דברים שרואים משם

טרום-חתונה

אין לי הרבה מה להגיד על הפעולה הקרקעית והמצב בישראל. עצוב לי בשבילכם שזה המצב המג'ייף שבו המדינה נמצאת, ועצוב לי עוד יותר שאני לא רואה אור בקצה אף מנהרה. אני מאחלת לכם שקט, ורוצה ספר לכם שחוץ מאוגנדה, הוצעו עוד שני שטחים למדינת היהודים:

כמה חלקים מסיביר (מי היה מאמין שנסרב),

ושטחים נרחבים מקווינזלנד, אוסטרליה.

אם היינו לוקחים את אוגנדה, כבר היתה היום תרופה למלאריה ואפריקה היתה יעד תיירותי משובח.

אם היינו לוקחים את סיביר, כבר היה שם חם.

אבל למה סירבנו לקווינזלנד, למה?? היינו קוראים לה Queensrael, מפתחים זן חדש של קנגרו מפריס פרסה, וחוגגים כל חג יומיים, כי זה בחו"ל.

מאוחר מדי להודיע לאו"ם שישינינו את דעתנו?

חדר הכניסה לבית הוא חדר ה"לא נסגרנו מה עושים איתו". אף פעם לא הבנתי את הטעם בחדרים מבוזבזים שאין להם תכלית ותפקידם היחיד, כך נראה, הוא לבטא התרברבות של שטח.

בחדר הזה יש ספה שהתכוונו לזרוק, כוננית ספרים לבנה, כוננית ספרים כהה שהתכוונו להעביר לחדר הכביסה בהתאם להמלצותיה של שרהלה, ושולחן אוכל מזכוכית שקנינו באיביי וגילינו שהוא יותר מרשים בתמונות מאשר במציאות, אבל היה זול, ויש גם ארון נעליים שמאכסן בהצלחה את רוב הנעליים של באי הבית.

התקרה של החדר הזה מכוסה בלונים, שריד ממסיבת ה 21 של הגדולה.

כרגע יש בחדר הזה שולחן לבן מתקפל, שבחגים נשא את האוכל לחגיגות, ועכשיו נושא את ציוד החתונה.

החתונה כולה בגוונים של לבן וכסף.

יש על השולחן ארבעה מגשים לבנים רבועים, מעוטרים בשוליים בעיטור כסוף (היה במבצע של אחרי קריסמס, אז קנינו).

ומאותו עיצוב, גם שלוש קערות עמוקות, רבועות, שתי קערות בינוניות, ושתיים קטנות.

יש סלסלה גדולה מקש להגשת הלחמניות.

יש הינומה שתפרנו, החותנת ואני, בעצמנו. עניין ההינומה זה סיפור בפני עצמו:

כדרכי השארתי כל מני דברים לרגע האחרון. אמנם שמלה קניתי יום אחרי שמייקל הציע נישואין (10$ בהונג קונג, יד שניה), וטבעות קנינו בהונג קונג בדרך חזרה מארץ, אבל הינומה לא קניתי ועד שנזכרתי, המשלוח של הינומה מאיביי יעלה יותר מהינומה עצמה. הינומה מחנות תעלה $100 - סכום שנראה לי מגוחך להוציא על חתיכת בד שתתרפק על ראשי במשך שעה.

אז חיפשתי באינטרנט ומצאתי אתר שמסביר איך. ואמא של מייקל (מעכשיו היא החותנת) מצאה הינומה סבבה בחנות יד שניה ב 10$. רק ההינומה שהיא מצאה היא בצבע קרם, ואני, שמלתי לבנה היא.

לקנות בד, לעומת זאת, עולה 20$.

טוב, בואי ננסה. אמרה החותנת. אין לי מושג איך עושים את זה, אבל אם את חושבת שזה מעשי, אז יאללה. אני איתך.

רצנו יחד לחנות לקנות בד. המבצעים שאחרי ראש-השנה כיסחו את כל המחירים, וכך יצא שעלות החומרים הכוללת בקושי הגיעה לכדי $15.

ההינומה הקנויה שימשה לנו כדוגמה לגזור לפיה.

החותנת תפרה את הסרט אל ההינומה.

אני גזרתי את השיירים של הבד, איפה שהיא פיספסה.

יחד קיפלנו, תפרנו, הצמדנו מסרק קטן.

והרי הינומה.

הייתי מאד גאה בעצמנו על שתפרנו לנו הינומה, אבל הרבה נשים שסיפרתי להן ענו לי שגם הן תפרו לעצמן את ההינומה, ועכשיו אני מרגישה מפגרת שיכולתי לבקש מהן עזרה, ואולי היא היתה יוצאת יותר טוב.

חוץ מההינומה יש גם מגש כסוף עגול בשביל עוגות החתונה, וגם בית-ציפורים לקישוט. מיד אסביר.

כיוון שכל החתונה נעשית לפי המסורת היהודית, מייקל רצה איזה סממן או שניים מהתרבות שלו. העוגה למשל היא מנהג נוצרי מקובל, שבו מכינים עוגה רב קומתית מצופה המרציפן, והקומה העליונה נשמרת עטופה במשך שנים עד להולדת הצאצא הראשון.

בגלל היותי נטולת גלוטן מזה שנים, עמדנו בפני החלטה, האם לכפות על הקהל האומלל עוגה ללא גלוטן (דווקא טעימה, חי נפשי!), או למצוא פתרון אחר. חברים העלו את הרעיון של מאפינים אישיים לעומת עוגה שלמה, ומייקל התמלא יצירתיות:

אני אכין לבנים במקום מאפינים, הצהיר, אצפה אותן במרציפן, ואסדר אותן בצורת באר.

למה באר?

באר אהבתנו הנצחית, או משהו, מה זה משנה.

אז זהו, שלי זה משנה. אני אדם של משמעות, של תוכן, וסמלים ריקים נראים לי מטופשים.

למשל, בחתונה של הבנדוד של מייקל גיליתי שלוולשים יש מסורת של כף אהבה. את הכף מגלפים בעץ, וחולתים את פני האהובה בסמלים המייצגים תכונות כגון פרסה למזל, עוגן לכוח, ועוד כהנה סימנים.

מה רע בזה? גם מסורת (מייקל נולד בווילס), גם תוכן, וגם סמלים חזותיים. למה לא יכולנו להזמין כפות כאלה מגניבות כמתנות לאורחים או להגשה?

אוסטרלים, בחיי! אם כבר יש להם מסורת, אז או שהיא בהתהוות, או שאף אחד לא יודעה מה פשרה ומה היא מסמלת.

אז לעניין הבאר, מסתבר שבאר היא מסורת אוסטרלית בהתהוות. האוסטרלים נוטשים בהדרגה את המתנות האירופאיות המסורתיות (קרי, סירים וכלי מיטה) ומתחילים לבקש "צ'קים בלבד" מאורחיהם. את הצ'ק הנכסף משלשלים האורחים לבאר מקושטת לפי הטעם המצוייץ המקומי, ובא לציון גואל.

בכל אופן, את העוגות נסדר בצורת באר, וכדי שאנשים ברי דעת יצליחו להבין שזו באר, נעמיד מעל ללבנים קישוט שבמקור היה בית ציפורים ועכשיו הוא ישמש כעין גג מעויין עם דלי (מה שמזכיר לי, צריך לקנות דלי) של באר.

ועוד יש על השולחן את כלי המלח והפלפל. אחרי שהתווכחנו בנושא (אני רציתי מלחיה ופלפליה, מייקל רצה כוסיות שיכילו מלח ופלפל והתכחש לעובדה שאין כאלה כוסיות במחיר סביר), ואחרי שויתרתי (כי מייקל מצא תבניות עוגיות כסופות שהתאימו), מצאתי סט חמוד של נרות בתוך כוסות יין עם פרח פימו לבן מודבק אליהן. את הנרות חילצתי מהכוסיות (בעזרת מים רותחים והרבה סבלנות), מילאתי במלח ופלפל, ועכשיו רק נשאר לקוות שהאורחים לא יישנאו אותנו על שכפינו עליהם להשתמש בכפית של גמדים כדי לפזר מלח ופלפל.

חוץ מזה יש צלחות שקנינו - חד פעמיות מרובעות, כי אחרי החתונה אנחנו נוסעים לקנברה ואין לנו זמן לשטוף כלים.

וסכום פלסטיק שנראה כמו סכום מתכתי כסוף.

וראנרים לשולחנות - אורגנזה לבנה עם נצנצים כסופים שגזרנו לאורך.

אתמול נפגשנו עם הרשמת האזרחית (ההיא שמנהל את הטקס) ועם חבר מהקהילה שיסביר את הצד היהודי של הטקס, ודיברנו על הטקס ואיך הוא יתנהל. התרגשתי לחשוב על הטקס, על הנוכחים, על מה שיהיה. את שבע הברכות אנחנו מפזרים בין החברים, והקפדתי לתת ברכות לחבורת שלי, כי בטקסים יהודים נשים לא יכולות לברך.

אחת החברות שלי היא מבית דתי, והיא לא התכוונה במקור להגיע לחתונה, כי זה לא התאים לה (היא בביקור באוסטרליה ויש לה דברים לפני ואחרי). כשהיא הודיעה שהיא לא תבוא, התאכזבתי, אבל לא כעסתי. הייתי עקבית וחזרתי וביטאתי את הרגשות שלי כלפי זה - שאני מצטערת שהיא לא תהיה, שזה חבל שהיא באוסטרליה בדיוק באותו הזמן ולא תבוא, שהיא תחסר לי. אבל לא התעקשתי ולא נידנדתי. אתמול היא התקשרה להגיד לי שהיא שינתה את דעתה ושהיא תגיע בכל זאת! כל כך שמחתי. והיא התרגשה לשמוע שהיא תקבל ברכה, כי בחתונות היהודיות אין לה סיכוי הרי.

וגם גרג מהעיירה בקווינסלנד הודיע שהוא בא, ששימח אותי מאד גם כן, כי לא חשבתי שהוא יבוא. מסתבר שהוא מבקר בקנברה באותו הזמן ולכן יוכל "לקפוץ".

ועוד חברה טובה מישראל שגרה במלבורן תגיע.

וחברה מקומית התנדבה (די במרץ) לארגן מסיבת רווקות. לדעתי היא רצתה את המסיבה כדי להזמין חשפן, וקצת התבעסה שלא תמכתי ברעיון.

אני חושבת שכל זוג שמתחתן רב סביב החתונה, ואנחנו לא יוצאי דופן. אבל אולי בגלל שזו חתונה שניה, ואולי בגלל שאני מתעקשת לחשוב חיובי ורגוע על העניין הזה (זה בסך הכל ברביקיו, עם חברים, אנשים שאוהבים אותנו, והמשפחה של מייקל. אין מה להתרגש יותר מדי), המריבה היתה קצרה יחסית ולא הרסנית.

זה הולך ומתקרב, ואני מאד מתרגשת מצד אחד וחוששת מצד שני - מה אם לא יהיה מספיק אוכל? מה אם האוכל שיהיה לא יצליח? מה אם המוזיקה לא תמצא חן בעיני אף אחד? מה אם אף אחד לא ירקוד? מה אם הריקודים יהיו מעפנים? מה אם אנשים לא ייהנו? מה אם ירד גשם? מה אם תהיה שמש ויהיה חם מדי? מה אם נשים בכל זאת יבואו בנעלי עקב, ותתעקם להן הרגל במדשאה?

נכון שיהיה בסדר?

נכתב על ידי פארה ווי, 5/1/2009 07:05
35 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של קתרינה גרויס ב-13/1/2009 16:02

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה