסיסת הציפורניים ויתרתי אחר כבוד.

יש לי חברה טובה ואהובה, שעובדת בשירותי הבטחון הישראליים. מתוך כך, היא אדם שמאמין אמונה שלמה באירגון, סדר ומופת. היא ילדה את צאצאה הראשון ממש לא מזמן, ומתוך כך ייעצה לי שפע של עצות. "תעשי בדיקת ביוץ!" דחקה בי, עת הרשיתי לצינוריות לעשות את שלהן בזמנן החופשי. "אני אקנה אחת כאן ואשלח לך! זה מעולה! יש לי חברה בת שלושים ושמונה שככה נכנסה להריון".

כפרה, אמרתי לה באהבה (ויש בי אליה המון אהבה, שלא תטעו),

בואי ואשיר לך את השיר דיינו ההריוני:

אילו נתן לנו ביוץ בזמן, ולא נתן לנו סקס בעיתו,

דיינו.

ואילו נתן לנו סקס בעיתו ולא נתן לנו מפגש,

דיינו.

אילו נתן לנו מפגש ולא נתן לנו הפרייה,

דיינו.

אילו נתן לנו הפרייה ולא נתן לנו השתרשות,

דיינו.

אילו נתן לנו השתרשות ולא נתן לנו איחור במחזור,

דיינו.

אילו נתן לנו איחור במחזור ולא נתן לנו שני פסים,

דיינו.

אילו נתן לנו שני פסים ולא נתן לנו דופק עד שבוע 8,

דיינו.

אילו נתן לנו דופק עד שבוע 8 ולא נתן לנו שקיפות עורפית תקינה,

דיינו.

אילו נתן לנו שקיפות עורפית תקינה אבל לא סריקת מערכות,

דיינו.

אילו נתן לנו סריקת מערכות תקינה אבל לא בדיקת מי שפיר,

דיינו.

אילו נתן לנו מי שפיר תקינים, ולא נתן לנו דופק עוברי עד הסוף,

דיינו.

אילו נתן לנו דופק עוברי עד הסוף ולא נתן לנו ילוד בריא,

דיינו.

אילו נתן לנו ילוד בריא ולא הבטיח שיגיע שלם לבגרות,

דיינו.

אילו הבטיח שיגיע שלם לבגרות ולא מנע (התמכרות לסמים/ תאונות דרכים/ מחלה קשה/ הריון בשנות העשרה/ עגיל בסנטר/ תקליטים של בריטני ספירס/ כל רעה חולה אחרת שאפשר לחושב עליה כרגע),

דיינו.

או בקצרה, הסברתי לחברתי האהובה, מגיע שלב שבו אני מעדיפה למסור את האחריות לישות גדולה ממני, לשים מבטחי ביקום, ולהאמין שדברים בסופו של דבר יסתדרו לטובה.

לדעתי זה היה שלב ראשון בכניסתי להריון, וזה שלב חשוב שצריך לתחזק עד הגיע הילד לגיל בגרות, וגם לאחר מכן.

כי אחרת אפשר להשתגע.

לכן חיכיתי את השבועיים ההם בסבלנות.

מה שעוד למדתי בשבועות האלו, שבועות שבע-שמונה, לכאורה, זה הקשר בין לחץ ובחילות.

הנה כי כן הסתבר, שככל שהייתי לחוצה יותר (מכל סיבה שהיא), כן גברו הבחילות. ככל שגברו החיבלות, כך נלחצתי יותר, שאני מונעת מהצאצא שברחמי מני מזונות חיוניים.

אחרי כמה שבועות נמאס לי. שיחררתי.

הנחתי ללחץ. מה שיקרה - יקרה, אמרתי לעצמי.

וראה זה פלא, תמו הבחילות.

האולטרסאונד בשבוע 8 הראה דופק בריא ומשמח, ויכולנו לעבור הלאה לתיכנון הצעדים הבאים.

שמרנו את ההריון בסוד מכל מי שבסביבה, כי לא רצינו שהאקסית תגלה, תעשה עין הרע, ותשמח לאידנו אם משהו ישתבש.

נורא מתסכל לשמור סודות מאנשים שאוהבים, כי כשרוצים לשתף אותם בשמחה אי אפשר.

וכך, אחרי הביקור הראשון אצל הרופא מיילד, לא יכולנו לספר לאמא של מייקל שהג'וניור הרביץ קפיצה באולטרסאונד, ואיך היה מגניב. ולא יכולנו לספר ששקיפות עורפית נתנה תוצאות מצויינות, ולא יכולנו לספר שבמשך כל הסריקה, הג'וניור נופף לשלום, כמו שקיוויתי שיעשה.

היי לכולם!

אני לא חייזר, רק מסתכל קדימה במקום בפרופיל
אני לא חייזר, אלא מסתכל קדימה במקום בפרופיל.

[תמונות ג'וניור שבוע 12]

אמנם הבטן שלי כבר לא שטוחה כשהייתה, אבל אני לא בטוחה שדווקא ההריון גרם לזה.

משום מה נדמה לי שהיעדרותי המתמידה מחדר כושר שיחקה תפקיד חשוב יותר.

בכל אופן, הגיע חג המולד, או הקְרִיצְמֵעח, כפי שאני מכנה אותו בחיבה יהודית, והתבקשנו לארח את המשפחה המייקלית כאילו אין לנו מספיק צרות גם ככה. ולכן המאכלים בושלו (טפנאד של גיל חובב, פלפלים קלויים שכחתי של מי, הודו קנוי, ודובדבנים), הבית נוקה, המתנות נעטפו, והחלטנו לשנות תוכניות ולספר לכולם ביחד את דבר ההריון.

הארוחה, בניגוד לזו מהשנה שעברה, עברה בנעימים. בשנה שעברה הזדעזעתי מהתנהגות הבנות, נחרדתי מאבא של מייקל (שהוא כמו תאום שהופרד שלידתו מאמי), ויותר מהכל הציקה לי הריקנות סביב החג - ארוחת החג היתה ארוחה ותו לאו. שום תוכן ושום נעליים. וזה בניגוד לחג הישראלי הכי רדוד ופושטי (יש לנו כזה?), שיש בו שמונים רבדים של תכנים, מסרים וסמלים.

אבל השנה, לרווחתי העצומה, כולם נראו שמחים בחלקם. הגדולה הגיעה במצב רוח חברי וטוב לב, הסבתא הגיעה במצב רוח הולל ותיכננה איך לגנוב לכולם את השמפניה, אמא של מייקל היתה חביבה כהרגלה, ואילו הקטנה נסעה עם אמא שלה למלבורן (12 שעות נסיעה. ולא דקה אחת מעט מדי).

הכל הלך נפלא. לא נשמעו הערות ארסיות, אלא להיפך - זרמה שיחה קלילה וידידותית בין כל הסובבים (כולל אותי!). המתנות נפתחו ונשמחו, השמפניה נשתתה, הכל היה סבבה.

ואז סיפרנו על ההריון.

לפי התגובה הכוללת (חוץ מאמא של מייקל, הצדקת), אפשר היה לחשוב שאף אחד מהנוכחים לא ידע שאנחנו מנסים להרות.

השתררה דממת הלם כאילו קסאם נחת לו במחוזותינו. ועל כך לא נותר לי אלא לומר -

בחיאת אבוק! כולכם ידעתם שמייקל עבר ניתוח! חלקכם אפילו מצא לנכון להעיר בגנות המעשה!

רק אמא של מייקל שמחה בשמחתינו, וסבתא של מייקל הזדרזה להרים כוסית לכבוד המאורע.

הגדולה צללה במצולות היאוש כעופרת יצוקה, וסירבה לדון בטעמיה עם כל הנוכחים.

תפסתי אותה לפני שיצאה את ביתנו, ואמרתי - אני לא יכולה לנחש איך את מרגישה, אבל אני מקווה שעם הזמן...

בואי ניתן לדברים לשקוע, אמרה הגדולה, וכיבדתי את רצונה.

השמועות טוענות שהיא חששה ממעשי אמה ברגע שיוודע לה דבר ההריון, כי האקסית של מייקל, מסתבר, אינה מודעת אף לא לתוכניותינו להינשא. לכל התוהים מדוע הגדולה רואה עצמה אחראית למעשי אמה אשיב, שבכורים נוהגים ליטול על עצמם יותר אחריות מהרצוי מחד, ומאידך, הגדולה נאלצה לתפקד כאם המשפחה מאז היותה בת 10.

אחרי כמה ימים הגדולה התעשתה. אחרי עוד כמה ימים היא חגגה אצלנו את יום הולדתה ה 21 (שזה עניין גדול במחוזותינו), מה שעבר בנעימים גם כן, ואחרי כל זה היא העיזה ועידכנה את אמה, מה שככל הנראה עבר בשלום.

אנחנו מצידנו נערכים לחתונה במלוא המרץ. אפילו עברנו ריב-חתונה מסורתי (סיבת הריב, לא תאמינו, היא בחירת המלחיות), שנגמר בשלום.

במקור התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני שבועיים.

אז קצת באיחור אאחל לכם שנת 2009 טובה, שמחה, בריאה, שקטה, וללא מלחמות.

נכתב על ידי פארה ווי, 3/1/2009 13:28
44 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פרח הדובדבן ב-7/1/2009 14:32

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה